סוף הקיץ. בלילות כבר קצת קריר והתחלנו לכסות את ליבי בלילה. גם הימים מתקצרים, וכשאנחנו אוכלים ארוחת ערב, כבר חושך. הלילה עברנו לשעון חורף - הנה חלפה עברה לה עוד שנה עברית... אבל עבורנו, שנת תשס"ט היתה שנה מופלאה - בתוך שנה קצרה אחת הפכנו מזוג אוהבים למשפחה. החלום שלנו הפך למציאות - אנחנו חיים אותו כאן ועכשיו, כל יום.
עברנו קיץ ראשון ביחד. בסוף החורף חזרנו איתה; באביב "קלטנו"אותה כאן, ואנחנו למדנו והתרגלנו איתה. במשך רוב הקיץ, ליבי היתה בבית עם אמא; בסופו היא הצטרפה לגן. במשך הקיץ הזה, "הפנמנו" - עברנו תהליך, הפכנו למשפחה אמיתית.
עשיתי הרבה ניסיונות נואלים להרחיב את הפיסקה האחרונה הזו, אבל החוויה הזו שלנו כנראה מורכבת מדי בשביל "זרם התודעה שלי". התייאשתי.
לך תנסה להסביר ים: את החוף, החלק שבו הגלים מתנפלים על החול; המים הרדודים, עם הקצף הלבן והזרימה המתמדת; את האזור שבו הגלים נשברים (שאותו אין לי יכולת להתחיל לתאר); את החלק בו המים עמוקים יותר ומשנים את צבעם בהדרגה מירוק-תכלת לכחול; והלאה אל המים העמוקים באמת, אלה שאנחנו רק אורחים בהם... כאילו יש סדר, אבל הכל מלא בזרמים ושינויים על פני המרחב והזמן...
ויתרתי! כלתה ממני לתאר - אני יכול רק להגיד שזה ממלא אותי באושר, שזה לא קשה, אבל לא קל, לפעמים נפלא, לפעמים מפחיד, לעיתים ברור כמו שמש בצהרי היום ולעיתים מבלבל כמו קואן של זן. זהו...
אנחנו חוגגים היום שנה לפגישה הראשונה שלנו עם ליבי. זה קרה אי שם באוקטובר 2007, בסיביר הרחוקה, בעיר עם שם ארוך שכולנו כבר למדנו לקצר בחיבה. אני זוכר איך ראיתי אותה בפעם הראשונה (קה ראתה אותה יום לפני, יחד עם דר' אנטמן). המטפלת הכניסה אותה לחדר הגדול ההוא ויצאה... ליבי נשארה איתנו לבד, ילדה בת שנה וחודשיים, עם עיניים כחולות וגדולות, קפואה ונוקשה כמו עץ קפוא בחורף בסיביר - הבת שלנו.
הרבה מים זרמו ביניסיי מאז. החיים שלנו כל כך שונים ואחרים ממה שהיו אז... ומצד שני, כמה שהם "רגילים".. בית בכפר (עם חצר), משפחה (ילד אחד מנישואים קודמים ועוד ילדה אחת שלנו), ארוחות, השכבות, מקלחות, טיולים, התפנקויות על הפוף בסלון... אנחנו כמו כל הגלים האחרים בים.
הנה אנחנו היום...
עברנו קיץ ראשון ביחד. בסוף החורף חזרנו איתה; באביב "קלטנו"אותה כאן, ואנחנו למדנו והתרגלנו איתה. במשך רוב הקיץ, ליבי היתה בבית עם אמא; בסופו היא הצטרפה לגן. במשך הקיץ הזה, "הפנמנו" - עברנו תהליך, הפכנו למשפחה אמיתית.
עשיתי הרבה ניסיונות נואלים להרחיב את הפיסקה האחרונה הזו, אבל החוויה הזו שלנו כנראה מורכבת מדי בשביל "זרם התודעה שלי". התייאשתי.
לך תנסה להסביר ים: את החוף, החלק שבו הגלים מתנפלים על החול; המים הרדודים, עם הקצף הלבן והזרימה המתמדת; את האזור שבו הגלים נשברים (שאותו אין לי יכולת להתחיל לתאר); את החלק בו המים עמוקים יותר ומשנים את צבעם בהדרגה מירוק-תכלת לכחול; והלאה אל המים העמוקים באמת, אלה שאנחנו רק אורחים בהם... כאילו יש סדר, אבל הכל מלא בזרמים ושינויים על פני המרחב והזמן...
ויתרתי! כלתה ממני לתאר - אני יכול רק להגיד שזה ממלא אותי באושר, שזה לא קשה, אבל לא קל, לפעמים נפלא, לפעמים מפחיד, לעיתים ברור כמו שמש בצהרי היום ולעיתים מבלבל כמו קואן של זן. זהו...
אנחנו חוגגים היום שנה לפגישה הראשונה שלנו עם ליבי. זה קרה אי שם באוקטובר 2007, בסיביר הרחוקה, בעיר עם שם ארוך שכולנו כבר למדנו לקצר בחיבה. אני זוכר איך ראיתי אותה בפעם הראשונה (קה ראתה אותה יום לפני, יחד עם דר' אנטמן). המטפלת הכניסה אותה לחדר הגדול ההוא ויצאה... ליבי נשארה איתנו לבד, ילדה בת שנה וחודשיים, עם עיניים כחולות וגדולות, קפואה ונוקשה כמו עץ קפוא בחורף בסיביר - הבת שלנו.
הרבה מים זרמו ביניסיי מאז. החיים שלנו כל כך שונים ואחרים ממה שהיו אז... ומצד שני, כמה שהם "רגילים".. בית בכפר (עם חצר), משפחה (ילד אחד מנישואים קודמים ועוד ילדה אחת שלנו), ארוחות, השכבות, מקלחות, טיולים, התפנקויות על הפוף בסלון... אנחנו כמו כל הגלים האחרים בים.
הנה אנחנו היום...
להת', שנה טובה וגמר חתימה טובה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה