הי. זה זמן רב שלא כתבנו... כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן לכתוב... כפי שבוודאי הבחנתם אני נוטה לכתוב בלילה, אחרי שהכל כבר מאחורינו - ארוחת ערב, מקלחות, השכבות... וחוץ מכל אלה גם לנו יש חיים!... וכך קורה שאני נרדם מול המסך ואותיות מתחילות לרוץץץץץץץץ... ועוד יום עובר בלי שכתבתי.
אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.
אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.
אני מצרף שיר שאמא שלי כתבה לכבוד יום הזכרון. לא הצלחתי לשלב אותו בפוסט, ונדמה לי שמגיעה לו במה משלו. להלן (לא ידוע לי אם יש לו שם רשמי):
השבמחקיונה בשמי התכלת טסה,
מנוח לא תמצא לכף רגלה.
עצי הזית נעקרים משורש,
נמחק קו ההתחלה.
ששים שנה של מלחמות למען השלום,
ועדיין, השלום בגדר של חלום.
אין איש יושב בצל התאנה,
כי הארץ בוערת ועשנה;
ובתוך אש המלחמה -
אין איש יודע על מה ולמה,
מה טוב, מה רע, ומה באמת קרה.
אדמת הארץ ספוגה
דם אדם צודק וחם.
מי יעז לחשוב שזה היה לשווא?
מי יעז להטיל ספק,
לשאול עד מתי, בשביל מה?
מי יעז לומר: די למלחמות!
הן החיים ולא האדמה.
K+N יקרים,
השבמחקתודה לך ,נועם,על החשיפה כו מרגשת,של החלק הפחות מוכר ממך.
תודה על העומץ,תודה על הרגישות.
תודה לשניכם על המסר של אושר ותקווה.
תודה לליבי, הגורם והקטליזטור של כל מה שעובר עלינו.
ז.ז
הי נועם. יש הרבה דמיון בינך ובין אביך, יואב. יש לכם קול וחיתוך דיבור מאוד דומה, אם כי קולך מעט נמוך יותר. אביך אהב לשיר בקול גבוה וציצני כזה, כמו של בנות, כפי שעושים עכשו הרבה זמרים ואז לא היה ממש מקובל. מבנה הפנים שלכם ממש דומה והפה, טוב את זה רואים בתמונות. אבא שלך, כמוך היה מוכשר מאוד לשפות. את האנגלית למשל למד ממש מהאוויר. הוא קרא במהירות עצומה, משהו כמו בין שמונים למאה עמודי ספר בשעה, ממש כמוך. צורת הידים שלכם מאוד דומה בעיקר בכפות, אך לא רק. היציבה, אחזקת הגוף עברה ממנו אליך. אהב מאוד להקשיב למוזיקה. בכל פעם שאני באה אליכם אני שומעת מוזיקה ברקע ונזכרת בכך. בזמנים שכולנו שרנו שירים עבריים, הוא הקשיב כל הזמן לחיפושיות. כמובן שהיה צריך לשמוע אותם בהחבא, כי כידוע לך מדינת ישראל אסרה עליהם לבוא לארץ.אבא שלך מאוד לא אהב ערבי שירה, גם אם היו סביב מדורה, שדוקא כן אהב. בכלל, ליבו לא נטה להשתתף בטקסים ומסיבות. אמר שזה נראה לו עדרי מדי.יואב אהב מאוד ספורט, ובעיקר כדורסל. אה, כן, נזכרתי עוד משהו: אתה אוכל ממש כמו אבא יואב: אחזקת הכף (בעדיפות על מזלג), מהירות העברת המזון מהצלחת לפה. אכילה מהירה ויסודית. הכל מהצלחת. אלה הדברים שעולים לי כרגע. כשנפגש לדבר עוד ועוד על אבא שלך אספר לך עוד דברים, שחלקם ידועים לך מאז ילדותך, ואת חלקם יותר מתאים לספר לך כאיש מבוגר.
השבמחקאגב, בשיר שהעתקת חסרה מילה בשורה האחרונה:הן החיים קדושים ולא האדמה.
לילה טוב לך יקירי וחלומות פז. מחכה להמשכים...
הספד לאבישי רצון 15APR2012
השבמחקאבישי
היה לי קשה לכתוב לך. אולי כי אנחנו שונים. אולי בגלל שאחת ממעלותיך הרבות - הפשטות - חסרה אצלי מאוד.
אבל אני הולך לנסות, בכל זאת, לתאר את תמונת הזכרון שלך אצלי:
משום מה, אני זוכר אותך לרוב מאחור. איש חרוץ, שחום וטוב; תמיד עם המכנסים 'למטה' וסנדלים, לעולם עם זקן, ודיבור רך ושקט.
אני זוכר אותך נוהג - כמו מים על אבן, בזרימה מופלאה עם הכביש ועם נחילי הקמיקזי שמסביב. אף פעם לא הבנתי איך אתה עושה את זה.
במצב אחר, הייתי מנסה לתאר ביתר פרוט - זה היה כמו קסם בשבילי. עד היום, בכביש, לפעמים אני חורק שיניים וממלמל: "מזל שאבישי לא ראה".
אבל האמת היא שאין מה לפרט - צריף פשוט לעשות את זה נכון, בלי לחקור יותר מדי... כמוך.
... כמו שהיית שם בשבילנו כשהיינו צריכים. בלי מדוע ובלי כיצד... כמו אליפלט, רק בלי הבוקיות. אתה פשוט עשית - דאגת - ובזכותך, היה לי!
בזכותך היו גם לי את אותם דברים שבקיבוץ ההוא, של פעם, אבאים היו עושים בשביל הילדים שלהם.
אבישי, כבר נכתבו תילי תילים של מילים על העולם הבא, על הדרך הלאה, ועל מה ועל מי... אבל אני מניח שאתה תהיה שם - פשוט - כמו כאן, ושהאחרים ינסו להבין.
אנא דרוש בשלום יקירינו שם.
תודה ולהתראות
נועם
יום הזכרון 2014
השבמחק(4-מאי-2014)
בשנים האחרונות אנחנו חוזרים לגבעה. חוזרים לקרב. חוזרים לדבר על יואב.
פתאום מתברר שלא הכל ידוע, שלא הכל ברור.. אז שאלנו את מי שהיה שם.
אבל לא ידעתי ולא חשבתי שהפצע הזה עדיין כל כך כואב.
לא לי - הייתי צעיר כל כך - יש לי פצעים אחרים. אני למדתי מאז להילחם ולמדתי גם לוותר.
ואמא שלי - אצלה זה כואב, חי ועצוב. ככה זה כשלוקחים ממך אהבה.
