אפריל

הי. תם ונשלם פסטיבל אפריל על כל חגיו ומועדיו. עבר חודש מאז שכתבתי בפעם האחרונה, ודיברתי אז על זה שליבי באה כל יום עם מילה חדשה... עבר חודש מאז - רק חודש, וליבי כבר מדברת שוטף, ברור, במשפטים ארוכים, מחוברים זה לזה, מביעה רגשות, כועסת עלינו, אוהבת אותנו. הסכר נפתח והיא רצה... מפתיעה אותנו כל הזמן. אני תוהה אם כל זה היה שם בראש שלה כבר לפני חודש או חודשיים והיא פשוט לא ידעה להגיד, או שאולי זה מגיע רק אחרי שהיכולת להשתמש במילים ככלי לביטוי עצמי (בשונה מכלי פונקציונלי). קשה לדעת. בינתיים, אנחנו נהנים מהשיחות איתה, ומההברקות שלה: "יש הרבה דגלים ולכל אחד יש באמצע עיגול דויד"...

עברנו תקופה לא קלה בתחילת החודש. עקב נסיבות שלא זה המקום לפרטן, גור גר אצלנו עכשיו. מתרגל ומסתגל לבית שהוא מכיר, אבל לא כמקום מגוריו הקבוע. לא רק זו, אף זו: מדובר בבית שבו חייתה עד היום פרינססה בלונדינית שהכל היה שלה, ועכשיו היא קיבלה פתאום שותף. ליבי והוא חולקים חדר קטן מאוד, ולומדים לחיות אחד עם השניה. לא קל לגור, ובטח שלא קל לליבי. אני לא גורו של חינוך, אבל אני יודע שלרוב קשה לילדים בגיל הרך לקבל אח קטן. במקרה של ליבי, היא קיבלה פתאום אח גדול ממנה ב- 6 שנים(!) אז היא נלחמת... ואם כבר הזכרנו את זה - ההתפתחות המהירה של הדיבור עוזרת לה מאוד במאבק.

מה עוד עשינו? ניצלנו את ימי החופש הרבים וטיילנו קצת (התמונות הן של ליבי וגור במפל בנחל דויד), היינו הרבה עם המשפחה המורחבת, שמחנו לארח את אייל בי שהגיע לחופשה של שבוע מדנמרק, פספסנו את משפחת זעפרני שהיתה בארץ ובגלל עומס האירועים ננמנע מאיתנו לפגוש אותם, ובכלל - חיינו את חיינו והשתדלנו מאוד להיות מאושרים ושמחים בחלקנו, עם טפינו, בביתנו הקצת קטן כבר.

להת'

לא!!

80% ממה שאנחנו שומעים בזמן האחרון זה "לא!" מעבר לזה שליבי הגיעה לגיל הזה שבו יש רק תשובה אחת אפשרית לכל שאלה (שחור? לא! לבן? לא!), היא היתה חולה במהלך השבוע הראשון של פברואר. הקטנה שלנו היתה באמת חולה. עבר כאן איזה וירוס אלים והפיל חצי מילדי הגן לשבוע(!!) של חום גבוה + תופעות נלוות כמו שיעולים, בחילות וכו'. כמו שכבר כתבנו בפעם הקודמת, כשליבי חולה, היא רוצה רק דבר אחד: להימרח על אמא שלה.
קה בילתה שעות כשליבי מחממת אותה כמו בקבוק חם נאמן, אם כי הבקבוק החם הבלונדיני הספציפי הזה, היו לו רצונות משלו. קל זה לא היה - מצד שני, היה יכול להיות הרבה יותר קשה אם ליבי היתה גם מהחולים הבוכים ומתלוננים. חוץ מזה, אבא הצליח לעזור מדי פעם...

