יייאאאאאםםםם

ככה ליבי שלנו קוראת לו, לים. למדנו את זה בקפריסין... מה קפריסין? איך קפריסין?...
ובכן, קה ואנוכי החלטנו למסד את הקשר בינינו. נסענו לקפריסין כדי להתחתן, ושילבנו גם חופשה קצרה של 3 לילות עם נסיכת הכתר, ההורים שלה ואמא שלי. סבא מאיר (ד"ר לירון), וגור, הבן שלי לא יכלו להצטרף, וחבל.
היה לנו נהדר. לרנקה היא עיר חביבה והחוף ברצועת המלונות סימפטי ונקי. אימצנו לנו את שגרת קראס המוכרת- ארוחת בוקר בריאה ומלאה ומאוחרת יחסית, ואח"כ פעילות עד הערב. מנוחות הצהריים של ליבי היו על החוף, בצל השמשיה... כל חובבי הים חגגו להם שעות רבות של רביצה על החוף, שיזוף ורחצה בים ובבריכה. בערב יצאנו לאחת הטברנות שממול וסעדנו את לבנו כדת וכדין ממיטב המטבח המקומי.



ליבי חגגה את הפסטיבל המים הזה במלוא עצמתו. המילה יאאאאאאאםםםם פרצה בשמחה מפיה בכל פעם שקצהו של הים הכחול הציץ מהחלון או בין שני בתים. למדנו גם להגיד "ניה" כדי לציין את האוניות שראינו נכנסות ויוצאות בנמל.
בבריכת המלון למדנו לקפוץ מעין קפיצת ראש, והרשמנו את כל אורחי המלון בחיוניות שלנו במים ובכלל. היה לנו נהדר! למעשה, לא ברור לנו למה חזרנו בכלל.
החלק הקשה יותר היה השהיה בשדות התעופה. התורים האינסופיים, ההתנהגות הבזויה - כן, אין לי מילה אחרת - של חלק מבני עמנו, הביורוקרטיה... בכל פעם שאני מגיע לשדה תעופה, אני חושב שחייבת להיות דרך טובה יותר לעשות את זה.

אז זהו - חזרנו ביום ב' אחה"צ וההורים חזרו באותו יום בלילה. וחזרנו לשגרת היום-יום שלנו. ליבי ואמא שלה מבקרות די הרבה בבריכת השחיה של יקום, אני מצליח להצטרף למשפחה שלי בימי שני ורביעי...

היום חגגנו יום הולדת לאמא של קרן - על החוף, במכמורת. היה ים די סוער, אבל ליבי שלנו: "ייייאאאאאאאאאאם" ורצה למים. תוך דקה, עבר עליה איזה גל וצינן קצת את ההתלהבות, אבל היא ושאר הילדים המשיכו לשחק במים על קו החוף עוד הרבה זמן.. והפעם גם גור היה איתנו ורכב על הגלים.

היה משהו סמלי בהבדלים בין הים בקפריסין והים בישראל. נכון שבחלקו, זה מקרי ותלוי מזג אויר, אבל...
הים בקפריסין היה נקי, לא סוער, וגם הגלים שהגיעו, היו מסודרים.. ישרים.. כמעט בלי סחיפה. נחמד, חברותי כזה... ובשבילי זה קצת משעמם. הים שלנו היה סוער, גלים מסוכסכים בינם לבין עצמם... במקום חול יש אבני כורכר דוקרות... לפחות החוף היה נקי יחסית. אבל אני אוהב יותר את הים שלנו. הוא מעניין, מאתגר... רק שלא יהיו מדוזות!

אז זהו בינתיים... אתם מוזמנים לאחל מזל טוב, אבל ממש לא חובה... ולהתראות בינתיים.

געגועים לקראס

אוהו... השארנו את הפוסט המדכא של "צער גידול ילדים" כבר יותר מדי זמן. היום נדבר על משהו אחר.

אני מעריך שלרובנו המכריע יש איזה מקום שהוא קורא לו "בית", אבל... לרובנו יש עוד מקומות שהותרנו מאחורינו ונשארו "חשובים" לנו. מקומות שנולדנו ו/או גרנו בהם, מקומות שבהם עברנו איזו חוויה מעצבת, או שאולי סתם, מאיזו שהיא סיבה, נשארו מקומות שאכפת לנו מהם... ובתוך אלה (או אולי בעצם לידם, אין כאן קבוצה שמכילה אחרת, או חפיפה מלאה), יש גם את המקומות שהיינו רוצים לחזור אליהם.

