מה שתכננתי לפוסט הזה היה מעין "ראיון עם אם מאמצת", שבו הייתי אמור לתאר, במתכונת של ראיון עיתונאי, חלק מהתהליך שעברנו מקודת ראותה של קה. אבל לחיים, ולנפשות הפועלות בסיפור שלנו, יש (או אולי יותר נכון - אין) תוכניות משל עצמם והם מזמנים לנו הפתעות ואתגרים מלוא החופן.
הפוסט שאתם עומדים לקרוא מתאר מן רגע שכזה, שהולך קשה, שלא כיף... רבותי, גידול ילדים זה לא פיקניק.
יום שישי עוד היה בסדר. היינו אצל הורים של קה, בארוחת שישי. אחרי כחודש וחצי שהבית היה בשיפוצים, סוף-סוף גמרו לעבוד (כרגיל, באיחור של 100% - היה אמור להיגמר תוך 3 שבועות), ושמחנו לחנוך את הבית המשודרג. באמת יצא פצצה! ליבי שלנו אולי התרשמה מהשיפוץ - קשה לדעת כיון שלא התייחסה לנושא באופן ישיר - אבל בחרה דווקא את הארוחה הזו כדי להציג אספקטים שונים ומגוונים של התנהגות ברברית עם שורשים ויזיגוטים. נכון, היא ילדה בת פחות משנתיים... אבל רבאק! היא יודעת גם להתנהג כשהיא רוצה. אמנם הערב עבר בסה"כ בסדר גמור, אבל גם ליבי וגם אני מרטנו קצת את עצביה של אמא קרן.
כאן אולי המקום להזכיר, שבשבועיים האחרונים ליבי מתעוררת כל לילה, לרוב יותר מפעם אחת. אנחנו מתמודדים. הצלחנו כבר להגיע למצב שבו בחלק מהמקרים היא אפילו לא יורדת מהמיטה - מספיקות לה כמה מילות עידוד מאיתנו ואנחנו אפילו לא צריכים לקום - אבל להתעורר צריך! במקרים אחרים, לא רק שצריך "לגרש" אותה חזרה למיטה שלה, אלא גם להצטרף אליה בחדר ולהרדים אותה, מה שאומר שגם מתעוררים וגם קמים. כשזה קורה פעמיים-שלוש בלילה... זה שוחק. אני יודע... יש הורים שלא ישנים לילה רצוף כבר 5 שנים, יש הורים שישנים עם הילדים במיטה, ויש הורים שהילדים ישנים איתם במיטה. אז מה?...
בכל אופן, היו לנו שבועיים עם שינה מאעפנה (אנא סלחו על הביטוי, אבל עדיין לא מצאתי מילה בעברית שמתארת באופן מדויק את התערובת של עליבות, עייפות וחוסר עניין ציבורי כמו המילה מאעפן). למי מכם שתוהה - כן, זה שוחק... פורם את התפרים בצדדים, הצבעים דוהים, וקצות העצבים הופכים לרגישים. אה, כן.. כמעט שכחתי - גם תפסתי לי דלקת אוזנים קלילה. יש יותר טוב?
שבת בבוקר; השעה שש ורבע. טראח, הילדה מופיעה אצלנו בחדר. שנינו גמורים. קה ניסתה להרדים את ליבי אצלנו במיטה, ללא הצלחה. לי הלך קצת יותר והילדונת נתנה עוד איזה 3/4 שעה אצלה במיטה, אבל זהו. קה לקחה את הבוקר, ואח"כ אכלנו פנקייק, אבל פשוט לא היה לנו כוח יותר. זו לא היתה רק העייפות הפיזית, אולי זה אפילו לא היה שייך. הבטריה פשוט נגמרה. כעסנו אחד על שני, כעסנו על ליבי, כעסנו על העולם! אני מתאר לעצמי שלכולם יש רגעים כאלה, ומהצד, הנושא תמיד ריתק אותי: מה גורם לענף להישבר דווקא עכשיו? מה גורם למישהו להתמרד דווקא היום אחרי שנים? אבל לא הייתי בצד - הייתי באמצע!
בכל מקרה, לפעמים צריך לדעת לסגת, וקה ידעה לעשות את הדבר הנכון והנבון. איזה מזל שיש סבים שגרים כל כך קרוב ושתמיד שמחים לעוד קצת זמן ליבי.