עוד דברים שקרו לנו בעשרת הימים האחרונים?
1. לגור היתה יום-הולדת 9, אשר נחגג פעמיים: פעם אחת בחוג המשפחה - בארוחה מהמסעדה הסינית ה"יקרה" (האוכל שהוא הכי אוהב), ופעם שנייה עם 5 חברים באולפן ערוץ הילדים. מן הדיווחים עלה שהיה כיף!
2. היתה לנו עוד חגיגה קטנה בלב - השבוע מלאה שנה לנצחון שלנו במשפט האימוץ בקראס, והמחשבות והזכרונות צצו להם ועלו מחדש: קראס המושלגת, הבלגן במשפט, הוקסלרים, מיכאל, בית הילדים, ליבי...
במקרה שלנו, אנחנו יכולים לראות מה כתבנו אז - הנה ציטוט בדיוק מלפני שנה:
"...אנחנו עוד לא ממש רגילים לרעיון, וצריך ללמוד לחשוב על ליבי כשלנו למרות שהיא בעצם לא איתנו....
מעבר לזה, אין הרבה חדשות. כנראה שנצטרך לחפש לנו דירה לכמה ימים כי המלון מלא לקראת הועידה שהוזכרה בעבר. אני גם רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב - זה חשוב לנו.. תודה! "
איך שזה נראה רחוק כל כך!
ובהמשך לזה - הרי לכם עוד דילמה קטנה קטנה של הורים שאימצו: לליבי יש יום הולדת בקיץ, אבל אנחנו זכינו בה בחורף... ויש לנו את תאריך המשפט, ויש לנו את התאריך בו קיבלנו אותה, ויש לנו את התאריך בו חזרנו לארץ... ואם כבר, אז יש לנו גם את התאריך בו פגשנו אותה פעם ראשונה - בקיצור, יש הרבה תאריכים משמעותיים, ואתה רוצה "לקדש" לך אחד, כי מה לעשות - החיים הם לא רק חגיגות... אכן דילמה מרובת משתתפים (אנחנו בחרנו לנו את היום בו קיבלנו את ליבי).
טוב זהו להיום, כבר מאוחר... להת'

מחר, לפני שנה

מחר, לפני שנה, ב- 23/9, צלצל הסלולרי של קה: "הי קרין, זו יוליה. בא לך לפגוש אותי לקפה מחר בירושלים?" היא אמרה. האסימון לא נפל בצד השני, וקה לא בדיוק הבינה למה היא צריכה לפגוש איזו יוליה בירושלים. יוליה הסבירה שהיא אישה נחמדה ש"בסך הכל רוצה להביא לך בת מקסימה מרוסיה", ואנחנו התחלנו את ההרפתקה הגדולה שלנו, שנמשכת עד היום.

מה קרה בהמשך הסיפור אתם כבר אמורים לדעת (או יכולים לקרוא), אבל למען הסדר הטוב, בראשי פרקים:
10.2007 - נסענו לראות את ליבי (שעוד לא היתה ליבי). 3 ימים וחזרנו.
11-12.2007 - התעסקנו הרבה בענייני הניירת (פעמיים ויזות, פעמים מכתב רופאים), וחיכינו, וכעסנו, וקיווינו...
02.2008 - נסענו לקראס להביא את ליבי. הלך כמעט חלק, אבל הכמעט הזה... השארנו כמה שנים בקראס.
18.02.2008 - קיבלנו את ליבי, והיא שלנו מאז.
22.02.2008 - חזרנו לארץ, הורים מאושרים לילדה המקסימה שלנו (תודה ליוליה, אלכס, מיכאל וטף).
06.2008 - חופשת הלידה של קה נגמרת. היא חוזרת לעבודה חלקית ל- 3 שבועות וסבתא מיה מטפלת בליבי במשך היום.
07.2008 - חלפו עברו 3 שבועות וקה חוזרת לתפקד כאם במשרה מלאה. לא קל!
09.2008 - ליבי מצטרפת לגנון אורן ולמערכת החינוך של הגיל הרך. ליבי, לילדים, לגננות ולנו שלום.
למעשה, נדמה לי שאני יכול לומר די בבטחון שהיום כולנו (ליבי, אנחנו, המשפחות שמסביב) "ככל הילדים". הרבה טוב, מעט קשיים, מנסים להתקדם ולשפר... ככה, כמאמר המשורר:

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man

(או בתרגום מ-א-ו-ד חפשי:
ורק אלוהים יודע,
יש לו תכנית,
המידע אינו זמין,
לאדם הפשוט).