אבל להם! ללוחמים שהסתערו על הגבעה המסולעת והמצהיבה באותו בוקר של תחילת יוני,
אלה שאיבדו שם חברים לנשק, חברים מהמילואים... חלקם אפילו לא ממש הכירו את אבא שלי.
ואז אתה אומר שאתה הבן של יואב צרי ואתה רוצה לדעת אם זה היה כך או אחרת, אם הוא רץ מכאן או משם...
והם מקבלים אותך מיד כמו בן חורג ומסבירים... ואתה שומע את הרעד בקול שלהם,
ואתה רואה את הלחלוחית בעינים שלהם כשהם מספרים לך על הגב שלו ואיפה הוא נפל.
דמעות בעיניים... יותר מ- 45 שנים עברו מאז הבוקר ההוא, חיים שלמים כבר באו אחרי,
הם אפילו לא הכירו אותנו לפני כן... הם היו בסה"כ חברים מהמילואים,
והכאב הזה עדיין חונק להם את הגרון.
הם שם, על הגבעה, בני 70 ויותר - הזמן הזה עבר ונעלם...
אבל הכאב הזה נשאר.
48
השבמחק48 שנים - חלפו מאז אותה מלחמה שהיתה אמורה להיות אחרונה. פניך הצעירים על המדף מביטים בי באותו חיוך פתוח, אוהב, מרגיע ומבטיח.
48 שנים - אני זוכרת את אור התכלת בעיניך, את הצהוב בשערותיך, את אצבעותיך החופרות בבלורית, את גומות החן בלחייך.
את הכתף הנכונה לתמוך בראשי העצוב המחפש משענת, את פלומת השער בצבע החיטה, המכסה את אמות ידיך.
את שיחות הנפש על החיים... ובמיוחד את הראשונה שבהן, שבה פתחת את ליבך בפני, מיד אחרי מבצע נוקייב: "בלילה ההוא איבדתי את האמון באחוות הלוחמים" - אמרת לי. "את מאמינה שהיינו ארבעה שסחבנו פצוע קשה. פתאום נפל לידנו פגז, העיף אותנו וכיסה אותנו ברגבי עפר. כשקמתי להרים את הפצוע, ראיתי שאני לבד לידו, כל השלושה נעלמו"
"אז מה עשית"? שאלתי..." לקחתי אותו על הגב, לתאג"ד, ענית בפשטות. ברגע זה ידעתי: "אני מאמינה בך". לא חשבתי שזה יהיה כל כך קצר.
48 שנים - חלפו. כמעט בכל יום אני מביטה בפניך שהכרתי. זוכרת גלויה שכתבת לי ביום שבו עליתם לירושלים:" הפעם זה רציני, אני בטוח שיוצאים למלחמה, תשמרי על נועם ועל עצמך ותזכרי, אני למענכם ואתם למעני" ... כשהגיעה הגלויה אלי, אתה כבר נתת הכל. ואיך אהיה עכשיו למענך?
48 שנים - אני שואלת אותך שבתמונה - מה עבר לך בראש שעה שהסתערת מול מטר של כדורים בשביל לכבוש גבעה, שהיום, על שכמותה, אולי, היית מוכן לוותר בשביל לחיות איתנו בשלום.
48 שנים - חלפו. בניתי את חיי שוב ושוב. שלושה ילדים אהובים, ארבעה נכדים נפלאים. הרבה שמחה. אך תמיד, עמוק עמוק בפנים, געגוע עקשני אליך,
ועצב גדול על חייך שנגדעו.
בן 25 היית.
נכתב ע"י גלי לירון
יום הזכרון 2016 - צהוב
השבמחק"ככה זה אצלי, אתה יודע" היא אמרה; "כל שנה". שתקתי. מיטל טרבלסי שרה את 'רב חובל' ברדיו. היא חייכה בעיניים עצובות והמשיכה:
"זה מתחיל כבר מפורים; העצב הזה מזדחל לו חזרה אל החיים שלי, והולך ומתגבר... עד יום הזכרון. אח"כ זה נחלש, ואני מתגברת - עד שנה הבאה".
המשכנו לנסוע, בכביש הארוך והמתפתל. כל כך הרבה פעמים נסענו כאן,
אבל תמיד יש את הפעם הזו: המיוחדת; בעונה הזו, כשהאביב הפורח מפנה מקומו לקיץ חסר הפשרות של הבקעה.
היא הסתכלה החוצה אל הרי רמת סירין. שיפולי ההרים היו מכוסים, כמו בכל פעם, בעלווה צהובה של שיבולת שועל וקוצים,
רועדת ורוגשת באור התכלת והשמש. כמו פרווה רכה; כמו פלומת שיער בלונדינית על ידו של איש.
חוה אלברשטיין שרה בקול נוגה ורך את "החיטה צומחת שוב".
הסתכלתי לצד השני, אל הרי הגלעד חרוצי הכתפיים, שם במזרח. צהבהבים משנים של רוח וסחף, מנוקדים בשיחים אפורים ירוקים וכפרים.
שם נחה הארץ בה נלחמנו אז, לפני כמעט יובל שנים, במלחמה שאף צד לא באמת רצה בה.
"שאלת אותי פעם על האיש עם השערות הצהובות על הידיים, שהיה קושר לך את הנעליים, אתה זוכר?" שאלה,
"אני לא זוכר" עניתי, "אבל אני יודע".
העיקולים הרכים של הכביש פותחים אלינו את אחד מהשדות צהובי השיבולים של העמק. גלים של חיטה ברוח מלטפים את חוף האקליפטוסים.
"הנוף שהיא הכי אוהבת!" - חשבתי לעצמי, והאטתי קצת... היא לא היתה צריכה להגיד.
נזכרתי איך חברה שלה אמרה לי פעם על הצהוב הזה שהוא מין סוף - סוף הפריחה והירוק, סוף האביב, סוף;
וחשבתי שבשבילה, הצהוב הזה דווקא מסמל את סוף התקופה הכי עצובה בשנה. סוף עונת העצב.
יום הזכרון 2017
השבמחקבין כסה לעשור
כבר שבוע, ואני תוהה ומתלבט בימי ה'בין כסה לעשור' הפרטיים שלי.
כמעט כרגיל, אני יוצא אל תחנות יומי אך ראשי הומה.
מימיני חולפות שורות הכותנה הצעירה ומשמאל מתייבשת לה שלולית החורף.
"באביב נולדה לה מדינת ישראל שלי", אני חושב לעצמי, "ובאביב היא חוגגת את יום הולדתה".
