יום הולדת שמח - ליבי בת 3 !!

ליבי בת 3!! אנחנו ההורים שלה כבר כמעט שנה וחצי. היום חגגנו את יום ההולדת בגן,

ואחה"צ נסענו לים ובילינו שם עד מאוחר. יש לנו ילדה 'גוווללהה גווללה'.

התרגשנו מאוד מיום ההולדת של לליבי. פתאום מקבלים מן עומק כזה, שלא מרגישים בדרך כלל ביום-יום, בין מקלחת למשחק ובין ארוחה לעימות... הנה אתה בחוף עלום שם בסיני, שוחה בזהירות במי האפסיים לאורך הריף הארוך (נשמר מקיפודי ים ומרעין בישין שעלולים לשלוח אותך בחזרה לארץ הקודש במחי נגיעה), ופתאום.. הסלע צולל בבת אחת ויורד 100 מ' למטה. אתה מוריד את המבט אל עולם אחר, עמוק יותר, רגוע, מלא צבע, חיים ויופי, ואתה מבין.
מבין למה שחית עד הלום, למה נסעת 500 ק"מ במדבר כדי להגיע לכאן.. מבין.

בתוך המסגרת הזו, אני מרגיש מין צורך לבדוק איפה אנחנו עומדים, מין סיכום ביניים. אמנם זה עלול להעמיד את כל החוויות שלנו והחיים שלנו בהקשר 'מדיד', שלא לומר תעשייתי, דווקא כשמדובר בתחום האישי וה"רך" שלנו. מצד שני, אנחנו מסמנים לעצמנו מטרות ושאיפות, מתכננים, מכוונים... אז ראוי שנבדוק איפה אנחנו עומדים.
איפה אנחנו עומדים עם מה שרצינו לתת ליבי, איפה אנחנו עומדים מבחינת מה שרצינו לעצמנו כמשפחה.

ליבי מדברת שוטף, במשפטים ארוכים ומורכבים. היא יודעת להביע את עצמה, להסביר מה היא מרגישה וחושבת, לכעוס, להתבדח, להתעקש ולהתווכח (את זה היא יודעת מצויין).
ליבי מוכשרת מבחינה מוטורית, אתלטית מאוד, ובנוסף - שחיינית מוכשרת מאוד.
ליבי השתלבה חברתית בכל המעגלים בהם אנחנו חיים - משפחה, גנון, חברים. יש בה הרבה מנהיגות ו"ג'דעאיות' אבל גם המון רוך ונשיות (ויעידו על כך כל מיני תמונות שיש בבלוג בפוסטים קודמים). היא אסרטיבית, לא מתייאשת מקשיים ומכשולים, ולא פחות חשוב, היא מציבה לעצמה מטרות ועובדת קשה כדי להצליח.
אגב אסרטיביות - אבוי לנו אם היא החליטה על משהו שאסור, או פשוט להעלות למי מאיתנו את הסעיף. היא ניגשת למשימה באותה יסודיות ועקשנות חסרת פשרות שלה - והיא תצליח!
ליבי ילדה מחונכת. יודעת להיות מנומסת, יודעת לאכול עם סכין ומזלג (כשהיא רוצה).
ליבי רוצה ומחפשת מגע, ליטוף וחיבוק, ליבי שובבה (ראה לעיל), מצחיקה ומדהימה ביופיה.
רצינו לתת לליבי בית. רצינו להיות לה הורים.
אנחנו ההורים של ליבי - תשאלו אותה.. אנחנו המשפחה שלה. היא לא נולדה כאן, היא באה אלינו ועכשיו היא שלנו. הרבה פחדים וחששות שהיו לנו כבר חלפו עברו להם והפכו מטושטשים כמו סיפור של מישהו אחר. אנחנו זוכרים, אבל הם כבר לא שלנו. היינו זוג (בערך) ויחד עם ליבי הפכנו למשפחה. גם מיוחדת, גם רגילה. אנחנו חיים את החיים כמו האחים, השכנים והקולגות לעבודה, אבל מדי פעם אנחנו רואים את קצה הריף ההוא בסיני.


להת'

'נה טו-בה

לפני כמה חודשים סיפר לי אבא של קרן על ברכה שקיבל והיא מאוד מצאה חן בעיני: שתהיה השנה שעברה הגרועה ביותר שתהיה לנו... בהחלט מתאים והולם את המסורת הפולנית שלי ואת חיבתי למילים.