אנחנו צירפנו לנו מקום חדש ומרוחק יחסית, עם הצטרפותה של ליבי לחיינו. לקחנו אותה מקראס, אבל השארנו בתמורה חתיכה קטנה מהלב בעיר הסיבירית הרחוקה ההיא. איך קורה שמקום שעד לפני פחות משנה לא שמענו את שמו (או שאולי כן, אבל מי זוכר?), יהפוך למשמעותי כל כך בחיים שלנו...
- אנחנו מבקשים מאנשים שנוסעים לשם תמונות,
- אנחנו עוקבים אחרי תחזית מזג האויר,
- העיר וחלק ממוסדותיה שלמדנו להכיר מופיעים ב- FAVORITES של ה- GOOGLE EARTH שלנו.
- אנחנו סקרנים לדעת מה קורה שם...
לפעמים אנחנו מתגעגעים לשם. לשלג הלבן, למינוס 20, לרחובות, ליניסיי...

אני לא יודע אם נחזור אי פעם לקראס. אני רוצה להאמין שכן.
בכל אופן... בינתיים, הוספתי בצד שמאל את התחזית היומית של קראס, ואני בודק אפשרות להוסיף תמונות מהעיר, או אולי איזה FEED של WEBCAM.

עריכה: אני מצרף כאן כמה תמונות של קראס שליקטתי מ- Panoramio.com -
לנו הן עושות משהו בלב:
פנורמה יפה של חלק מהעיר - מצולם מהבניין הגבוה שמעל צ'יינה טאון, לכיוון מערב:


"שער הנצחון" שבקצה רחוב מירה:


"קוסמוס" בקראס. נמצא בחלק הצפוני של העיר שבו כמעט ולא היינו (למעט כל מיני קיצורי דרך של גנה כדי לברוח מהפקקים), אנחנו כן מכירים את המזג אויר הזה...


הביג-בן המקומי, גאוות העיר. נמצא ממש ליד המלון בצומת של רחוב מרקס והרחוב שיורד לגשר היניסיי:


זהו, לא יודע מה בעצם הפואנטה בפוסט הזה (תודו שלרוב יש פואנטה אחת לפחות), אבל כן רציתי לדבר על זה, וכך עשיתי.

להת' בינתיים... אה כן, למי שמתעניין: ליבי צומחת ופורחת, שמחה, אוכלת טוב, "חולה" על מים, מרביצה קצת, מחבקת הרבה... בקיצור - הכל מצויין, תודה רבה...

צער גידול ילדים

מה שתכננתי לפוסט הזה היה מעין "ראיון עם אם מאמצת", שבו הייתי אמור לתאר, במתכונת של ראיון עיתונאי, חלק מהתהליך שעברנו מקודת ראותה של קה. אבל לחיים, ולנפשות הפועלות בסיפור שלנו, יש (או אולי יותר נכון - אין) תוכניות משל עצמם והם מזמנים לנו הפתעות ואתגרים מלוא החופן.
הפוסט שאתם עומדים לקרוא מתאר מן רגע שכזה, שהולך קשה, שלא כיף... רבותי, גידול ילדים זה לא פיקניק.

יום שישי עוד היה בסדר. היינו אצל הורים של קה, בארוחת שישי. אחרי כחודש וחצי שהבית היה בשיפוצים, סוף-סוף גמרו לעבוד (כרגיל, באיחור של 100% - היה אמור להיגמר תוך 3 שבועות), ושמחנו לחנוך את הבית המשודרג. באמת יצא פצצה! ליבי שלנו אולי התרשמה מהשיפוץ - קשה לדעת כיון שלא התייחסה לנושא באופן ישיר - אבל בחרה דווקא את הארוחה הזו כדי להציג אספקטים שונים ומגוונים של התנהגות ברברית עם שורשים ויזיגוטים. נכון, היא ילדה בת פחות משנתיים... אבל רבאק! היא יודעת גם להתנהג כשהיא רוצה. אמנם הערב עבר בסה"כ בסדר גמור, אבל גם ליבי וגם אני מרטנו קצת את עצביה של אמא קרן.
כאן אולי המקום להזכיר, שבשבועיים האחרונים ליבי מתעוררת כל לילה, לרוב יותר מפעם אחת. אנחנו מתמודדים. הצלחנו כבר להגיע למצב שבו בחלק מהמקרים היא אפילו לא יורדת מהמיטה - מספיקות לה כמה מילות עידוד מאיתנו ואנחנו אפילו לא צריכים לקום - אבל להתעורר צריך! במקרים אחרים, לא רק שצריך "לגרש" אותה חזרה למיטה שלה, אלא גם להצטרף אליה בחדר ולהרדים אותה, מה שאומר שגם מתעוררים וגם קמים. כשזה קורה פעמיים-שלוש בלילה... זה שוחק. אני יודע... יש הורים שלא ישנים לילה רצוף כבר 5 שנים, יש הורים שישנים עם הילדים במיטה, ויש הורים שהילדים ישנים איתם במיטה. אז מה?...
בכל אופן, היו לנו שבועיים עם שינה מאעפנה (אנא סלחו על הביטוי, אבל עדיין לא מצאתי מילה בעברית שמתארת באופן מדויק את התערובת של עליבות, עייפות וחוסר עניין ציבורי כמו המילה מאעפן). למי מכם שתוהה - כן, זה שוחק... פורם את התפרים בצדדים, הצבעים דוהים, וקצות העצבים הופכים לרגישים. אה, כן.. כמעט שכחתי - גם תפסתי לי דלקת אוזנים קלילה. יש יותר טוב?