אני יכול לחוש את פעימות ליבו המאיצות של הגניוס הישראלי הנרגש לקראת יום חגו, בעודו עונד לעצמו סיכת "דם המכבים" בדש בגדו.
במחי כפתור אני מנתק את עצמי מן השכול הלאומי ההולך ומתגבר ונוסע צפונה בשתיקה.
"עוד לא בת 70" אני ממלמל אל קורות הבטון העצומות של המחלף מעל ראשי.
הדיונות ובריכות הדגים מסתירות את הים ועוד גל של מחשבות נשבר ומחזיר אותי אחורה.
"אולי הפעם?" אני שואל את עצמי בקול עת שאני סוטה מהכביש המהיר ותוהה בשקט ממי ירשתי את הדחף הזה לכרסם בכל מוסכמה וטקס.
הרי מנשה עטורי החורש מלווים אותי בעליה. זרם התודעה מתמלא בסחרחרת מזמזמת של מילים ארוכות ומלאות הוד וכבוד: מגש הכסף, חרוף נפש, תקומה.
ואז הכביש מתחיל לרדת, מתפתל בואדי אל העמק כבד האדמה. ארצי מולדתי, נופי שלי על כל אפיקיו.
ענן המילים מתפזר, ואני מבין פתאום שבשפתנו העתיקה, די ב-10 אותיות לספר סיפור:
אב, חי, אש, דם, מת.
וכל השאר פירוש הוא
יום הזכרון 2018
השבמחקסבא יקר
היה כזה כיף אתמול אצלכם באפיקים! לחזור לחום של עמק הירדן, לפגוש את אודי ויפה וענת, ואת נבו. מזל שמדי פעם אתה מארגן איזו תערוכת צילומים שלך... ותודה לך סבא שהכרת לי את הדרך ההיא שמאחורי דברת לכיוון תל עדשים. נסעתי משם אתמול אחה"צ בדרך הביתה, והיה כל כך יפה!
המולת היום שוככת ונבלעת באור הרך שהשמש זורה; תוך שהיא גולשת באלגנטיות אל האובך התכלכל מעל פסגות רכס הכרמל. העמק משובץ כולו בכרמי זיתים ושקדים; שדות השלף מפוספסים באלומות החיטה, ואלו מהם שעדיין לא נקצרו, מרשרשים להם אל השמים בבלוריתם הבלונדינית – ממש כמו זו שהיתה לך פעם. זו העונה שאני הכי אוהבת! ואולי זו הסיבה שחבל לי כל כך שאותך היא תמיד מחזירה לקרב הארור ההוא, שנשאר כמו מין סדק פתוח – בחזה ובנפש שלך... ואתה הרי כזה מין רך שכזה – איך בכלל אפשר שיהיה לך סדק?
סבא'לה, איפה אתם ביום הזכרון השנה? אצל יוסי בחרות, או אצל גיורא בתל עמל? מדהים ומזעזע איך השפה מקרנפת אותנו. הופכת אותנו במחי לשון מזוכרים בתוגה לבעלי שכול. לכולנו יש מישהו. לכם יש את גיורא ויוסי, לנועם יש את לוטן, ולאמא יש את נדב, ולאבא את דניס, שהלך בפיגוע ליד מגידו. לאילן שלי יש את רועי, אפילו עידו אמר שהוא נוסע – יש לו מישהו בחולון.
סבא יקר שלי. אתה יודע, חשבתי בדרך הרבה על מה שאמרת - על המילה הזו שאני ממש לא אוהבת - "צריך". העברתי בדמיוני את משפחות השכול שאני מכירה ורואה כל שנה, והחלטתי שאני מעדיפה שכל אחד יזכור בדרכו שלו ויעשה את זה כמו שהוא צריך, מאשר שכולנו נזכור כמו שצריך, אבל כל אחד בדרך שלו. אני מקווה (ובטוחה) שאתה מבין. נועם סיפר פעם שהוא זוכר את היום שבו סיפרו ל'תא גלי ולך שיוסי יפה נהרג. הוא עוד לא היה אפילו בן 10, אבל הוא זוכר איך התקפלתם והפסקתם לרגע לזהור. הוא זוכר את זה עד היום! אז איך בכלל צריך בתוך כזה מין כאב?
סבא שלי, זהו. אני חייבת ללכת. עוד מעט סוגרים את הגייט. תחשוב גם אתה על מה שדיברנו – שאף פעם לא מאוחר מדי.
חיבוק גדול ל'תא גלי – אל תדאג – אני כותבת גם לה מכתב...
להת'
גליה
הנכדה שלא נולדה,
ממיכאלה, שמעולם לא נולדה ליואב צרי
יום הזכרון 2020
השבמחקהנסיבות חיינו המוזרות מהדהדות אלי מכל כיוון בעת שאני מתכונן לטכס השנתי שלי.
איך במחי יד הפכנו מסורות של שנים לשאלות, ונטשנו ערכי חיים בצד הכביש הדומם.
מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה אם זה מרגיש דומה?
אם יש איזשהו דמיון בין מה שקורה לנו היום לבין מה שאת מרגישה כשמישהו מודיע לך שהגבר הזה שאותו אהבת ואיתו בנית את חייך כבר לא יחזור הביתה. אף פעם.
כשהחיים שלך מתהפכים בחטף, בלי שיכולת באמת להתכונן, או אפילו לעשות משהו.
כשפתאום כל הדברים שהיו כל כך ברורים לך, נעלמים ובמקומם יש דברים אחרים, שבכלל לא חשבת שיהיו חלק מחייך.
כשבתוך אחר-צהריים אחד כבר לא כל כך חשוב איפה הבית אלא מי יגור בו.
מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה.
אולי רק אני רואה את הדימיון הזה? אולי העצב והכאב המחמיר משתק את היכולת להשוות? אולי אין בכלל מה להשוות?
אולי, בגלל שלא הכרתי אותו ולא היו לי אז מילים כדי לבנות הבנה וזכרונות, אף פעם לא ידעתי את הכאב הפתאומי והמפרק הזה שהופך את כל עולמך באחת.
הרי מי שגדל תמיד כיתום, בעצם לא איבד את מה שלא היה לו.
עולמו לא חרב עליו, ואובדנו הוא חלק ממנו מאז ומתמיד.
והיא, שנשאה אותי מינקות ליתמות, היא יודעת.
מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה.
יום הזכרון 2021
השבמחקהעץ השחור
שקט בעץ השחור. שקט פשוט - של טבע. לא שקט מהדהד או מאיים. שקט ששומעים בו דברים: משב של רוח, אוושת עכבר בעשב, המיית צוצלות וויכוח נמרץ בין הדררות למיינות. כזה מין שקט.
