אוף-טופיק: יום הזכרון לחללי צה"ל

הי. זה זמן רב שלא כתבנו... כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן לכתוב... כפי שבוודאי הבחנתם אני נוטה לכתוב בלילה, אחרי שהכל כבר מאחורינו - ארוחת ערב, מקלחות, השכבות... וחוץ מכל אלה גם לנו יש חיים!... וכך קורה שאני נרדם מול המסך ואותיות מתחילות לרוץץץץץץץץ... ועוד יום עובר בלי שכתבתי.

אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.