שנה.
קה ואני דיברנו קודם, וניסינו לתאר לעצמנו במילים את הדרך שעברנו מאז ועד היום. נדמה לי שבדרך כלל, כשמדברים על אימוץ, מתמקדים תמיד במעבר הברור בין לפני האימוץ ואחריו. אבל אנחנו חשבנו דווקא על מה שקרה וקורה אחרי האימוץ - על החיים שלנו מאז.
נזכרנו עד כמה הקפדנו לשמור על השיגרה ועל המסגרת של ליבי, כדי שיווצרו לה "עוגנים" שיתנו לה ביטחון בתוך הכאוס הזה שנחת עליה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת. היה כל כך חשוב לנו לבנות את זה עבורה - קודם כל, כדי שהיא תוכל "להכות שורש", אבל גם בשבילנו - כי לנו היה קשה להתמודד. כאילו שהיינו צריכים להיערך כל יום מחדש לזה שהנה - יש לנו עכשיו 3 שעות להעביר ביחד... מה עושים? איך חיים את זה?
עם הזמן, הפכנו כולנו לרגועים יותר. ליבי גדלה, וגם אנחנו (שזה הרבה יותר נחמד מלהגיד שהתבגרנו). בקיץ כבר היינו "משפחה +1 ( וחצי)", אבל עדיין היינו משפחה "טרייה". כבר קיבלנו צורה, אבל עוד לא התמצקנו לגמרי. התחלנו לבנות מעבר לשיגרה, לחיות משבוע לשבוע. ליבי כבר פחות הפתיעה אותנו בעצם קיומה ויותר במי שהיא - למשל כשלימדה את עצמה לשחות(!) אבל גם ביכולת שלה להפוך לילדה ישראלית. היה לנו קיץ מיוחד. קשה לסמן קווים ברורים, אבל נדמה לי שחלק המשמעותי בתהליך ההתמרה שלנו כהורים/משפחה קרה בקיץ. איפשהו בין החמסינים וחו"ל, והימים הארוכים ההם...
בסתיו ליבי התחילה לדבר, ליבי התחילה בגנון, חגגנו את החגים ביחד, ושלא כמו הפסח הראשון, היה לנו ברור איך ואיפה (ואצלנו זה די מורכב - מי שמכיר מבין), התחלנו גמילה מחיתולים, ולמדנו עוד ועוד... אפשר להגיד שעברנו לחיות מחודש לחודש. סתיו (בשבילי) זו עונה כזו של קושי, אז בהחלט - היו לנו גם כאלה. הגמילה של ליבי היתה קשה לכולנו. יש לנו ילדה עם אופי, שיודעת מה היא רוצה, ולא נרתעת מלאתגר את עצמה ואותנו - "תתמודדו!" אז התמודדנו. והגענו!
בחורף התחלנו לגלות גם את חוש ההומור של ליבי. סימנים היו תמיד, אבל יותר קל וברור כשאת כבר יודעת לדבר. התחלנו להרגיש ולהכיר גם את "הרגישות הסביבתית" המדהימה שלה - הילדה קולטת כל שינוי בסביבה בתוך שניות! חזרת עם נעליים שהיא לא מכירה - "אמא, נעלים חדשות?"; נכנסת עם עט בכיס של החולצה - "אבא, 'צה עט!". שום דבר לא נעלם ממנה... היא בטח כבר מזמן שמה לב שזהו - היום, אנחנו משפחה: אמא, אבא, ילדה בת שנתיים + ילד בן 9 מנישואין קודמים... "כאן גרים בכיף"...
והיום, פתאום אנחנו מסתכלים אחורה, ומגלים שגם היום לפני שנה היינו הורים.
מי היה מאמין?