העץ השחור הוא שריד. גדם טבעי וכהה של אקליפטוס מצוי, אי שם באחת מחורשות האקליפטוסים הידועות של עמק הירדן החם. גזע כבד וחסון ושלושת ענפיו השרופים, הדומים לאגודל עבה ושתי אצבעות המצביעות מעלה.
זקני האיזור שהכירו את העץ, סיפרו שהיה עץ טוב מראה ורב צל ולצידו סלע גדול עליו נוח היה להישען ולנוח מעט מאימת החמסינים האכזריים של העמק.
אמא ובני גילה עדיין זוכרים היטב את הלילה בו היכה הברק בעץ השחור. רעם אדיר נשמע ברחבי הקיבוץ. רעם שלמרות עוצמתו, ניתן היה לשמוע בבירור את זעקת העץ הנשבר. זוהר כתום בוהק עלה מן החורשה, והלהבות המשיכו לרצד כל הלילה על קיר המקלט שליד בית הילדים.
הגשם והקור עשו את שלהם, ולמחרת כבר הפך האקליפטוס לשריד - לעץ השחור. חרוך ומעשן, מוקף במעגל שחור ושרוף, ודממה כבדה עוטפת אותו.
ילדי הקיבוץ המשיכו לפקוד אותו כל החורף ההוא בטיוליהם, עיניהם מתרחבות נוכח שחור הפיח על ענפיו המתים והשבורים. זכרון הרעם היה כה חזק, עד שהיו מתלחשים ליד העץ השחור כשהיו מדברים על מה שקרה לו.
השנים חלפו והעץ הפך לשחור פחות, עפאיו הדקים והשרופים נשרו והתפוררו, מותירים רק את האגודל להאצבעות המורות למעלה. ברקנים, עכובים ושאר עשבי אביב מקיפים את העץ השחור ומסתירים כמעט כליל את הסלע הגדול.
והוא חי שם, העץ השחור. שריד של מה שהיה פעם. סימני הברק כבר נעלמו כמעט כליל, אבל אנחנו - המקומיים - עדיין זוכרים את עוצמת הרעם ואת זוהר השריפה, ועדיין מתלחשים ליד העץ השחור.
יום הזכרון 2022
השבמחקיחסים מורכבים יש לי עם האומה הזו, ועם האומים המרכיבים אותה.
מעטים הם הימים בהם אני חש באמת שאנחנו הולכים באותם צעדים.
השנים עוברות, התפרים נפרמים לאיטם תחת שמש הקיץ היוקדת ומשבי הקדים, ובתוך נוחות חיינו הממוזגים, אנו הולכים ומאבדים את דבק הכאב המלכד.
השיר שאקרא היה קשור בליבי תמיד למלחמה וגבורה, ורק השנה הבחנתי שאין בו אף לא אחת מהן. רק רעות וכאב ההולכים בו יחד, לבלי הפרד.
אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו דרך עולם ואדם? הלנצח נאכל חרב רק כדי שנוכל לאהוב?
אבל עצמי גם הוא אינו יודע את התשובה, ומשאיר אותי לגשש בחשכת הנפש אחרי החיבור החמקמק - זה המושיב את כולנו יחד בערב אביב אחד בשנה, שלא על מנת לחגוג.
לא אשכח זאת, רעי, איך על גב נשאתני
ותזחל אתי הר וגיא.
לא אשכח לך זאת. איך למות לא זנחתני
בחבקי צווארך, כחבקי את חיי.
הנה לילה רעי, הניחני הפעם.
הנה לילה רעי הניחני וברח…
כי מכות רקותי, כי הלב הלם פעם
כי השמש עלי לא יזרח.
הִשבע רק, רעי, אם יש יום ותנוח
ועברת ביתי, מה תאמר שם? כזאת:
הוא רדף-הבלים והיה רועה רוח,
אבל מת, כמו איש היודע עשות.
עד הבקר רעי, לא תקום בי עוד רוח,
אך עד בקר – אני לא אשכח לך זאת.
* שיר של נתן אלתרמן
יום הזכרון 2023
השבמחקובקיץ ההוא, ויצא האיש אל מלחמת גורלו אשר ממנה לא שב.
והארץ חגגה את הנס. "מאריות גברו ומנשרים קלו",
ודגלים התנופפו בעוז ברוח פעמי-משיח,
זו הנושבת תמיד בהרים שזה עתה נגאלו.
ויהי ערב, ויהי בוקר
ובמערבולת של רגבי אדמת אבות קדושה,
בליל שופרי נצחון וחלילי שמחה,
חום אמונה יוקדת ודמעות יגון ושכול,
ויהי צדק! ויקום הצדק על השלום.
הוא היה עול ימים אז, יפה תואר כמו אל.
טהור כענן בשמי קיץ כחולים.
והצדק חיבק את הלב ההלום,
וחבש את פצעי האובדן האילמים.
והיינו אחים.
ועברו הימים, וגלגל העונות, והצדק גדל ובגר.
האפיר בצדעיו, רוטן ונרגן, עיקש כינבוט הבר.
והצדק עלה ופרה ורבה, וימלא זרעו את הארץ.
וכבר לא צדק אחד לנו, אלא הרבה, והמה כקוץ ודרדר
ובקיץ הזה כבר הסהר יהום
והנה נקפצו אגרופים.
ואנו סומים - סנוורי צדק עיוורונו,
צודקים אל מלחמת אחים.
והאיש לא שב ולא ישוב.
יום הזכרון 2024
השבמחקכל משפחה שכולה תגיד לכם שיום הזכרון זה משהו אחר. יום הזכרון הוא יום שכול לאומי, נכס צאן ברזל. תפקיד חשוב יש למשפחות השכול ביום הזה. אנחנו הכלי הגשמי - נושאי התיבה אם תרצו - של התפילה לשלום. ביום הזה, אנחנו קרן המלאך דרכה עולה שוועת העם לשמים. אנחנו ההורים, בנות הזוג, והילדים של הנערה והנער - אלה שידו הארוכה של של המוות נגעה בהם - כדי שהאומה תוכל לעמוד קרועת לב אך נושמת.
אני נושא תפקיד זה כל חיי בגלל שאבי הלך ולא שב. בכל פעם שאני שומע את מי מילדי אומר בשיא הטבעיות את המילה "אבא" אני נזכר שוב שאצלי, המילה הזו אף פעם לא התגלגלה על הלשון. תמיד היתה לה איזו משמעות כבדה שמעבר. אבא זו מילה שעבורי היתה קשורה קודם כל לתפקיד הזה, לעולם הטכסים והממלכתיות. אבא שלי לא הספיק להיות אבא שלי, לפני שהפך ל"אבא שלי שנהרג".