מעניין איך שזה התגלגל, ומה שעבר עלינו ב"שנת הליבי" הראשונה שלנו.

• עפ"י התכנית המקורית (וגם עפ"י הצפי של טף), היו אמורים לעבור כמה חודשים מחתימת החוזה באוגוסט, ועד שתאותר ילדה... זה לקח פחות מחודשיים (בגלל זה קה לא הבינה מי זו יוליה הזו מירושלים).
• עפ"י הצפי של טף, אחרי הנסיעה הראשונה, היינו צריכים לחזור למשפט אחרי 10 שבועות לכל היותר... זה לקח 4 חודשים.
• קה ואני לא תכננו להתחתן - שנינו היינו שם כבר... והנה אנחנו נשואים.
• עפ"י התכנית שלנו, הקליטה של ליבי הייתה אמורה לקחת שנה וחצי, ורק אז להתחיל גן וכו'... זה לקח חצי שנה.
• חשבנו שה"בונדינג" יהיה קשה, שהיא לא תתן, שאנחנו לא נצליח להרגיש עמוק בפנים שאנחנו הורים... פחחח! היא כבשה אותנו כל כך מהר! היום אנחנו (לפחות אני) לא מסוגלים לשחזר איך זה היה בלעדיה. גם גור כבר מתנהג איתה כמו אחות (וגם הוא לומד איך).

נכון... קראנו שזה תהליך עם הרבה אי וודאות, שמענו מצביה בירמן שאמרה לנו שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ומעניין איך ומה היה שונה (אם בכלל), אם באמת הכל היה הולך כמו שתכננו. אבל הרי זה אף פעם לא קורה, וכנראה גם לא יקרה. לא נראה לי שבמשפחת פאראק מקנזס, שהבלוג שלה היווה את השראה לבלוג הזה, והוזכרה בפוסט הראשון שפרסמנו כאן, הכל הלך עפ"י התכנית. מבחינתי - אני רוצה את זה ככה! המסגרת קיימת, אבל בתוכה יש הרבה אי ודאות וכאוס... "אלוהים דווקא משחק בקוביות עם העולם, אבל אלה קוביות מזויפות..."
שרק יהיו מזוייפות לצד שלנו.
תודה

יייאאאאאםםםם

ככה ליבי שלנו קוראת לו, לים. למדנו את זה בקפריסין... מה קפריסין? איך קפריסין?...
ובכן, קה ואנוכי החלטנו למסד את הקשר בינינו. נסענו לקפריסין כדי להתחתן, ושילבנו גם חופשה קצרה של 3 לילות עם נסיכת הכתר, ההורים שלה ואמא שלי. סבא מאיר (ד"ר לירון), וגור, הבן שלי לא יכלו להצטרף, וחבל.
היה לנו נהדר. לרנקה היא עיר חביבה והחוף ברצועת המלונות סימפטי ונקי. אימצנו לנו את שגרת קראס המוכרת- ארוחת בוקר בריאה ומלאה ומאוחרת יחסית, ואח"כ פעילות עד הערב. מנוחות הצהריים של ליבי היו על החוף, בצל השמשיה... כל חובבי הים חגגו להם שעות רבות של רביצה על החוף, שיזוף ורחצה בים ובבריכה. בערב יצאנו לאחת הטברנות שממול וסעדנו את לבנו כדת וכדין ממיטב המטבח המקומי.