מכאן, העניינים חזרו למגמת עליה. עצרנו את המפולת. שתינו קפה בשקט, דיברנו קצת ויישרנו את הדברים... וניצלנו את ההזדמנות לנסוע לאבו-אדהם בת"א כדי להביא לנו 2 מנות של החומוס הכי טוב בעולם (+ מנת הדגמה לסבים המסורים). עוד כשהיינו בקראס, קה דיברה על זה שהמסע שלנו יושלם סופית כשנחזור לארץ עם ליבי וניסע לאבו-אדהם - אז הנה... סוף-סוף אפשר לשים V.
חזרנו לקחת את ליבי בדיוק כשהיא נרדמה לשנת צהריים. וכמו שאמרתי, העניינים חזרו למסלול תקין.
לפני שאסיים, אני חושב שכדאי שאענה על שאלה שעלתה בי תוך כדי הכתיבה: למה בעצם כתבתי על כל זה? כולנו יודעים שיש רגעים (ולפעמים זה נמשך הרבה יותר) שזה לא הולך, שרע... אבל למה לכתוב דווקא על זה בבלוג? ובכן, התשובה שלי מורכבת משני חלקים:
א. הבלוג הזה נכתב בראש ובראשונה למען ליבי, כדי שיהיה לה מין יומן כזה של הילדות המוקדמת שלה - של התקופה שאין בה עדיין זכרונות. כמו בכל יומן, לא יהיה בו הכל, אבל צריך שיהיה בו גם כאלה...
ב. עבור קוראי את הבלוג הזה - שחלקם מכירים אותנו ואת ליבי מקרוב, חלקם נהנים מזיו פניה רק לפעמים, וחלקם אינם מכירים אותנו כלל - אם נדמה היה שאנחנו מרחפים לנו באושר בין עלה כותרת אחד למישנהו, ישמש נא פוסט זה כעדות: יש גם בוץ בגינה.
להת'
הפוסט שאתם עומדים לקרוא מתאר מן רגע שכזה, שהולך קשה, שלא כיף... רבותי, גידול ילדים זה לא פיקניק.
יום שישי עוד היה בסדר. היינו אצל הורים של קה, בארוחת שישי. אחרי כחודש וחצי שהבית היה בשיפוצים, סוף-סוף גמרו לעבוד (כרגיל, באיחור של 100% - היה אמור להיגמר תוך 3 שבועות), ושמחנו לחנוך את הבית המשודרג. באמת יצא פצצה! ליבי שלנו אולי התרשמה מהשיפוץ - קשה לדעת כיון שלא התייחסה לנושא באופן ישיר - אבל בחרה דווקא את הארוחה הזו כדי להציג אספקטים שונים ומגוונים של התנהגות ברברית עם שורשים ויזיגוטים. נכון, היא ילדה בת פחות משנתיים... אבל רבאק! היא יודעת גם להתנהג כשהיא רוצה. אמנם הערב עבר בסה"כ בסדר גמור, אבל גם ליבי וגם אני מרטנו קצת את עצביה של אמא קרן.
כאן אולי המקום להזכיר, שבשבועיים האחרונים ליבי מתעוררת כל לילה, לרוב יותר מפעם אחת. אנחנו מתמודדים. הצלחנו כבר להגיע למצב שבו בחלק מהמקרים היא אפילו לא יורדת מהמיטה - מספיקות לה כמה מילות עידוד מאיתנו ואנחנו אפילו לא צריכים לקום - אבל להתעורר צריך! במקרים אחרים, לא רק שצריך "לגרש" אותה חזרה למיטה שלה, אלא גם להצטרף אליה בחדר ולהרדים אותה, מה שאומר שגם מתעוררים וגם קמים. כשזה קורה פעמיים-שלוש בלילה... זה שוחק. אני יודע... יש הורים שלא ישנים לילה רצוף כבר 5 שנים, יש הורים שישנים עם הילדים במיטה, ויש הורים שהילדים ישנים איתם במיטה. אז מה?...
בכל אופן, היו לנו שבועיים עם שינה מאעפנה (אנא סלחו על הביטוי, אבל עדיין לא מצאתי מילה בעברית שמתארת באופן מדויק את התערובת של עליבות, עייפות וחוסר עניין ציבורי כמו המילה מאעפן). למי מכם שתוהה - כן, זה שוחק... פורם את התפרים בצדדים, הצבעים דוהים, וקצות העצבים הופכים לרגישים. אה, כן.. כמעט שכחתי - גם תפסתי לי דלקת אוזנים קלילה. יש יותר טוב?
שבת בבוקר; השעה שש ורבע. טראח, הילדה מופיעה אצלנו בחדר. שנינו גמורים. קה ניסתה להרדים את ליבי אצלנו במיטה, ללא הצלחה. לי הלך קצת יותר והילדונת נתנה עוד איזה 3/4 שעה אצלה במיטה, אבל זהו. קה לקחה את הבוקר, ואח"כ אכלנו פנקייק, אבל פשוט לא היה לנו כוח יותר. זו לא היתה רק העייפות הפיזית, אולי זה אפילו לא היה שייך. הבטריה פשוט נגמרה. כעסנו אחד על שני, כעסנו על ליבי, כעסנו על העולם! אני מתאר לעצמי שלכולם יש רגעים כאלה, ומהצד, הנושא תמיד ריתק אותי: מה גורם לענף להישבר דווקא עכשיו? מה גורם למישהו להתמרד דווקא היום אחרי שנים? אבל לא הייתי בצד - הייתי באמצע!
בכל מקרה, לפעמים צריך לדעת לסגת, וקה ידעה לעשות את הדבר הנכון והנבון. איזה מזל שיש סבים שגרים כל כך קרוב ושתמיד שמחים לעוד קצת זמן ליבי.
מכאן, העניינים חזרו למגמת עליה. עצרנו את המפולת. שתינו קפה בשקט, דיברנו קצת ויישרנו את הדברים... וניצלנו את ההזדמנות לנסוע לאבו-אדהם בת"א כדי להביא לנו 2 מנות של החומוס הכי טוב בעולם (+ מנת הדגמה לסבים המסורים). עוד כשהיינו בקראס, קה דיברה על זה שהמסע שלנו יושלם סופית כשנחזור לארץ עם ליבי וניסע לאבו-אדהם - אז הנה... סוף-סוף אפשר לשים V.
חזרנו לקחת את ליבי בדיוק כשהיא נרדמה לשנת צהריים. וכמו שאמרתי, העניינים חזרו למסלול תקין.
לפני שאסיים, אני חושב שכדאי שאענה על שאלה שעלתה בי תוך כדי הכתיבה: למה בעצם כתבתי על כל זה? כולנו יודעים שיש רגעים (ולפעמים זה נמשך הרבה יותר) שזה לא הולך, שרע... אבל למה לכתוב דווקא על זה בבלוג? ובכן, התשובה שלי מורכבת משני חלקים:
א. הבלוג הזה נכתב בראש ובראשונה למען ליבי, כדי שיהיה לה מין יומן כזה של הילדות המוקדמת שלה - של התקופה שאין בה עדיין זכרונות. כמו בכל יומן, לא יהיה בו הכל, אבל צריך שיהיה בו גם כאלה...
ב. עבור קוראי את הבלוג הזה - שחלקם מכירים אותנו ואת ליבי מקרוב, חלקם נהנים מזיו פניה רק לפעמים, וחלקם אינם מכירים אותנו כלל - אם נדמה היה שאנחנו מרחפים לנו באושר בין עלה כותרת אחד למישנהו, ישמש נא פוסט זה כעדות: יש גם בוץ בגינה.
להת'
רשומות
שוב תודה לכם,
השבמחקרציתי להוסיף 2 מחשבות משלי
1-פורסם בתיקשורת שחיוך של תינוק ממקר בידיוק כמו סם.אני מודה : אנו הסבים מסוממים עד אין סוף,ואנו ממש לא אשמים.
2-החוכמה והיושר הפנימי שלכם עופך
ל"בוץ" שבגינה למעדן....
,
כנראה שהקשיים הם חלק מהעניין, אני לא חושבת שיש הורים שלא נתקלים בקשיים בגידול הילדים שלהם. כמובן שיש אתגרים גדולים יותר ופחות, אבל האתגרים שם וזה התפקיד שלנו להתמודד איתם בצורה הטובה ביותר.
השבמחק