הנה מה שסיפרה לי אימי עליו - על האיש שהיה אבא שלי:
נועם. יש הרבה דמיון בינך ובין אביך, יואב. יש לכם קול וחיתוך דיבור מאוד דומה, אם כי קולך מעט נמוך יותר. אביך אהב לשיר בקול גבוה וציצני כזה, כמו של בנות, כפי שעושים עכשיו הרבה זמרים ואז לא היה ממש מקובל. מבנה הפנים שלכם ממש דומה והפה, טוב את זה רואים בתמונות. אבא שלך, כמוך היה מוכשר מאוד לשפות. את האנגלית למשל למד ממש מהאוויר. הוא קרא במהירות עצומה, משהו כמו בין שמונים למאה עמודי ספר בשעה, ממש כמוך. צורת הידים שלכם מאוד דומה בעיקר בכפות, אך לא רק. היציבה, אחזקת הגוף עברה ממנו אליך. אהב מאוד להקשיב למוזיקה. בכל פעם שאני באה אליכם אני שומעת מוזיקה ברקע ונזכרת בכך. בזמנים שכולנו שרנו שירים עבריים, הוא הקשיב כל הזמן לחיפושיות. כמובן שהיה צריך לשמוע אותם בהחבא... אבא שלך מאוד לא אהב ערבי שירה, גם אם היו סביב מדורה, שדווקא כן אהב. בכלל, ליבו לא נטה להשתתף בטקסים ומסיבות. אמר שזה נראה לו עדרי מדי. יואב אהב מאוד ספורט, ובעיקר כדורסל. אה, כן, נזכרתי עוד משהו: אתה אוכל ממש כמו אבא יואב: אחזקת הכף (בעדיפות על מזלג), מהירות העברת המזון מהצלחת לפה. אכילה מהירה ויסודית. הכל מהצלחת. אלה הדברים שעולים לי כרגע. כשנפגש לדבר עוד ועוד על אבא שלך אספר לך עוד דברים, שחלקם ידועים לך מאז ילדותך, ואת חלקם יותר מתאים לספר לך כאיש מבוגר.
... יש עוד הרבה שלא סופר - עולם אנוש גדול, מלא, עשיר, דור אדם על כל אפיקיו, ואשר לא יסופר עוד לעולם.
וכעת - בשנת המבול - בעוד שאריות ההסכמה הלאומית מתפוררות לאבק סביב הקברים שנחפרו בחיפזון,
ברעם מחריש האוזניים של הפוסטים, הפושים, והזעם הצדקני,
נזכור את הנופלים אשר אינם עמנו עוד היום, ונזכור מדוע.
הספד לאמא - מעיין
השבמחקאני הבת של גלי, אלו שמכירים אותי כבר יודעים את זה, ואלו שלא, אני בטוחה שמצליחים לזהות אותה בי. כי כן, אני דומה לאמא שלי, מאוד. ככה תמיד אמרו לי, ככה גם תמיד הרגשתי וככה גם אמא שלי חשבה. זה מתחיל מהמראה החיצוני, דרך הקול, הבעות הפנים ותנועות הגוף. זה ממשיך גם לאופי, לאמונות, לדרכי חשיבה, לתחומי העניין ומגיע עד לתחומי המקצוע, הכמעט זהים.
לשאלה "מה משפיע יותר על הילד, תורשה או סביבה?" אמא שלי הייתה עונה תמיד שההשפעה נחלקת בערך כך: מאה אחוז תורשה ומאה אחוז סביבה, וכרגיל היא צודקת. אני כל כך דומה לה כי בתוך כל המארג הגנטי שירשתי, היא הייתה המאה אחוז תורשה שלי, ובין כל מי שהיה אמון על חינוכי, היא הייתה המאה אחוז סביבה שלי. ומהמאתיים אחוז האלו, היא בראה אותי בצלמה ובדמותה.
ועם זאת, בתוך כל הסבך הזה של תורשה וסביבה היא לא פיספסה אף הזדמנות לפתוח לי פתח החוצה ממנו, כדי שאוכל למצוא את עצמי בנפרד ממנה וכדי שאסלול לעצמי דרך משלי, ללכת בה. אמא שלי איפשרה לי ללכת הכי רחוק ממנה שאפשר, ותמיד הייתה רק במרחק נגיעה ממני.
אמא, תודה שגידלת אותי ככה, בתוך הסבך, ושהיית בדיוק אמא שלי, תודה שהשארת לי פתח לצאת ולהיות אני. ותודה מיוחדת על כך שהשארת בתוכי אותך, בכל תא ותא, כך שאני בדיוק הבת שלך.
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה
השבמחקאַתְּ מִתְנַהֶלֶת בָּעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה.
נִשֵּׂאת עַל גַּבֵּי גַּלִּים,
מְחַבֶּקֶת מַעֲבָרִים,
נוֹשֶׁמֶת יַחַד עִם הַמַּיִם.
מִתְנַהֶלֶת כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה.
חוֹתֶרֶת עַל פְּנֵי פְּרִיחוֹת וּזְרִיחוֹת,
עַל פְּנֵי סְתָוִים וְקַיִץ.
מִתְנַהֶלֶת כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה,
מִתְמַסֶּרֶת כְּמוֹ אֶל מַיִם.
מְבִיאָה יְלָדִים אֶל אוֹקְיָנוֹס אַהֲבָה
אֶל יָמִים שֶׁל בַּיִת.
נִשֵּׂאת אֶל מִשְׁבָּרִים,
צוֹלַחַת אוֹתָם וְעוֹד אוֹתָם,
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה, כְּמוֹ מַיִם.
גּוֹרֶפֶת אֵלַיִךְ אֲנָשִׁים וְטַף
הֵם מִשְׁתַּקְּפִים יָפִים, יפים
דֶּרֶךְ צְעִיפֵי מֵימַיִךְ.
אַתְּ מִתְנַהֶלֶת, כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה
רַגְלַיִם יְחֵפוֹת,
מִכְנָס קָצָר,
אָז אֵיךְ כָּל כָּךְ יָפָה?
אוּלַי שָׁבְלֵי הַמַּיִם הֵם שִׂמְלַת חַיַּיִךְ.
כִּי אַתְּ, אַתְּ מִתְנַהֶלֶת כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה,
מִזְרַח מַעֲרָב, יְקוּם - תֵּל עָמָל
וְעוֹד סְתָוִים, עוֹד קַיִץ.
וְאַתְּ.
