יום הולדת שמח

בשעה טובה, אם כי באיחור אופנתי, חגגנו לליבי יום הולדת שנתיים בשבת האחרונה. האירוע המשמח נחוג במסגרת המשפחה הקרובה: הורים,סבים/סבתות ואחים/אחיות על נשיהם וטפם. סך כל הכבודה, כ- 23 ראש.

היה יום הולדת כייפי, בלי מערכות שמע זועמות ומפעילים חדורי עזוז וגבורה. רק אנחנו. הילדים התנהגו למופת, ובהתחשב בעובדה שהיו 7 וחצי (אם לספור את בן האחות הצעיר כחצי) - מדובר בפלא אמיתי. אפילו הפעילות בבריכת הילדים התנהלה בשליטה יחסית.

אני מניח שהחשיבות של אירועים כאלה משתנה בין משפחה למשפחה (ומן הסתם, לאורך השנים והילדים), אבל אצלנו האירוע הזה היה טעון רגשית, במיוחד עבור קה. אחרי הכל, היו לה הרבה שנים לתכנן, לדמיין, לרצות כל כך... והנה זה קורה. הרי אין דבר יותר קשה מהתגשמות של משהו שציפית לו כל כך. המציאות מקפידה לסטור לך פעם מימין... פעם משמאל; פעם זה התאריך שלא מסתדר (כי יש לנו מקבץ ימי הולדת סביב סוף יולי/תחילת אוגוסט), פעם זה מישהו קרוב שזורק איזה משפט מקומם... ופעם זה סתם אתה והתמונה שצרובה בראש, שלא מתיישבת עם מה שהולך לקרות... וכל סטירה כזו כואבת.
זו הסיבה שהשמחה שלי כפולה: גם יום הולדת שנתיים לבת שלי - עכשיו היא פעוטה באופן רשמי, וגם יום הולדת מוצלח, נעים, והכי חשוב: מתאים לנו, כמו שרצינו... הייתם צריכים לראות את ליבי מכבה את הנרות! בעצם, למה הייתם צריכים? הנה תראו:


טוב, נכון שלא רואים את עיני התכלת, אבל שימו לב ליציבה, לעוצמת הנשיפה... לבלונד! איזו ילדה! והנה תמונה שבה כן רואים את עין התכלת:


עברו כבר כמעט 6 חודשים, ואני עדיין לא התרגלתי. אני לא בטוח שאתרגל אי פעם.
עוד משהו שקרה ממש היום:
אמא וליבי היו בטיפת חלב. הנסיכה שלנו עלתה ב- 1.7 ק"ג וגבהה ב- 1.3 ס"מ בשלושה חודשים האחרונים.
החיים יפים בישראל נכון?

אז להת' בינתיים