בהזדמנות חגיגית זו, אנחנו רוצים לברך את כל הנפשות הפועלות בבלוג הזה:
את ליבי שלנו ואת גור,
את הבנות - גאיה וקסלר ובלה ארנלדס,
את הבנים, של ק+ש ושל זוג חבריהם (אנחנו לא כותבים שמות בלי לקבל אישור),
את ההורים של הבנים והבנות, את ההורים והאחים שלנו ואת בני הדודים של ליבי,

את מיכאל מקראס שהלוואי ויקרא את הברכה הזו ויידע עד כמה אנחנו מודים לו,
את צוות טף בישראל - יוליה, אלכס, טוני וכל השאר (וגם את יוליה מטראבקס),
ואת כל מי שתרם לכך שאנחנו חוגגים את ראש השנה הזה כמשפחה,

את השכנים הנפלאים שלנו, אלה שכאן ואלה ששם,

ואתכם קוראים יקרים, שאת חלקכם אני מכיר וחלקכם אנונימיים...

הלוואי שנוכל לומר שהשנה שעברה היתה הגרועה ביותר שלנו.

גמר חתימה טובה + תמונה מהטיול האחרון שלנו.



נ.ב. - 'נה טו-בה זה כמובן שנה טובה ב"ליבית", וברשותכם, אני רוצה להוסיף ברכה אישית לקה לכבוד יום הולדתה.

מוסקבה - בדרך הביתה...

מוסקבה. נחתנו אתמול בלילה אחרי טיסה צפופה ומתישה בקראס אייר.
מי שאין לו סבלנות לקרוא על הצרות שלנו, יואיל נא בטובו לגלגל מעט למטה כדי להגיע לבשורות המשמחות של היום. השאר מוזמנים לקרוא ולנסות לדמיין...

חברים יקרים, לטוס עם ילדה בת שנה וחצי זה עניין לא פשוט, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתנאים המפנקים של הטופולב 154. לא היה קל לליבי הנהדרת שלנו, ולא היה קל לנו. ליבי קיטרה ויללה מהרגע שעברנו את הבידוק (כולל ההתפשטות הרגילה), דרך העלייה למטוס (באוטובוס ואח"כ במדרגות, כמו פעם), ועד שהגענו לגובה הטיסה הרגיל (אחרי כ- 30 דק'), ואז נרדמה וישנה לה בנחת עד הנחיתה (כולל). אנחנו לעומת זאת, לא הצלחנו לעצום עין לדקה, התבשלנו במשך חצי מהטיסה (החימום עבד על אקסטרים, ממש כמו בבתים בקראס), והישבן, הו הישבן...
פגשנו את אנדרי, המוכר לנו עוד מביקורנו הקודם בבירה הרוסית - אי שם באוקטובר), בשדה התעופה דומודדובו - המוכר לנו היטב מ- 13 שעות ההמתנה בדרך לקראס, אי שם בתחילת פברואר, בחיים הקודמים שלנו... וואאוו - זה נראה כל כך רחוק עכשיו! בכל אופן, התמודדנו שוב עם עניין המטען העודף - קה ואני היינו צריכים להתפצל, קה עם ליבי ואני עם המטען, ויצאנו למלון.
עדיין לא ברורה לי התדהמה של הרוסים מכמות המטען שלנו: בכל פעם הם מופתעים מחדש.. מתנהל שיח ברוסית בנושא והראשים מתנועעים באי אמון. למה בדיוק צריך לצפות כשאוספים משפחה שנסעה ל- 3 שבועות, כולל ילדה בת שנה וחצי?? שני תיקי יד וצעצוע?? אז לנו יש 2 מזוודות גדולות, אחת קטנה של ליבי, טיולון, ושני תיקי יד. לי זה נראה לגיטימי לגמרי... נו, טוף - היום תהיה הפעם האחרונה שניאלץ להתמודד עם העניין, מה שמביא אותי לבשורה המשמחת של היום:

יש לנו אשרת תושב קבע עבור ליבי! זהו זה, הכל גמור ומוכן. היום בשעה 23:55 נמריא לטיסה האחרונה במסע הארוך, המייגע והמופלא הזה! אנחנו חוזרים הביתה, עם ליבי שלנו, כדי להתחיל את החיים החדשים שלנו! אני כל כך מתרגש לכתוב את זה! זה כמעט נגמר. עבור קה ומשפחתה עומדות להסתיים 12 שנים ארוכות של תסכולים, אכזבות, המתנות וניסיונות. אנחנו חוזרים הביתה עם ילדה נהדרת והיא כולה שלנו. עבורי, זו התחלה חדשה, עם ילדה חדשה ועם המון תקוות.


כמה עדכונים ממש אחרונים:
אנחנו יוצאים מהמלון ב- 20:00 לכיוון שדה התעופה. כאמור, הטיסה אמורה להמריא ב- 23:55 (שעון מוסקבה) ולנחות בנתב"ג בסביבות 03:00 שעון ישראל. הסמס לא עובד לנו מהרגע שנחתנו במוסקבה, כך שאם ניסיתם ולא קיבלתם תשובה, זה לא בגלל שאנחנו לא רוצים, אלא כי לא הולך לנו.
מקווים שנעבור את השלב האחרון הזה בשלום ואת הפוסט הבא נכתוב מהבית. אמן!