שיר כאב

יש המון 'טוב' באימוץ. כבר כתבתי על זה פעם כאן... "...ואולי זה פשוט מעשה טוב. למה אני מתכוון כשאני כותב "מעשה טוב"? נדמה לי שהכוונה היא למין WIN-WIN שכזה. משהו שמעלה את כמות הטוב הכללית בעולם. קשה לי לחשוב על מישהו או משהו שלא יצא נשכר מהאימוץ הזה... ואם יש כזה, הרי שלא נותר לי אלא לחוש כלפיו רחמים".

אבל האמת היא שיש גם צד כואב, קשה, אפילו רע.
יש בעולם ילדה אחת, נהדרת, שאני אוהב יותר מכל ילדה בעולם. ודווקא היא?! היא זו שאיבדה את אמא שלה ביום שבו נולדה... בגיל שבו אין מילים או תמונות שיכולות לעדן את הרגש, לסדר אותו, לסנן... מה כבר צריך גור-אדם? קצת אוכל והמון מגע. אבל ליבי שלי שכבה באיזה בית חולים בסיביר, קיבינימט!
חצי מהחיים שלנו אנחנו עסוקים בלהסביר לעצמנו דברים, עולם, ומה לא, כי אחרת אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד. אולי אני פלספן טרחן, אבל מאמין שמה שאנחנו לא מסוגלים להפוך למילים, תמונות, הסברים ותירוצים ממשיך לפעום בתוכנו. לרוב, אנחנו חסרי אונים לגבי מה שנמצא מחוץ לגבולות המחשבה שלנו, ומה לעשות - אנחנו חושבים במילים. ה'עיניים' שלנו נוצרות ממש בהתחלה - כל השאר זו פרשנות מגוייסת.



ומה עם ליבי? האובדן הקדמוני הזה, שכנראה לעולם לא נוכל לתת לו מילים ומסגרת, מקועקע לתוך החיים שלה... והיא הילדה שאני הכי אוהב בעולם.
חלק מהילדים שאומצו מספרים לפעמים שהם מסתובבים בהרגשה ש"משהו לא בסדר - לא יודע מה". אני כל כך רוצה להגן על ליבי מההרגשה המזופתת הזו; אני כל כך מקווה שהלוחמת הקטנה שלנו תדע להתמודד כמו שעשתה עד היום, כי אני לא יודע עדיין איך לעזור לה.
קורה לא פעם שאני בוהה בתמונות שלנו משם, מ'קסנויאשק' שרצות להן על שומר המסך, והלב שלי מתרחב מאושר. אבל יש ימים - כמו היום - שאני מתכווץ כשאני חושב מה עבר, עובר ויעבור על ליבי, רק בשביל להיות הבת שלנו.
אומרים שילדים מאשימים את עצמם באסונות וכשלונות שלא בשליטתם כיוון שאין להם את היכולת להבין שהעולם לא סובב סביבם. אני יכול להעיד שגם מבוגרים עושים את זה. אני יודע שליבי לא הגיעה לבית הילדים בגללנו, היא יצאה משם בגללנו. אז מה? אז כואב לה פחות כשמשהו שם בתוכה מבקש את התחושה חסרת השם ההיא שאיננה ולא היתה מעולם?

אני קורא עכשיו ספר. הוא נקרא "20 דברים שילדים מאומצים היו רוצים שההורים שלהם ידעו" [בתרגום חופשי, המקור כאן]. רק התחלתי אותו והוא קשה לי. רוב הפוסט הקודר הזה נולד מקריאת המילים. לפעמים, המציאות שלנו מקבלת חיים ממשהו שמישהו אחר כתב. לפעמים זה נפלא, לפעמים נורא.
זהו.

צער גידול ילדים

מה שתכננתי לפוסט הזה היה מעין "ראיון עם אם מאמצת", שבו הייתי אמור לתאר, במתכונת של ראיון עיתונאי, חלק מהתהליך שעברנו מקודת ראותה של קה. אבל לחיים, ולנפשות הפועלות בסיפור שלנו, יש (או אולי יותר נכון - אין) תוכניות משל עצמם והם מזמנים לנו הפתעות ואתגרים מלוא החופן.
הפוסט שאתם עומדים לקרוא מתאר מן רגע שכזה, שהולך קשה, שלא כיף... רבותי, גידול ילדים זה לא פיקניק.