קה ואני דיברנו קודם, וניסינו לתאר לעצמנו במילים את הדרך שעברנו מאז ועד היום. נדמה לי שבדרך כלל, כשמדברים על אימוץ, מתמקדים תמיד במעבר הברור בין לפני האימוץ ואחריו. אבל אנחנו חשבנו דווקא על מה שקרה וקורה אחרי האימוץ - על החיים שלנו מאז.
נזכרנו עד כמה הקפדנו לשמור על השיגרה ועל המסגרת של ליבי, כדי שיווצרו לה "עוגנים" שיתנו לה ביטחון בתוך הכאוס הזה שנחת עליה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת. היה כל כך חשוב לנו לבנות את זה עבורה - קודם כל, כדי שהיא תוכל "להכות שורש", אבל גם בשבילנו - כי לנו היה קשה להתמודד. כאילו שהיינו צריכים להיערך כל יום מחדש לזה שהנה - יש לנו עכשיו 3 שעות להעביר ביחד... מה עושים? איך חיים את זה?
עם הזמן, הפכנו כולנו לרגועים יותר. ליבי גדלה, וגם אנחנו (שזה הרבה יותר נחמד מלהגיד שהתבגרנו). בקיץ כבר היינו "משפחה +1 ( וחצי)", אבל עדיין היינו משפחה "טרייה". כבר קיבלנו צורה, אבל עוד לא התמצקנו לגמרי. התחלנו לבנות מעבר לשיגרה, לחיות משבוע לשבוע. ליבי כבר פחות הפתיעה אותנו בעצם קיומה ויותר במי שהיא - למשל כשלימדה את עצמה לשחות(!) אבל גם ביכולת שלה להפוך לילדה ישראלית. היה לנו קיץ מיוחד. קשה לסמן קווים ברורים, אבל נדמה לי שחלק המשמעותי בתהליך ההתמרה שלנו כהורים/משפחה קרה בקיץ. איפשהו בין החמסינים וחו"ל, והימים הארוכים ההם...
בסתיו ליבי התחילה לדבר, ליבי התחילה בגנון, חגגנו את החגים ביחד, ושלא כמו הפסח הראשון, היה לנו ברור איך ואיפה (ואצלנו זה די מורכב - מי שמכיר מבין), התחלנו גמילה מחיתולים, ולמדנו עוד ועוד... אפשר להגיד שעברנו לחיות מחודש לחודש. סתיו (בשבילי) זו עונה כזו של קושי, אז בהחלט - היו לנו גם כאלה. הגמילה של ליבי היתה קשה לכולנו. יש לנו ילדה עם אופי, שיודעת מה היא רוצה, ולא נרתעת מלאתגר את עצמה ואותנו - "תתמודדו!" אז התמודדנו. והגענו!
בחורף התחלנו לגלות גם את חוש ההומור של ליבי. סימנים היו תמיד, אבל יותר קל וברור כשאת כבר יודעת לדבר. התחלנו להרגיש ולהכיר גם את "הרגישות הסביבתית" המדהימה שלה - הילדה קולטת כל שינוי בסביבה בתוך שניות! חזרת עם נעליים שהיא לא מכירה - "אמא, נעלים חדשות?"; נכנסת עם עט בכיס של החולצה - "אבא, 'צה עט!". שום דבר לא נעלם ממנה... היא בטח כבר מזמן שמה לב שזהו - היום, אנחנו משפחה: אמא, אבא, ילדה בת שנתיים + ילד בן 9 מנישואין קודמים... "כאן גרים בכיף"...
והיום, פתאום אנחנו מסתכלים אחורה, ומגלים שגם היום לפני שנה היינו הורים.
מי היה מאמין?
רשומות
נועם,
השבמחקשוב הצלחת להרטיט את ליבי ברגישות המדהימה ובדיוק הרב שבהם תארת את חווית ההורות המשותפת שלנו.
תודה לך שלא ויתרת וסיכמת את השנה הכי משמעותית בחיי.
החיים איתך ועם ליבי הם הגשמת חלומי.
אוהבת אותך
קה