ליבי חגגה את הפסטיבל המים הזה במלוא עצמתו. המילה יאאאאאאאםםםם פרצה בשמחה מפיה בכל פעם שקצהו של הים הכחול הציץ מהחלון או בין שני בתים. למדנו גם להגיד "ניה" כדי לציין את האוניות שראינו נכנסות ויוצאות בנמל.
בבריכת המלון למדנו לקפוץ מעין קפיצת ראש, והרשמנו את כל אורחי המלון בחיוניות שלנו במים ובכלל. היה לנו נהדר! למעשה, לא ברור לנו למה חזרנו בכלל.
החלק הקשה יותר היה השהיה בשדות התעופה. התורים האינסופיים, ההתנהגות הבזויה - כן, אין לי מילה אחרת - של חלק מבני עמנו, הביורוקרטיה... בכל פעם שאני מגיע לשדה תעופה, אני חושב שחייבת להיות דרך טובה יותר לעשות את זה.

אז זהו - חזרנו ביום ב' אחה"צ וההורים חזרו באותו יום בלילה. וחזרנו לשגרת היום-יום שלנו. ליבי ואמא שלה מבקרות די הרבה בבריכת השחיה של יקום, אני מצליח להצטרף למשפחה שלי בימי שני ורביעי...

היום חגגנו יום הולדת לאמא של קרן - על החוף, במכמורת. היה ים די סוער, אבל ליבי שלנו: "ייייאאאאאאאאאאם" ורצה למים. תוך דקה, עבר עליה איזה גל וצינן קצת את ההתלהבות, אבל היא ושאר הילדים המשיכו לשחק במים על קו החוף עוד הרבה זמן.. והפעם גם גור היה איתנו ורכב על הגלים.

היה משהו סמלי בהבדלים בין הים בקפריסין והים בישראל. נכון שבחלקו, זה מקרי ותלוי מזג אויר, אבל...
הים בקפריסין היה נקי, לא סוער, וגם הגלים שהגיעו, היו מסודרים.. ישרים.. כמעט בלי סחיפה. נחמד, חברותי כזה... ובשבילי זה קצת משעמם. הים שלנו היה סוער, גלים מסוכסכים בינם לבין עצמם... במקום חול יש אבני כורכר דוקרות... לפחות החוף היה נקי יחסית. אבל אני אוהב יותר את הים שלנו. הוא מעניין, מאתגר... רק שלא יהיו מדוזות!

אז זהו בינתיים... אתם מוזמנים לאחל מזל טוב, אבל ממש לא חובה... ולהתראות בינתיים.

פושעים!

לפני הכל, אנחנו פושעים חסרי לב! כן כן, פשוט כך. סבא וסבתא של ליבי (ההורים של קרן) נסעו לצרפת ל- 10 ימים בענייני משפחה. הבטחנו שנכתוב יותר, ולא רק שלא קיימנו, אלא שאפילו בסופ"ש הזנחנו. אבוי לבושה.

ובכן, ראשית, איפה היינו ומה עשינו:
הסופ"ש האחרון היה טוב! ביום ו' בילינו את אחה"צ בטיול מקומי לחצר בראשית, ליבי, גור, קה ואנוכי. אחרי המקלחות נסענו והבאנו אוכל סיני לארוחת השבת. עוד פעם ראשונה לליבי שלנו, וצ'ופר לגור, שחולה על העוף חמוץ-מתוק האדום. בשבת יצאנו לטיול, לא לפני שאכלנו פנקייק לארוחת בוקר עליזה. טיילנו באזור הכרמל הדרומי, ביער שליד מושב עופר, כרם המהר"ל. מזג האויר היה טוב, הנוף מקסים והאויר, הו, האויר...
אחרי התחלה קצת צולעת, העפלנו על הרכס וצעדנו לנו ביער, כשקרן וגור מובילים, וליבי ואני מתרכזים בטיפוס "סלעים" בשביל, וקפיצה מהם. ליבי הלכה לפחות חצי מהמסלול ברגל (עם יד), ונראה שנהנתה מאוד. סיימנו את הטיול ונסענו לאכול על החוף במכמורת. ים, גלים, מלח, וארוחה ישראלית של חומוס/טחינה/צ'יפס/בירה. כמה אושר יש בדברים הפשוטים האלה! "סתם טיול, סתם ארוחה על החוף.. הייתי שם, עשיתי את זה" יאמר לעצמו הקורא המשוכלל והמנוסה - נכון, גם אנחנו היינו שם ועשינו את זה, והעובדה היא שזה היה נהדר! תראו איזה יופי:


