אנחנו בני שלוש

כן כן, מזל טוב לנו! היום לפני 3 חודשים בדיוק (טוב.. בעצם אתמול, כי לא הספקתי לכתוב והופ! התאריך התחלף) קיבלנו לידינו פעוטה תכולת עין וזהובת שיער, לבנה כשלג, בת שנה וחצי. המומה ומבולבלת, עטופה בחליפת חורף ורודה (שאנחנו קנינו), חמושה רק במבטה החודר ובמנה גדושה של קסם אישי, יצאה ליבי מבית הילדים מס' 3 בקרסנויארסק והצטרפה אלינו לחיים חדשים...

זה נראה כאילו זה קרה כל כך מזמן! כאילו יובלות עברו מאז חיינו כמעט חודש בעיר הלבנה ההיא, אי שם על גדות היניסיי... כאילו ליבי כבר כאן כל כך מזמן... אבל זה גם נראה כאילו זה היה רק אתמול: אנחנו זוכרים את הפנים הלבנים האלה של ליבי (היא הרבה יותר שזופה עכשיו), את הרחובות של קראס, את המטאמורפוזה שקרתה תוך שעתיים... הנה:



אני יודע שקשה להאמין, אבל התמונה הזו צולמה פחות משעתיים אחרי הקודמת, ומאז, ככה החיים שלנו נראים - שמחים, קצת פרועים, ולפעמים נופלים ובוכים, אבל ממשיכים!
(לדוגמה, בעת כתיבת שורות אלה הגברת צורחת.. התעוררה בלילה וקשה לה לחזור לישון... לא נורא, נתגבר... בסוף).
חשבתי שבפוסט הזה תהיה מעין רשימה של מה שלמדנו ועברנו ביחד, אבל האמת היא שא' - זה קשה! יש המון מה לכתוב; וב' - אני לא בטוח עד כמה זה באמת חשוב כאן. בסה"כ, אני מאמין שה"התקדמות" של ילדים מורכבת מהרבה שלבים קטנים וביניהם קפיצות גדולות. בסופו של דבר, [כמעט] כולם הולכים, מדברים, רצים... ואתה מוצא אותם על הענף של האקליפטוס הכי גבוה לפני שהספקת לומר "ארול". אז מה בעצם הטעם לכל המדידות האלה? הרי אנחנו יודעים שגם אם קשה מאוד להצביע על הרגע המדויק שבו הופך היום ללילה, זה די פשוט להבדיל בין 3 בבוקר ל- 3 אחה"צ.
ברשותכם, אסיים בתמונה שעבורי לפחות ממחישה את השינוי: יחפה על הדשא, והמון רגש מתפרץ:



תראו מה עברנו מאז ה G-DAY ההוא, הרחק הרחק מכאן בקראס המושלגת, אי שם לפני 3 חודשים... בלבד!
להת'

נ.ב. - ישנה סוף-סוף, אחרי קרב מתיש...

השלמות

אנחנו בפיגור. יש פער בין הבלוג והמציאות שלנו, שנצבר בגלל הכתיבה הלא סדירה שלי. אמנם הסברתי למה זה קורה כאן, אבל זה הרי לא פוטר אותי מלהשלים את החומר. הפוסט הזה יהיה מעין פוסט השלמה של דברים שקרו ולא הגיעו לדפוס.

08-מאי-03: ליבי חולה! הילדה שלנו חולה בפעם הראשונה (אצלנו), יום-יומיים לפני זה, כבר נדמה היה לנו שהיא מבשלת משהו. ואכן, ערב מוצ"ש לפני השינה והילדה רותחת!! החום עלה למעל 40, וליבי הפכה (לגיטימי - אין טענות) לסמרטוט מיילל. מזל שהיה לנו אקמולי בבית.. CC 6 מהנוזל העצלן הזה (עד שהוא משפיע...%$#E*) הצליחו בסופו של דבר להוריד את החום לרמה נסבלת של 8.5 ושם זה כבר נשאר. החום עבר תוך יומיים, אך כמובן גרם לפריחה אופינית על כל העור העדין והדק של הנסיכה שלנו. אני חייב להוסיף שליבי התמודדה בכבוד רב. יש כל מיני סוגים של חולים, וליבי שלנו היתה חולה טובה.

