יום שני, 30 במרץ 2009

אבא אמא - שששש...

מממ.... האמת היא שרציתי לנסות לכתוב את הפוסט הזה מהעיניים של ליבי. איכשהו להיכנס לראש היפה, בן השנתיים וחצי הזה ולנחש מה עובר שם. כמה מהמחשבות שלה הן באמת מילוליות? כאלה שאפשר לנסות ולתאר אותן ע"י מילים אמיתיות שזורמות מתוך המקלדת... אמנם לליבי כבר יש הרבה מילים, משפטים (כולל כאלה מופשטים), אבל האם כבר נמחק[ו] אצלה החלק[ים] שיודע[ים] לחשוב בצורה לא מילולית?
באמת שניסיתי, אבל כנראה שאני לא כותב מספיק מוכשר. אולי אלפרד דבלין מ"ברלין, אלכסנדרפלאץ"... אולי ג'ויס? אני מנחש שזה צריך להיות דומה ל"זרם אסוציאציות" כזה או אחר, ואני לא יודע לכתוב ככה - אז נעזוב את זה.
נשארנו עם ליבי העולה ופורחת; עם ליבי שחוזרת עם מילה חדשה, או המצאה אחרת, כמעט בכל יום. זה תמיד מרגש לראות את זה. ..
התעייפתי - נמשיך מחר... בינתיים, תמונה יפה של ליבי ברמת הגולן:



... והנה מחר. חזרתי הביתה בדיוק כדי להשכיב. היה לנו ערב נהדר ביחד (גם אם קצר - בסה"כ פחות משעה עד שהמתוקה נרדמה), אבל כל כך טוב.
אנחנו רואים שוב ושוב ששיטות של מאבק ושל עימותים עובדות רע עם ליבי. אם זה בגלל האופי שלה, ואם זה בגלל ש... עימות מטבעו רע לכולם (והויכוח על זה הוא נושא לפוסט אחר במקום אחר). בכל זאת, למרות ההבנה ואפילו הניסיון הנלמד - קשה כל כך ליישם את זה! הנטייה שלנו היא להתעמת, במיוחד אם אנחנו מרגישים שאנחנו צודקים... וברור שאנחנו צודקים כשאנחנו אומרים לליבי לא לזרוק עלינו מזלגות, או שעכשיו צריך להתלבש. מה שקשה כל כך זה להפנים שאם תלך בדרך של מאבק ועימות, כולנו נתרחק מהמטרה (שהיא כמובן להלביש את ליבי לגן, למשל).
קה אמרה לי דבר מאוד חכם: אם סופרים את כמות הפעמים שאנחנו אומרים לליבי "לא", "אסור", "אל תעשי ככה" וכו', זה יוצא הרבה יותר מהפעמים שאנחנו אומרים לה דברים טובים כמו: "איזה יופי את אוכלת/מציירת/מתלבשת", "כמה כיף שהסתבנת לבד במקלחת" וכו'. אם נצליח להפוך את היחס, יהיה לכולנו הרבה יותר טוב.
בקיצור, אמא ואבא: שששששששש...שניה מחשבה לפני!



ננסה...
להת'

יום שני, 16 במרץ 2009

כמו אמא

היום הסבירו לנו (טוב, לא בדיוק לנו. הסבירו לקה. עבדכם הנאמן סרוח כבר מיום ה' בצהרים על המיטה ומתמודד עם חיידק אלים ונאלח שעושה שמות בעיקר בגרונו, אבל ממש לא רק...) בכל מקרה, הסבירו לנו שליבי נמצאת עכשיו בשלב ההזדהות עם אמא, שזה שלב אחד לפני שלב הספרציה. זו הסיבה שהיא נדבקת אליה יותר, וזו גם סיבה לזה שהיא מחקה אותה בהמון דברים.
[בלי קשר - הנה תמונה מפורים - אוח יפה כל כך]
אני לא מת על הממבו-ג'מבו הפסיכולוגיסטי הזה - ביותר מדי מקרים הסתבר לי שכשאמרו: "חפץ שהיה יכול להיות בעל צורה פאלית לגבי האלתר-אגו, אך חלקו הסגלגל יוצר אסוציאצייה אדלריינית", התכוונו בסך-הכל לכפית. (אבל מי היה מפרסם את זה ברבעון הפסיכולוגים המוערך)... בכל מקרה למהות העניין, זה בהחלט קורה אצלנו.
ליבי מעתיקה תנועות של אמא שלה, וכיוון שזו ניחנה "בהדר טבעי" שאינו שכיח בלבנט (היא תהרוג אותי, אבל מה לעשות, ככה זה), ולליבי יש יכולות מוטוריות גבוהות מאוד, יוצא שהילדה המצחיקה הזו מצליחה לפעמים איפה שהיא אמורה להיכשל. למשל, היא מתעקשת שנסובב לה את המגבת סביב הגוף "כמו אמא"; אבל אצל אמא לא נגרר שליש מהמגבת על הרצפה ומאיים להסתבך לה ברגליים, אצל ליבי כן. היינו בטוחים שהיא תתרסק עם זה, אבל היא לא! כמו שהיא יודעת ללכת על נעל עקב סטילטו בגובה 15 ס"מ... הפעם לא של אמא, של אורחת שהיתה אצלנו. הנעלים תפסו מיד את תשומת ליבה של ליבי ולא עבר זמן רב לפני שהגברת נתבקשה בעדינות להוריד את נעליה ולמסור אותן לרשויות. הנה מה שקרה אחר-כך:

ובתשובה לשאלה המתבקשת - לילדה ולנעלים שלום.
ליבי עושה עוד הרבה דברים כאלה: משלבת רגליים, מזיזה את השיער... ממש צומחת כאישה... האמת היא שרציתי לכתוב עוד, אבל החלושס מהמחלה גובה ממני מחיר. אז רק עוד שני משפטים קצרים.
לי לא קל עם העניין הזה... בכלל בכלל לא פשוט, כל הזמן "לא אבא!", "לך אבא!" וכו'. זה עוזר לדעת שזה לא רק אני והשעות שאני חוזר, או תשומת הלב שאני נותן, אלא זה פשוט שלב כזה - עדיין, כשהיא מקבלת מכה ואתה רוצה להרים ומקבל נזיפה זועפת ורוויית דמעות "אמא!"...

אז זהו בינתיים - לא הרבה מה לקרוא, אבל יש מה לראות...