סיימנו את היום בביקור אצל יעל - סיום הולם לסופ"ש נהדר... המממ... אולי הולם, אבל לא סיום: הלילות האחרונים שלנו כבר לא כל כך שקטים. ליבי מתעוררת, ודואגת שגם אנחנו נדע שהיא ערה. אתמול לקח כמעט שעה וחצי , בין 12 ל- 2 בלילה, עד שהיא חזרה לישון. יכול להיות שעם הבטחון, באה גם ההרגשה שיש בשביל מה לבכות בלילה? שמישהו יבוא לנחם?

מה עוד למדנו השבוע...
ליבי שלנו תופסת בטחון. היא מעיזה יותר בשבוע האחרון, בודקת גבולות.. ומתפתחת. היא מבינה כמעט כל מה שאומרים לה, כולל משפטים מורכבים כמו "תביאי את הנעלים שלך מהחדר". יש לה גם כבר כמה מילים משלה, ובראשן, המילה "גע", שפירושה עוגיה (או תחליף הולם). ליבי כבר יודעת לעלות לבד על הספות, על הכסאות בחוץ, על הנדנדת גן ואור ליום ה' - גם על המיטה שלה... מה שכמובן הופך את החיים של קה למורכבים יותר, ובעיקר דרוכים יותר - כי הבלונדה הקטנה שלנו עדיין לא מכירה את כל רזיו של כח המשיכה.
יש לה רצון משלה, לגברת. היא "לוחמת" יותר, "מתווכחת" יותר.. אלה סימנים מצויינים לכל ילד בגיל הזה, אבל הופכים את חיי ההורים שלה ל... נו.. מעניינים יותר.
ובנימה אופטימית זו, נסיים להיום - לא לפני שנבטיח לכתוב כל יום (מקסימום יומיים) עד שהסבים חוזרים.
להת'

לקראת הנסיעה (2)

הבטחתי קצת יותר רגש והגיגים.. מה שאנסה לעשות עכשיו דומה קצת לתרגום בגוף הסרט, לגבי כל שלב בתהליך:
(זה ארוך - ראו הוזהרתם)