08-מאי-06: יום הזכרון. בזמן הטקס ליבי נשארה בבית עם סבא וסבתא. לגבי השאר, יש פוסט נפרד.

08-מאי-07: ערב יום העצמאות. קרן אומרת שזו הפעם הראשונה שהיא לא הרגישה כמו אאוטסיידרית בחד"א רווי המשפחות והילדים. כמה טוב לדעת, וכמה שמגיע לה! הרבה אנשים סיפרו לה אחרי זה שהיינו סוג מסמר בערב הזה - לא דיבל ג'מבו, אבל מסמר. את ליבי שלנו זה כמובן לא ממש עניין והיא עסקה בשלה, דהיינו: שפכה בקבוק מיץ פתוח, התרוצצה, שרה, ניסתה לאכול כל מה שהיה על השולחן, עד הרגע שהאוכל הגיע... ואז כמובן שדחתה את הכל. היה נהדר.

08-מאי-08: על האש אצל דוד זייתון... במשך כל האירוע אורן, בן הדוד, זיהה כנראה בליבי את פוטנציאל ההצקות (סוף-סוף הוא לא הכי קטן). ליבי נקטה בקו סביל, (טוב, נו, בערך), אבל כמו כל הבנות, ידעה שיגיע הרגע שבו אורן יתחיל לחזר אחריה ואז... בכל פעם שהתקרב, זכה לקבלת פנים זועפת. בכל זאת, כדאי לה לזכור שאורן אמור לשמש כמטריה האווירית שלה בגן בשנה הבאה (הוא בהחלט מצוייד היטב לתפקיד, הילד המתוק והמצחיק הזה!)... בכל מקרה, היה לכולנו כיף, טעים ומשביע!

08-מאי-09: קוסקוס בארוחת יום ששי אצל הזייתונים. אחרי הארוחה הצטרפה ליבי אל צוות בוב הבנאי (הבני דודים) וחפרה יחד איתם בחמרה ובחול. משום מה היו לקרן כל מיני השגות בעניין... לך תבין!

08-מאי-10: נסענו לבקר את הוקסלרים אי שם בדרום העמוק. ליבי התנהגה כמו מלאך, ישנה כל הדרך לשם והיתה מנומסת ונחמדה במשך כל הביקור. גאיה לעומת זאת התנהגה נורמלי: הציגה את הרפרטואר המלא של פעוטה בת כמעט שנתיים שמקבלת אורח הביתה... מכות, רכושנות, התקרצצות להורים... טוב, גם הם ובודאי שאנחנו מבינים שכשהם (סוף-סוף) יבואו לבקר אותנו, זה כנראה יהיה הפוך; אבל בינתיים, איזה כיף להיות בצד היפה... :-). האמת - אין על הוקסלרים. איזה מזל שיצא (יצא? יוצא?) לנו לעבור את כל ההרפתקה הזו כשהם לצידנו.

08-מאי-11: התחלנו את תהליך הגיור הרפורמי של ליבי בבית דניאל. נפגשנו עם הרבה גליה סדן, שמענו מה הולך להיות, ונעדכן בקרוב.

זהו, הגענו עד הלום, ואני ברשותכם אסגור את המחשב ואתחיל לחלום.
להת'

אוף-טופיק: יום הזכרון לחללי צה"ל

הי. זה זמן רב שלא כתבנו... כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן לכתוב... כפי שבוודאי הבחנתם אני נוטה לכתוב בלילה, אחרי שהכל כבר מאחורינו - ארוחת ערב, מקלחות, השכבות... וחוץ מכל אלה גם לנו יש חיים!... וכך קורה שאני נרדם מול המסך ואותיות מתחילות לרוץץץץץץץץ... ועוד יום עובר בלי שכתבתי.

אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.