יש משהו מוזר בדואליות שבין המחשבות והמילים. מצד אחד, רוב חיינו אנחנו חושבים במילים. קשה לנו מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחשוב מחוץ למסגרת המילים והשפה שלנו. מצד שני, אנחנו לא *בדיוק* חושבים במילים, ועל כך יעיד כנראה כל מי שהתנסה בחוויה הדי מתסכלת, עבורי לפחות, של כתיבה או תמלול של המחשבות שלו. יתכן שחלק מהבעיה נעוץ בעובדה הפיזיקלית הפשוטה שאנחנו חושבים במהירות האור, אבל כותבים ומקלידים במהירות החושך... זה כנראה לא רק זה - הדברים פשוט ברורים לך במחשבה, עד לרגע שבו אתה מנסה לכתוב אותם... למשל: כל הקדמה הטרחנית שלעיל, חלפה במוחי בהבזק של שניות, אבל לקח לי הרבה זמן לגלגל אותה לדפוס.
ביום ששי היינו בשיחה עם הגננת המיועדת של הנסיכה הקסומה שלנו, וכמובן שנתבקשנו לספר עליה.
אז איך מתארים את ליבי ב- 5 משפטים? מה אומרים? הרי הכל כל כך ברור כשאתה חושב על זה, אבל כשזה מגיע למילים... אתה מוצא את עצמך נאבק בניואנסים, במילים שנשמעות אחרת ברגע שהן נאמרות, במשמעויות ואסוציאציות - סלט!
הנה מה שאמרנו בקווים כלליים:
- ליבי ילדה מדהימה. נכון, כל הורה חושב ככה על הילד שלו, אבל אנחנו מרגישים שבמקרה שלנו באמת מדובר בילדה מאוד מיוחדת. יש בה משהו מרתק, שמושך את תשומת הלב של כל מי שרואה אותה - גם כאלה שלא מכירים את "הסיפור" שלה. נכון, היא יפהפיה, אבל זה לא רק זה.
- ליבי מאוד חזקה. פיזית ונפשית. היא מסוגלת לעשות דברים שרוב בני גילה לא עושים, היא דוחפת את עצמה להרחיב את היכולות שלה ואת הגבולות שמציבים מולה. היא לא מוותרת - לא לעצמה ולא לנו. היא עושה את זה בנחישות, בתחכום ובחן המיוחד שלה.
- ליבי ילדה מאומצת. העובדה הזו היא חלק ממנה, אבל אנחנו מאוד רוצים שהעובדה הזו לא תגרור בעקבותיה יחס מיוחד, שלא יקשרו כל צעד שהיא עושה ל"היסטוריה" שלה. היא מאומצת, עובדה; היא גם בלונדינית, עובדה; היא גם נולדה בקיץ, עובדה.
- ליבי גדלה בבית יתומים ברוסיה. אנחנו היינו שם וראינו את בית היתומים מבחוץ ומבפנים. בניגוד לדעות הקדומות שאופפות את התחום הזה (ויתכן שלחלק מהן יש ביסוס כזה או אחר), זה בית ילדים מצוין! ליבי קיבלה שם טיפול וחינוך מעולה. נכון, אי אפשר לספק לילדה תחליף להורים בבית ילדים, אבל העבודה שעשו שם היא מצויינת ומגיע להם שאפו, כפי שכבר נכתב כאן: ג'חנון, והצדעה לרוסים.
- אנחנו מאוד, אבל מאוד אוהבים את ליבי והיא מאוד מאוד חשובה לנו. אנחנו רוצים שיהיו לה חיים נהדרים, והגן (גנון?) הוא שלב חשוב. אנחנו מאמינים שהיא מוכנה (אני שונא את המילה "בשלה" - היא לא נקטרינה!) ללכת לגנון ואנחנו מקווים מאוד שהקליטה תהיה קלה ושתהיה לה שנה נהדרת.
היום היינו עם ליבי אצל דר' אנטמן, שפגש אותה גם בביקור הראשון שלנו בקראס, לפני כמעט שנה (איך שהזמן רץ!).
ליבי היתה נהדרת, וגם דר' אנטמן חושב שמדובר ב[ציטוט]: "סיפור הצלחה".
אנחנו מאוד שמחים, למרות שבינינו... אנחנו הרי יודעים את זה...
להת' בינתיים..
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה