אבל האמת היא שיש גם צד כואב, קשה, אפילו רע.
יש בעולם ילדה אחת, נהדרת, שאני אוהב יותר מכל ילדה בעולם. ודווקא היא?! היא זו שאיבדה את אמא שלה ביום שבו נולדה... בגיל שבו אין מילים או תמונות שיכולות לעדן את הרגש, לסדר אותו, לסנן... מה כבר צריך גור-אדם? קצת אוכל והמון מגע. אבל ליבי שלי שכבה באיזה בית חולים בסיביר, קיבינימט!
חצי מהחיים שלנו אנחנו עסוקים בלהסביר לעצמנו דברים, עולם, ומה לא, כי אחרת אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד. אולי אני פלספן טרחן, אבל מאמין שמה שאנחנו לא מסוגלים להפוך למילים, תמונות, הסברים ותירוצים ממשיך לפעום בתוכנו. לרוב, אנחנו חסרי אונים לגבי מה שנמצא מחוץ לגבולות המחשבה שלנו, ומה לעשות - אנחנו חושבים במילים. ה'עיניים' שלנו נוצרות ממש בהתחלה - כל השאר זו פרשנות מגוייסת.
ומה עם ליבי? האובדן הקדמוני הזה, שכנראה לעולם לא נוכל לתת לו מילים ומסגרת, מקועקע לתוך החיים שלה... והיא הילדה שאני הכי אוהב בעולם.
חלק מהילדים שאומצו מספרים לפעמים שהם מסתובבים בהרגשה ש"משהו לא בסדר - לא יודע מה". אני כל כך רוצה להגן על ליבי מההרגשה המזופתת הזו; אני כל כך מקווה שהלוחמת הקטנה שלנו תדע להתמודד כמו שעשתה עד היום, כי אני לא יודע עדיין איך לעזור לה.
קורה לא פעם שאני בוהה בתמונות שלנו משם, מ'קסנויאשק' שרצות להן על שומר המסך, והלב שלי מתרחב מאושר. אבל יש ימים - כמו היום - שאני מתכווץ כשאני חושב מה עבר, עובר ויעבור על ליבי, רק בשביל להיות הבת שלנו.
אומרים שילדים מאשימים את עצמם באסונות וכשלונות שלא בשליטתם כיוון שאין להם את היכולת להבין שהעולם לא סובב סביבם. אני יכול להעיד שגם מבוגרים עושים את זה. אני יודע שליבי לא הגיעה לבית הילדים בגללנו, היא יצאה משם בגללנו. אז מה? אז כואב לה פחות כשמשהו שם בתוכה מבקש את התחושה חסרת השם ההיא שאיננה ולא היתה מעולם?
אני קורא עכשיו ספר. הוא נקרא "20 דברים שילדים מאומצים היו רוצים שההורים שלהם ידעו" [בתרגום חופשי, המקור כאן]. רק התחלתי אותו והוא קשה לי. רוב הפוסט הקודר הזה נולד מקריאת המילים. לפעמים, המציאות שלנו מקבלת חיים ממשהו שמישהו אחר כתב. לפעמים זה נפלא, לפעמים נורא.
זהו.
רשומות