1. הטיסה לשם: קרן ודורון דיברו עם יוליה מטראבקס והתברר לנו שאין מקום על הטיסות למוסקבה ביום שבת, לכן ניאלץ לטוס בשישי לפנות בוקר. נפלא - החיים מחייכים אלינו - מצפה לנו המתנה של כ- 12 שעות בשדה התעופה דומודדובו הנמצא "רק" כשעה וחצי נסיעה (כולל פקקים) ממרכז מוסקבה. הנסיעה למוסקבה יקרה ומייגעת. עשינו את זה בנסיעה הראשונה יחד עם הוקסלרים והפעם ניאלץ לוותר, הן מטעמי תקציב והן מטעמים לוגיסטיים. נחמתנו היחידה היא שבפעם הקודמת, כשחזרנו מקראס, מצאנו את ה"סבארו" שבקומה השנייה, ובו מבחר סלטים נאה למדי ומחירים סבירים בהחלט. מומלץ למי שייקלע אי פעם לסיטואציה. מעבר לזה, התחלנו להתארגן על ציוד לנסיעה. כשאני אומר התחלנו, אני מתכוון כמובן לקה, כי אני הרי לא ממש מוכשר לזה, שלא לדבר על העומס בעבודה. תרומתי הצנועה בינתיים היתה ששלחתי מייל למיכאל וביקשתי ממנו לנסות ולדאוג להזמנת חדרים במלון - נראה לי שהחלק הכי קריטי בעיר שהטמפרטורה הממוצעת בה נכון להיום היא מינוס 15 הוא שיהיה לך איפה לישון. עדיין לא חזר אלי עם תשובה - נקווה שיהיה בסדר. מחר נתארגן על מזוודות, טרולים לטיסה ובגדים תחתונים טרמיים. לקרן יש רשימה שעדיין לא נחשפה בפני של כל מה שהיא חושבת שצריך להעמיס. יהיה מעניין. עוד דבר קטן אחד: יתכן שנגיע לבן גוריון יחד עם ההורים שלי שטסים שעה לפנינו לטיול בקובה.. סתם כי בא לי לספר.
2. המתנה למשפט: אווווווו... זה כנראה החלק הכי מותח ומורט עצבים. מחד, כל מה שיש לנו לעשות, הוא להמתין בחוסר מעש - אפילו ביקור בבית ילדים כנראה לא יצא לנו לפני יום ב. מאידך, הרי אין גרוע יותר מלחכות בחוסר ידע ומעש: המוח מסתובב על ריק והכוח הצנטריפוגלי זורק החוצה את כל החששות, הפחדים והדאגות. אותי אישית מדאיג מאוד שאנחנו 3 זוגות שכולם אמורים להיות באותו יום, אצל אותה שופטת. בנובמבר הרי שמענו מיוליה שאפילו שני זוגות אצל השופטת "המהירה" זה קשה! אז אני דואג, וחושש, וזה מנקר לי בראש, וכו' וכו'.
3. המשפט: החלק שמטריד מאוד את קרן (נו, טוב, אני הרי לא אהיה שם, אלא אדאג בחוץ). אלף תקלות שממתינות להתרחש, ולך תדע: מה תשאל השופטת? מה היא רוצה לשמוע? כמה זמן? האם תינתן החלטה מיידית? האם חבורת לוגמי התה מרשויות הרווחה אכן עשו מלאכתם נאמנה והחתימו את אלפי הטפסים בצד הנכון עם החותמת הירוקה ולא חס וחלילה עם הכחולה? היום סיפרנו לגור שאנחנו נוסעים להביא את ליבי. לא אמרנו: "אולי?" או "ננסה.." - הבטחנו. אנחנו אנשים שנוהגים לקיים הבטחות, אבל בסופו של יום, אנחנו תלויים בתוצאות המשפט ובגחמת ליבה של השופטת.. פיונים קטנים במשחק הגדול שכולל פוליטיקה, סטטיסטיקה, דעות קדומות וגם ילדה אחת קטנה.
4. השהיה אחרי המשפט: בהנחה (האופטימית! תמיד אופטימית!) שיצאנו מהמשפט עם צו אימוץ - כאן בעצם אנחנו מתחילים את החיים שלנו כמשפחה. כאילו שנולדה לנו פגה קטנה שצריכה להישאר עוד כשבועים בבית החולים, עד שניקח אותה הביתה. בשלב הזה, אי הוודאות היא הפוכה מהמשפט - ההתמודדות העיקרית תהיה "תפעולית". מתי מבקרים, מה מביאים, איך יווצר הקשר ההורי.. וכמובן, מתי כבר זזים?
5. G-DAY: נדמה לי שהחשש העיקרי שלנו לגבי השלב הזה הוא: "מתי הוא כבר יגיע??"
6. "פוסט-פרוסס": נו, עזבו - זה עוד כל כך רחוק.. מי בכלל רואה למרחקים כאלה קדימה? העיקר שתהיה תמונה טובה בפספורט הרוסי שיהיה לה...

7. חזרה לארץ: האמת היא שהיו לי כמה דברים לכתוב על נושא החזרה, אבל די. חלאס. כשנגיע אל הגשר, נעבור אותו - גם אם זה יהיה באומגה!

אז זהו לבינתיים - יש עוד המון מה לכתוב, על מה שהציק לנו (איפה לעזאזל קונים אוכל תנוקות וקומקום חשמלי בקראס?), על הדאגות, וכמובן - על האושר שאנחנו מקווים שיגיע.
עד כאן להלילה. להת'