אַתְּ נִפְרֶדֶת מֵאִתָּנוּ
כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שׂוֹחָה
בְּיָמִים אֲרֻכִּים שֶׁל קַיִץ.
רוּחַ הַסְּתָיו הַבָּאָה שֶׁתָּבוֹא
תְּחַבֵּק אֶת גַּלֶּיךָ.
הספד לאמא - אקי
השבמחקדברים שנשאתי אתמול על קברה של אחותי גלי לירון.
גלי, אחותי האהובה.
גם יום זה הגיע.
מוחי המתבגר הולך וצובר זמן חיים, נוטה לשקוע בנוסטלגיה. מתחיל להיות שם יותר מעניין.
הנה גם עכשיו מִצְטַעֵף לו התמנון האפרפר, החמים והלח, שולח רִמְזֵי דְפָקִים חשמליים, רָצוֹא וָשוֹב, הִתְלַכֵּד וְהִתְפַּצֵּל, ונזכר בדמוּתֵך, שהיא אחת מהראשונות והמופלאות שהעולם הציע לי כשבאתי בשעריו לפני 78 שנה. הבטיח לי, וגם קיים, וקיבלתי אחות גדולה וחברה טובה, בת־ברית מפרגנת ואוהבת תמיד, עם חוש הומור נהדר ובלתי נגמר, שאיתו שום דבר לא יכול עלֶיךָ. תמיד מוכנה לצחוק ולהתפעל מכל דבר שאני עושה.
תמיד עם עדת חברות־מעריצות מאחורַיִךְ, הַסָּרָה למשמעתך, מוכנה לזלול כל דבר מתוק בסביבה, ובכלל להפיק את המיטב הגנוז בַּתְּכֵלֶת והזהב ההם של ילדותנו.
יפה ואמיצה וכנה ומוכשרת וחרוצה ללא גבול.
המנהיגה החיובית, הבלתי מעורערת, של הגדולים מקבוצת "סלע", גם של הבנים! זאת שתמיד בוחרים ראשונה לכל משחק בחברת הילדים, הפורצת ראשונה לכל "עיגול" של האויב, במשחק "שתי להבות". ראשונה לכל תפקיד אחראי בחברה המשימתית שלתוכה נולדנו, לכל עבודה, לכל משימה, לכל מחנה, לכל טיול, לכל דבר. אני זוכר שניסיתי פעם להרים את התרמיל שארזת לקראת טיול שנתי, ונדהמתי מהמשקל שלו. כולו אומר: "גלי". אפילו תד"ל החוֹל בשייטת נראה לי קליל לעומתו.
גלי היתה אלופת שחייה.
ואיזה מסכֵּנוֹת השחייניות המתחרות, (רמה קורין, ירדנה שאל, נגה הררי, שושנה ריבנר וכו'), כך חושב אני הקטן לעצמי. אין להן מושג איזה כוח מתמודד כאן מולן, ועד כמה אין להן סיכוי. ואחר כך, כשהן כבר יודעות, נכבשות גם הן בכוח הזה. כי אין מה לעשות נגדו, וגם לא מתחשק לָךְ לעשות, כי הוא בכלל לא נֶגְדֵךְ. לא נגד אף אחד. איך אפשר להיות אלופה בלי לרצות לנצח את היריב? את זה רק גלי יודעת. עוד קמצוץ מ"חוכמת גלי".
גלי החזיקה בו־זמנית בתארי אלופת ישראל ובשיאי ישראל בארבעה מקצועות שחייה: חתירה, גב, פרפר ומעורב־אישי, וזאת בכל המרחקים. אם אני לא טועה זוהי תופעה חד פעמית בהיסטוריה של ענף השחייה בישראל.
אלופת האלופות, והשחייה היא רק קצה הקרחון של זה.
אחת שאיתה אפשר לצאת לכל קרב שהחיים מְזַמְּנִים, ולדעת שיש תמיד על מי לסמוך, שיש מי שיהיה תמיד לטובתך, גם אם זה לא יגיע לך.
- - - -
המשך בתגובה הבאה
הספד לאמא אקי - המשך
השבמחקשקפתי עליך גלי, כמעט עד יומך האחרון. עליך ועל חייך וראיתי שלא הרבה השתנה, למרות כל התהפוכות. אפילו ב"בית אשל" בקיבוץ יָקוּם. אפילו כאן, בבית הקברות.
כמו אז, עדיין את מוקפת בהמון אוהבים ומעריצים, שכולם מתחממים באנרגיות הנהדרות הקורנות ממך.
כמו אז, עדיין נדמה לאחדים מהם "שיש מי שירתום למענם את פטר", וכמה שהם צודקים לעזאזל. ראיתי את זה לפעמים, ופה ושם גם התקוממתי, אבל מה יש להתקומם, כשצריך רק לראות ולהתפעל ולהעריץ.
לראות את האחיינים הנהדרים שהבאת לי. תמיד ייחלתי שתוכלי לראות את זה כמוני, לתמיד. גם כשהמציאות עם השטויות שלה, מסתירה את היופי לרגע.
ועל הנכדים שלך, מה יש לדבר. כל המוסיף גורע. וזה גם מסוכן, אז טפו טפו.
רציתי להיות איתך בשביל להזכיר לך את השפע הזה, ברגעים שבהם היה נדמה לך אחרת.
לפני כ 73 שנה, חל יום ההולדת הראשון שלי, שאותו אני זוכר, יום הולדת חמש. כבר אז, חגגנו שנינו ביחד, ילידי פברואר במשפחה, ולמדתי אצלך שיעור ראשון בחיים. טעימה ראשונה מ"חוכמת גלי", שבעקבותיה באו רבות אחרות. שאלת אותי אם זה טוב יום הולדת ביחד לאח ואחות, ואני פֶּתי שכמוני חשבתי שכן. וכי מה יותר מגניב מיום הולדת ביחד עם הָרַבִּי? אבל אַתְּ, ממרום גיל תשע, הסברת לי שבכלל לא, כי מקבלים ממתקים רק פעם אחת במקום שתיים.
אני לא נפרד ממך, גלי. זה כואב מדי. אין לי שום ספק שבמחשבה עוד אהיה איתך בלי סוף. כמו עכשיו למשל. וכמו בפגישותינו הרבות והנפלאות כמעט עד הרגע האחרון, שאני כבר מתגעגע אליהן קצת, אהיה איתך במחשבה ובזכרונות, וכי מה יש לנו חוץ מזה וכמה הרבה שֶׁזֶה שווה.