שבת בבוקר; השעה שש ורבע. טראח, הילדה מופיעה אצלנו בחדר. שנינו גמורים. קה ניסתה להרדים את ליבי אצלנו במיטה, ללא הצלחה. לי הלך קצת יותר והילדונת נתנה עוד איזה 3/4 שעה אצלה במיטה, אבל זהו. קה לקחה את הבוקר, ואח"כ אכלנו פנקייק, אבל פשוט לא היה לנו כוח יותר. זו לא היתה רק העייפות הפיזית, אולי זה אפילו לא היה שייך. הבטריה פשוט נגמרה. כעסנו אחד על שני, כעסנו על ליבי, כעסנו על העולם! אני מתאר לעצמי שלכולם יש רגעים כאלה, ומהצד, הנושא תמיד ריתק אותי: מה גורם לענף להישבר דווקא עכשיו? מה גורם למישהו להתמרד דווקא היום אחרי שנים? אבל לא הייתי בצד - הייתי באמצע!
בכל מקרה, לפעמים צריך לדעת לסגת, וקה ידעה לעשות את הדבר הנכון והנבון. איזה מזל שיש סבים שגרים כל כך קרוב ושתמיד שמחים לעוד קצת זמן ליבי.

מכאן, העניינים חזרו למגמת עליה. עצרנו את המפולת. שתינו קפה בשקט, דיברנו קצת ויישרנו את הדברים... וניצלנו את ההזדמנות לנסוע לאבו-אדהם בת"א כדי להביא לנו 2 מנות של החומוס הכי טוב בעולם (+ מנת הדגמה לסבים המסורים). עוד כשהיינו בקראס, קה דיברה על זה שהמסע שלנו יושלם סופית כשנחזור לארץ עם ליבי וניסע לאבו-אדהם - אז הנה... סוף-סוף אפשר לשים V.
חזרנו לקחת את ליבי בדיוק כשהיא נרדמה לשנת צהריים. וכמו שאמרתי, העניינים חזרו למסלול תקין.

לפני שאסיים, אני חושב שכדאי שאענה על שאלה שעלתה בי תוך כדי הכתיבה: למה בעצם כתבתי על כל זה? כולנו יודעים שיש רגעים (ולפעמים זה נמשך הרבה יותר) שזה לא הולך, שרע... אבל למה לכתוב דווקא על זה בבלוג? ובכן, התשובה שלי מורכבת משני חלקים:
א. הבלוג הזה נכתב בראש ובראשונה למען ליבי, כדי שיהיה לה מין יומן כזה של הילדות המוקדמת שלה - של התקופה שאין בה עדיין זכרונות. כמו בכל יומן, לא יהיה בו הכל, אבל צריך שיהיה בו גם כאלה...
ב. עבור קוראי את הבלוג הזה - שחלקם מכירים אותנו ואת ליבי מקרוב, חלקם נהנים מזיו פניה רק לפעמים, וחלקם אינם מכירים אותנו כלל - אם נדמה היה שאנחנו מרחפים לנו באושר בין עלה כותרת אחד למישנהו, ישמש נא פוסט זה כעדות: יש גם בוץ בגינה.

להת'

ממה ליבי פוחדת?

שני דברים שגיליתי היום:
1. סוף-סוף גיליתי מה באמת מפחיד את ליבי. שואב האבק שלנו גורם לה להתרחק בבכי ולאיים על השואב האויב ב... לא יודע בדיוק למה היא מתכוונת, אבל זה נשמע כמו משהו לא סימפטי בשבילו. זו תגובה די חדשה בשבילי, אבל קה אומרת שזה ככה כבר כמה שבועות. כעקרון, לא בריא שאישה פוחדת משואב אבק ;-) ... כנראה שנצטרך לטפל בזה בהמשך הדרך.
2. עוד משהו חדש: פעם, אם הייתי עושה "הצגה" של בכי, כדי לקבל חיבוק, ליבי היתה מסתכלת עלי ומתעלמת לגמרי. היום, היא מבינה את הצורך שלנו ומתמסרת באהבה.

טוב, די. העיניים נעצמות והאצבעות מתפטרות.
להת