אתמול זכיתי; זכיתי לאותם "רגעים קטנים של נחת". חזרתי מהעבודה מאוחר (כרגיל - אין הנחות אצל שלמה), בדיוק בזמן לחפיפה והחלפת משמרות. קרן הולכת לפילאטיס, ואני משכיב; אבל לפני זה, אנחנו קוראים סיפור על הפוף ביחד. והנה, יושבים להם אב ובתו - האוירה סביב שקטה ורגועה - הפעוטה בפיג'מה ובכפכפים הכל כך יפים שבחרה לעצמה בביקור בט.ר.ס... אכן, ה"קיקים" הם דוגמה ומופת לטעמה המעודן, האלגנטי והמהודר של בתנו:
...איפה היינו? אה, כן - מדפדפים להם אב ובתו בספר, מחליפים מילים שקטות... ואני מסתכל עליה ואוהב אותה, וגאה בה כל כך. איך היא מדברת ומבינה, הופכת את הדפים, מספרת לעצמה את הסיפור וכו' וכו'... אבא שליבו מתרחב בחזהו.
בכלל, חשבתי על הסיפור שלנו. הוא מתחיל בקול תרועה, ממשיך במסע, מעפיל בנפתולי עלילה, במתח קשה מנשוא, מגיע לשיאים נשגבים... ואז, הוא מתחיל בירידה חזרה אל העמקים הפוריים של ההורות: ההתקשרות, ההבנה, השינוי, הקבלה... ואח"כ אל היומיומי, הפשוט, זה שרובנו מכירים - זה שיש בו רגעם קטנים של נחת...
להת'
...איפה היינו? אה, כן - מדפדפים להם אב ובתו בספר, מחליפים מילים שקטות... ואני מסתכל עליה ואוהב אותה, וגאה בה כל כך. איך היא מדברת ומבינה, הופכת את הדפים, מספרת לעצמה את הסיפור וכו' וכו'... אבא שליבו מתרחב בחזהו.
בכלל, חשבתי על הסיפור שלנו. הוא מתחיל בקול תרועה, ממשיך במסע, מעפיל בנפתולי עלילה, במתח קשה מנשוא, מגיע לשיאים נשגבים... ואז, הוא מתחיל בירידה חזרה אל העמקים הפוריים של ההורות: ההתקשרות, ההבנה, השינוי, הקבלה... ואח"כ אל היומיומי, הפשוט, זה שרובנו מכירים - זה שיש בו רגעם קטנים של נחת...
להת'
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה