חנוכה ראשון, נר שני

היום הדלקנו נר שני של חנוכה. היינו כולנו - גם גור, ואני הרגשתי משפחתי מאוד ושלם.
חנוכה הוא ללא ספק החג האהוב עלי, מילדות ועד היום. אין על חנוכה: הישיבה לאור נרות תמיד מייצרת אווירה אינטימית כזו, האוכל של חנוכה - אין לו בכלל מתחרים בחגים האחרים!.. יש משחקי חברה (סביבונים, לפידים), סיפור טוב (מכבים) ואחרון חביב - אני פירומן שטרם אובחן ע"י הרשויות, כך שבאמת, עם כל הרצון הטוב - אין תחרות!



אז זהו - אבא מאוד אוהב את חנוכה, אבל זה הבלוג של ליבי, ואם אבא רוצה - שיקים לו בלוג משלו.
לפני כשבוע (או שמא שבועיים) "סיפרתי" לליבי את ספור האימוץ שלה בפעם הראשונה. שכבנו לנו בסלון לפני ההשכבה, הבאתי את האלבום, הראתי לה את התמונות, וסיפרתי לה איך אמא ואבא נסעו רחוק, לארץ שקוראים לה רוסיה, ושם פגשו את ליבי, וביקשו שירשו להם לאמץ אותה כי היא כל כך נפלאה...



לא חושב שליבי באמת הבינה על מה אני מדבר, אבל הסיפור, הטון (החולמני משהו) שלי, והתמונות דווקא מאוד עניינו אותה, ואיפשהו - אני חושב שהזרע נטמן. זה היה רגע עדין, שקט ויפה, ואני כל כך שמח שלאמא של ליבי יש כזו יכולת הבחנה - לראות רגעים כאלה, שפתאום קורים - בלי תקיעה שוורים תרועה - ולתפוס אותם במצלמה.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לכתוב על הנושא הזה של אם/איך/מתי/כמה מספרים לילד שאומץ... אבל נדמה לי שהבלוג של ליבי צריך (מדי פעם) גם פוסט "רגיל", שמספר עלינו ועל החיים שלנו ביחד. אז אולי בפעם אחרת...
עד אז, אני אספר לכם שהחנוכיה הנמוכה בתמונה היא החנוכיה שאמא וליבי הכינו ביחד;
שבחודש האחרון ליבי אוהבת לצייר, ושמבחינתה לפחות, יש לציורים שלה משמעות: זה חתול, זו רגל, זו יד... הציור האחרון שלה היה מאוד מירו.
אני אספר לכם שהיתה לנו שבת יפה ביחד, שבה פגשנו קצת משפחה (דודים, בניהם ובנותיהם);
שיש רגעים עם ליבי ש... כמו למשל היום כשלקחתי אתה מהגן וקיבלתי חיבוק חזק חזק וגם נשיקה.
ואני אספר גם שהנושאים הפילוסופים, ה"כבדים", אלה שהוזכרו קודם (ובפוסטים קודמים) מעסיקים אותנו כל הזמן. אתם מוזמנים (שוב, בפעם ה-100 בערך, אבל כנראה האחרונה, כי זה לא מנומס לנג'ס) להפסיק להתעצל ולהגיב.
להת'

גנטיקה, פילוסופיה ושאר ירקות

שוב שלום.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נפרדנו מסבא מאיר. כולנו יודעים שהחיים ממשיכים, ורובנו גם יודעים שאין דבר בעולם שהוא מלא חיות יותר מילדים צעירים, בני שנתיים עד שלוש... ככה זה; זו דרכו של עולם - אנחנו הגדולים אוספים עוד צלקת בנשמתנו וילדינו הקטנים אוספים עוד שריטה באף, או איזו גולה כחלחלה במצח...

הנה כמה דברים שקרו (וקורים) לנו בזמן האחרון:
- ליבי התקדמה מאוד בדיבור. אנחנו כבר מנהלים שיחות של ממש, עם משפטים (גם אם חלק מהמילים עדיין מאוד משובשות). בשבוע האחרון ליבי מכניסה הרבה מאוד רגש למילים. למשל, כששואלים אותה אם היא רוצה שוקו, או חלב, או.... זה כבר לא סתם "כן" אלא "כןןןןן" שמח כזה. כשהיא לא רוצה, אז זה "לא!" ולא סתם "לא".. לרוב, עדיין יש לה את ה"ייבי" הביישני שלה כששואלים אותה מי הילדה הכי מתוקה בעולם, אבל לפעמים זה כבר "ליבייייי!".