אחת לשבוע בערך היית מגיעה אלינו, היינו יוצאים "לַשֶׁטַח", תופסים איזה אלון מצוי, אחד מאלוני הגליל התחתון יפי הבלורית והתואר, שׁוֹפְתִּים פינג'אן ודנים אותו ברותחין עם קפה שחור, ומתחילים להעלות סיפורים, זכרונות וצחוקים עד שיגיע זמן קריאת שמע. וידענו כולנו שזאת התרופה הכי טובה בשבילך. ומכאן שגם בשבילנו.
ומה יעשו עכשיו אלוני הגליל? אני חושב לעצמי. בטוח שהם כבר שואלים את עצמם איפה אַתְּ. מתגעגעים. מיותמים.
נהיה איתך אם כן במחשבות. שוב נקטוף רימונים (אדומים! חמוצים!) מהמטע זכרונו לברכה שעל גדות האסי, ונאכל אותם בעמידה בתוך המים, "עד הגרגר האחרון" (כך לימדת אותי), קליפות הרימונים הריקות מוטלות אחת אחת אל המים, משייטות במורד הזרם, חולפות כשייטת ברווזים מתחת לגשר הכתום - - - נאזין לאנפות־הלילה התל־עמליות, נאבקות על פינה אחרונה ללינת לילה על האקליפטוסים של האסי - - - ניזכר בּמלחמות הכיבוש על הָ"אֶבֶן" שבקרקעית האסי, וּבְנוּרָה כַּלְבָּתֵנוּ המנמנמת מתחת לפסנתר בְּחֲדָרוֹכֶל (לא "חֲדַר הָאוֹכֶל"!), וב"אַוָּזִי הראשון", הָאַוָּז הענק שלי, שפרץ יום אחד למרפסת של שכנתנו, כדי לְזַכּוֹת גם אותה בְּמַתְנת חַלְחָלְתּוֹ הָרְגִיזָה, חורץ בכך את גורלו - - - ובמשחקי "שתי להבות" "על כל הקיבוץ" (אותך בוחרים תמיד ראשונה, כאמור) - - - ובשובך היונים, ובתותים השחורים שעל יד הלולים. ניזכר בְּנַעֲלוֹ המיוחדת של "החבר הגדול" יעקב עוֹיְלִים, וּנְחַקֶּה את זַעֲמוֹ של תּוּשֶׁק, ואת מצמוצי השפתיים של יצחק שיפוני בעת שתיית התה, ואת אברהם דוידזון, וישראל אייכנואלד, ושְׁלוֹיְמֶה קְלֶס, וְשָׁנְקָה וּזְכַרְיָה ואת אריה טייכמן וּכאבי הראש הנצחיים של אשתו עֶנְדָה (למשל כשפיזרו זבל אורגני על הדשא שלה), וְגוֹלְדְבֶנְדֶר, וְבּוּשְׁקוֹ, וּפְּרֶמִינְגֶר וְבָּטִיסְט וְבִּיכוֹבְסְקִי, ושאר אותם "אִישִׁים אַבִּירִים בַּעֲלֵי שֵׁמוֹת כַּבִּירִים" שֶעַל שֶׁכְּמוֹתָם כתב דּוֹדֵנוּ נָתַן: "נְמוּשׁוֹת לֹא הָיוּ! לא!ֹ עֵדִים הַשֵּׁמוֹת!" .
יהיו שם גם רגעים של רשעות, בלי קצת מזה חלק גדול מהטעם הולך לאיבוד, אבל אל דאגה הכל יֵרֵד עם הקפה. וחוץ מזה אף אחד לא ישמע. נהיה רק אנחנו, כמו פעם.
ואז אספר לך שוב על אותו אחר־צהריים גורלי שבו קיבלתי מאבא את האופניים הבלתי נשכחים שלנו, "הכי טובים בקיבוץ" בעינינו, שנקנו בבית שאן יד־עשירית־במצב־טוב, והם שֶׁשִּׁינּוּ לעד את מעמדנו הכלכלי בקיבוץ ל"בעלי אופניים". ושאחרי שנתיים־שלוש, מִי אִם לֹא אַתְּ! דָּרַשְׁתְּ בתוקף, שנתרום את האופניים הכי־טובים־בקיבוץ לקומונה. ואני שמחתי בפינתי שאני קטן ועוד אין לי זכות הצבעה.
אין גבול למספר הפעמים שאת מוכנה לשמוע את הסיפורים האלה. כבר הקלטתי לך אותם, ועדיין זה לא מספיק. - -
- - -
הספד לאמא - אקי (3)
השבמחקואת סבתא בֶּלָה שלנו, ואת הדוד נתן, ותרצה ורחל, ואת זלמן והֶנָה ואורה וחנה, ואת אבא ... ואת אימא ..., כל אחד מהם – אוצר יקר של זכרונות - - - ואת צפצופי הדרורים המטורפים בשדרת הפיקוסים לפנות ערב, - - - ונצחק ונצחק - - - עד דמעות.
הנה, אני כבר שומע את הצחוק החמוד שלך, ומתגעגע. רוצה לשים מים לקפה שחור, ועוגיוֹת. רוצה עוד קצת... גלי. אז להתראות...אנחנו ניפגש... אוהב אותך.
מאחיך הקטן, אקי.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקהספד לאמא - גלית שוורץ
השבמחקדברים שאמרתי לזיכרה של גלי לירון אתמול 21.7.24 בלוויה :
גלי. הגננת המיתולוגית שלנו,
גן זמיר, ילידי 1971-2.
מחנכת ומורה לחיים.
משפטים שאמרת – זכורים לי עד עכשיו. "נפלת? תקום!" כשהמסר הוא- אל תתפנק- יש לך את הכוח לעזור לעצמך!
לא מתחילים לאכול בפיקניק לפני קריאת ג'ימליה המשותפת!
כלל שמכוון לטקס קטן שמאחד את כולנו לפני הזלילה עצמה.
רשמת ושמרת אמרות שפר שלנו – הרגשנו אהובים וחשובים בעינייך וכמה אהבנו אותך...
בימי ההולדת- חיכינו בציפייה לבובת הקוף המולבשת על ידך ומברכת אותנו בקולך במפגש.
בפורים – הפתעה! את מקבלת אותנו בפאת תלתלים מצחיקה...
בטיולים הרבים בשטח הקבוץ- הזמנת אותנו גם לבקר בחדר של מאיר ושלך – ולטעום – בקפיצות – מחוויית מיטת המים המופלאה שלכם...
לאחר שנים – חזרת אלינו כמחנכת ביקום ,בגבעת הנעורים ,וליווית אותנו גם במסע לפולין- לו קדמו הכנה ומפגשים מרגשים שארגנת לנו עם ניצולי השואה בקבוץ.
עד לאחרונה- כשנפגשנו בשבילים או בכלבו – תמיד היית מזכירה לי את משפט התגלית שלי מימי הגן על גלגל העונות...
במפגשינו האחרון בבית הבריאות- היית מודאגת כשעמדתי ללכת... אמרו לך – גלי, הילדים שלך יבואו אחר כך... ואני אמרתי: גם אני קצת ילדה שלה...
ובאמת אני מרגישה עכשיו שאיבדתי דמות מאד משמעותית מהילדות שלי. יהי זכרך, גלי, שמור ונצור אצלי באהבה לתמיד.
גלית שוורץ.
הספד לאמא - עמוס רשף
השבמחקגלי היקרה מאד.
לפני כשלושה עשורים בשנים סיימנו פרק של עבודה משותפת בת כ-6 שנים בפלסטיב.
מנהלת משאבי אנוש ומנכ"ל.
יחדיו ועם חברים נוספים, חיפשנו מטודולוגיה מתאימה להעמיק את יכולת ההובלה שלנו כחברה עסקית מובילה.
גלי, היית דמות מופת מובילה אשר בזכות ארגז הכלים העשיר שהבאת, חכמתך ואישיותך הכובשת, החשיבה היוצרת, על ידי אין סוף פגישות הצלחנו בהטמעת שיטות עבודה מתקדמות ופורצות דרך בעת ההיא.
היתה לך יכולת מדהימה לפרק תהליך מורכב ולהפכו לזמין ומזמין. כאילו הוצאת פטנט שאותו לעולם לא נתן לגנוב לך: במילים"נוגעות", מלטפות וכמובן לעתים בתקיפות רבה, סחפת את כולם עד אחרון העובדים בדרך למטרה המשותפת.
יותר מפעם אחת ניצבו בפנינו קשיים שחששנו שלא יהיו עבירים וקיימנו שיחות רבות וגם התיעצויות עם אנשים חיצוניים. במרבית המיקרים שמחתי בסוף לראות חיוך שובבי.
כך קרה שבמשך השנים היינו מסונכרנים במילים, בביטויים ובחשיבה. זה היה עבורי, ונדמה לי שגם עבורך, מקור משמעותי של תמיכה הדדית בניהול המפעל.
אני מרגיש חייב לומר שהעבודה המשותפת תרמה לי רבות גם בהמשך דרכי האישית והניהולית.
תודה רבה לך וחיבוק חם.
נוחי על משכבך בשלום ובמנוחה, זה כל כך מגיע לך.
עמוס רשף
הספד לאמא - יעל ווילסון
השבמחקהיום גלי לירון הובאה למנוחות. גלי לא הייתה רק אמא של Guy Liron בן כיתתי האהוב (כמובן גם אמא של Noam Liron ומעיין היקרים), גלי הייתה בשבלי (ומאמינה גם בשביל הרבה בני דורי) סמל של עוצמה, דמות שהערצתי, דמות אהובה שתמיד השרתה עוצמה, בטחון ואהבה בו זמנית. מתגעגעת כבר עכשיו לימים שלא יחזרו. ימים תמימים שאני מתגעגעת אליהם כל כך עכשיו. הזכירו היום בלוויה את מיטת המים של גלי ומאיר, שלא אשכח בכל יום הולדת של גיא איך קפצנו ונהנינו כל כך. שהיינו בכיתה ח' גלי הייתה אחראית על "הגבעה" מה שאומר כיתות ז' עד י"ב (להזכירכם אז לא ישנו אצל ההורים) . אני חושבת שאף אחד מלבדה לא הצליח להעניק לנערים בגיל הזה מה שהיא העניקה לנו. זו הייתה שנה שבחיים לא אשכח.
הספד לאמא - נועם
השבמחקקני הסוף נסעו באיטיות לאחור, מרשרשים ברוח הקיץ החמה. היא הביטה בהם ושתקה. "יפה?" שאלתי - היא הנהנה ושתקה. רעש הצמיגים המועכים את האדמה החמה והכבדה מילא את האויר. היא סובבה את פניה אלי ואמרה: "כשאני כבר לא אוכל להועיל - שימו אותי בכסא של אוטו וסעו לטיול. זה מה שאני הכי אוהבת לעשות". הנהנתי בשתיקה. זו לא הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה.
פנינו ימינה ועברנו את גשר הבטון הקטן והישן אל תוך מדעי האבוקדו עוטפי הצל. נסענו בשקט וידענו שהפרידה שלנו מתגשמת לה אי שם בעתיד הלא רחוק, כמו סופת חול - כזו שאפשר לראות מרחוק - עצומה ובלתי נמנעת.
הג'ונגל הירוק והמהביל של המטעים עטף אותנו מכל עבר, מתעלם לחלוטין משמש הקיץ האכזרית. זרועות של עצים עצומים ומוזרים שברור שבאו ממקום אחר... כר נרחב להזיות. חשבתי עלינו: על האסי, על המדורות 'שלנו', על האובדן שלה ועל החלל שלי; על כוכב הצפון וכפיתות שומריות, מרד נעורים... נזכרתי בכאב על פניה כשהגעתי מהבקו"מ עם טופס "קרבי" לחתימה, בניגוד לכל מה שהסכמנו. כהרף עין עברו בזכרוני השנים הארוכות בהן לימדה אותי את אמנות האהבה - לכל יצור אנוש, לכל חי ולכל נוף.
הג'יפ קיפץ בעליה המסולעת והיא אחזה בידית וקראה בקול חנוק "אוי אוי נועם!". גיחכתי מבחוץ ובכיתי מבפנים. היא - האישה של פחדה משום דבר ומאף אחד... הדרך הלבנה התפתלה בין הגבעות, ומרחוק כבר נראו בתי הקיבוץ. "אתה שומע" היא אמרה, "אני כל כך אוהבת לטייל איתך ככה". "גם אני" הנהנתי, וליטפתי את ראשה. כשחזרנו, נפרדנו בנשיקה - כמו תמיד.
אח"כ הגיע סופת החול העצומה, ואמא שלי - האישה שידעה לפרק כל קושי והתנגדות בעזרת אבקת כשפים של קטיפה, עננים רכים של איכפתיות, ומטה קסמים של אמפטיה; זו שהיו לה חברים מהודו ועד כוש, שאף אחד מהם לא ידע את שפתה, ובכל זאת אהבו אותה אהבת נפש; אנא שלי שידעה לשחות במים כך שאפילו המים לא ידעו שהיא שם - אמא שלי נעלמה בסופה העצומה ולא נראתה עוד.
לכי לשלום אמא - מחכים לך שם כל כך הרבה.