יום שישי עוד היה בסדר. היינו אצל הורים של קה, בארוחת שישי. אחרי כחודש וחצי שהבית היה בשיפוצים, סוף-סוף גמרו לעבוד (כרגיל, באיחור של 100% - היה אמור להיגמר תוך 3 שבועות), ושמחנו לחנוך את הבית המשודרג. באמת יצא פצצה! ליבי שלנו אולי התרשמה מהשיפוץ - קשה לדעת כיון שלא התייחסה לנושא באופן ישיר - אבל בחרה דווקא את הארוחה הזו כדי להציג אספקטים שונים ומגוונים של התנהגות ברברית עם שורשים ויזיגוטים. נכון, היא ילדה בת פחות משנתיים... אבל רבאק! היא יודעת גם להתנהג כשהיא רוצה. אמנם הערב עבר בסה"כ בסדר גמור, אבל גם ליבי וגם אני מרטנו קצת את עצביה של אמא קרן.
כאן אולי המקום להזכיר, שבשבועיים האחרונים ליבי מתעוררת כל לילה, לרוב יותר מפעם אחת. אנחנו מתמודדים. הצלחנו כבר להגיע למצב שבו בחלק מהמקרים היא אפילו לא יורדת מהמיטה - מספיקות לה כמה מילות עידוד מאיתנו ואנחנו אפילו לא צריכים לקום - אבל להתעורר צריך! במקרים אחרים, לא רק שצריך "לגרש" אותה חזרה למיטה שלה, אלא גם להצטרף אליה בחדר ולהרדים אותה, מה שאומר שגם מתעוררים וגם קמים. כשזה קורה פעמיים-שלוש בלילה... זה שוחק. אני יודע... יש הורים שלא ישנים לילה רצוף כבר 5 שנים, יש הורים שישנים עם הילדים במיטה, ויש הורים שהילדים ישנים איתם במיטה. אז מה?...
בכל אופן, היו לנו שבועיים עם שינה מאעפנה (אנא סלחו על הביטוי, אבל עדיין לא מצאתי מילה בעברית שמתארת באופן מדויק את התערובת של עליבות, עייפות וחוסר עניין ציבורי כמו המילה מאעפן). למי מכם שתוהה - כן, זה שוחק... פורם את התפרים בצדדים, הצבעים דוהים, וקצות העצבים הופכים לרגישים. אה, כן.. כמעט שכחתי - גם תפסתי לי דלקת אוזנים קלילה. יש יותר טוב?

שבת בבוקר; השעה שש ורבע. טראח, הילדה מופיעה אצלנו בחדר. שנינו גמורים. קה ניסתה להרדים את ליבי אצלנו במיטה, ללא הצלחה. לי הלך קצת יותר והילדונת נתנה עוד איזה 3/4 שעה אצלה במיטה, אבל זהו. קה לקחה את הבוקר, ואח"כ אכלנו פנקייק, אבל פשוט לא היה לנו כוח יותר. זו לא היתה רק העייפות הפיזית, אולי זה אפילו לא היה שייך. הבטריה פשוט נגמרה. כעסנו אחד על שני, כעסנו על ליבי, כעסנו על העולם! אני מתאר לעצמי שלכולם יש רגעים כאלה, ומהצד, הנושא תמיד ריתק אותי: מה גורם לענף להישבר דווקא עכשיו? מה גורם למישהו להתמרד דווקא היום אחרי שנים? אבל לא הייתי בצד - הייתי באמצע!
בכל מקרה, לפעמים צריך לדעת לסגת, וקה ידעה לעשות את הדבר הנכון והנבון. איזה מזל שיש סבים שגרים כל כך קרוב ושתמיד שמחים לעוד קצת זמן ליבי.

מכאן, העניינים חזרו למגמת עליה. עצרנו את המפולת. שתינו קפה בשקט, דיברנו קצת ויישרנו את הדברים... וניצלנו את ההזדמנות לנסוע לאבו-אדהם בת"א כדי להביא לנו 2 מנות של החומוס הכי טוב בעולם (+ מנת הדגמה לסבים המסורים). עוד כשהיינו בקראס, קה דיברה על זה שהמסע שלנו יושלם סופית כשנחזור לארץ עם ליבי וניסע לאבו-אדהם - אז הנה... סוף-סוף אפשר לשים V.
חזרנו לקחת את ליבי בדיוק כשהיא נרדמה לשנת צהריים. וכמו שאמרתי, העניינים חזרו למסלול תקין.

לפני שאסיים, אני חושב שכדאי שאענה על שאלה שעלתה בי תוך כדי הכתיבה: למה בעצם כתבתי על כל זה? כולנו יודעים שיש רגעים (ולפעמים זה נמשך הרבה יותר) שזה לא הולך, שרע... אבל למה לכתוב דווקא על זה בבלוג? ובכן, התשובה שלי מורכבת משני חלקים:
א. הבלוג הזה נכתב בראש ובראשונה למען ליבי, כדי שיהיה לה מין יומן כזה של הילדות המוקדמת שלה - של התקופה שאין בה עדיין זכרונות. כמו בכל יומן, לא יהיה בו הכל, אבל צריך שיהיה בו גם כאלה...
ב. עבור קוראי את הבלוג הזה - שחלקם מכירים אותנו ואת ליבי מקרוב, חלקם נהנים מזיו פניה רק לפעמים, וחלקם אינם מכירים אותנו כלל - אם נדמה היה שאנחנו מרחפים לנו באושר בין עלה כותרת אחד למישנהו, ישמש נא פוסט זה כעדות: יש גם בוץ בגינה.

להת'