- גם הגמילה שלה מתקדמת, ובגן היא כבר כמעט יבשה, וכך גם בבית, באמצע השבוע. בשישבת, לעומת זאת, נפתחים הברזים ונראה כאילו ליבי פשוט שוכחת שיש דבר כזה שנקרא שירותים, או סיר. זו תופעה יייחודית לסופ"ש, ממש כמו ההתעוררות ממנוחת הצהרים: באמצע השבוע זה קורה בגן, ומעולם לא דווח לנו על בעייתיות מיוחדת, אבל בימי ששי האחרונים, ליבי קמה הפוכה לחלוטין ממנוחת הצהריים ולוקח לה עד שעה(!) של קווצ'יות, קראנקיות, וכל מה שתרצו, לחזור לעצמה ולהיות הילדה החיונית והנפלאה שאנחנו מכירים... זו שיודעת לעשות ככה:

- היתה לי שיחה מעניינת מאוד עם סבא (מצד אמא) של ליבי, על החשש (שהיה לכולנו) מכל הנושא הגנטי והשפעותיו על הרגשות שיהיו לנו כלפי ליבי. בעצם, צריך כאן איזו הקדמה: מאז שאימצנו את ליבי, הפכתי ל"פריק" של אימוצים. אנחנו הרי לא היחידים שיש להם בעיה להביא ילד/ה לעולם. אני מכיר אישית לפחות עוד שתי נשים שנאבקות כדי להצליח, ובעניין הזה - מאבק זו מילה עדינה מאוד לסבל שעובר עליהן (ועל המעורבים האחרים). עם זאת, כשאני מעלה את האימוץ כאפשרות, יש תמיד התייחסות לעניין הגנטי - זה של "אני מעדיפה קודם לנסות הכל כדי שזה יהיה הילד שלי (דגש שלי)".
אבא של קה אמר לי שליבי הוכיחה לו שאין לקירבה הגנטית ולא כלום עם הרגש העמוק והחזק הזה של אהבה לילד. העובדה היא שמבחינתו אין שום הבדל בינה ובין הנכדים האחרים שלו. גם מבחינתי אין שום הבדל בין אהבת האב שלי לגור שלי - בשר מבשרי ויורש 50% מהגנים שלי, לבין אהבת האב שלי לליבי - "זרה גנטית" שהגיעה אלינו מאי שם. אז אם לגנטיקה אין שום קשר, אז מה כן???

- אני מניח שלכל המאמצים קשה לספר על האימוץ לילד/ה שלהם. אני יודע שחלקם לא מספרים במעגל הסביבתי המורחב של הילד/ה (בגן, בכיתה). הסבירו לי שאחת הסיבות היא הנטייה של אנשים לתייג ילד מאומץ כבעייתי (למשל, כשילד "רגיל" מרביץ, זה מתקבל - לפחות בהתחלה - כבעיה מינורית; כשילד שאומץ מרביץ, זה מיד מאובחן כחלק מהפרעת ADHD הנובעת מההזנחה הקשה והמחפירה וכו' וכו'... נדמה לי שכבר הרחבנו די והותר על נושא התנאים בבתי הילדים ועל החינוך שקיבלו שם - למשל כאן - כך שאין טעם להיכנס לזה).
אני חייב להתוודות שאין לי מושג איך הייתי נוהג אם הייתי יודע בבטחון שאם אני לא אספר - ליבי לא תדע לעולם. קה חושבת אחרת ממני. זו אמנםדילמה די היפוטטית כי האפשרות להסתיר לא באמת קיימת - לא במקרה שלנו, וכנראה שהמצב דומה גם בשאר המקרים, אבל אפשר לייצר דילמות דומות ומעשיות מאוד: נניח שמחר נודע לכם - ההורים המאמצים של... שהאח/ות הביולוגי של בנכם/בתכם (המידע שיש או אין אח/ות נמסר בתהליך האימוץ) אומץ גם הוא בישראל. האם אתם מנסים ליצור קשר? ומה השיקולים שלכם? וכמה עמוק חפרתם באמת?

המממ. אני מניח שזה הרבה שאלות ועדכונים לפוסט אחד, ואולי בעצם היה ראוי לחלק אותו לשניים, אבל החלטתי לא.
לסיום - אני רואה חובה לעצמי להזכיר שתגובות לפוסטים יתקבלו בברכה. הפידבק הוא מרכיב מרכזי בקונספט של ה- WEB 2.0 ... מה לא ידעתם?

להת'