אני רוצה לדבר היום על משהו שקה סיפרה לי עליו. כהרגלה, זה היה ממוקד ובהיר, ואילו אני חושב על זה מאז, ומקווה שאצליח להעביר את זה לתוך הבלוג ודרך הכתיבה, "לזכך" את מה שהסתובב לי בראש.
באחד מימי השבוע שעבר, נסעה קה לבלות עם סנה - בלי הבנות (סנה מ"מושיקו וסנה" שהיום היא גם אמא של בלה). הן ישבו בעזריאלי ודיברו על דא ועל הא... וקה סיפרה לי שסנה אמרה לה משהו כמו "קשה להבין ולהאמין איזה שינוי עבר על הבנות".
מאז, זה מסתובב לי בראש. אחרי הכל, כתבנו כאן לא מעט על החיים שלנו, ואיזה שינוים עברנו, ומה קרה לנו, ואם זה קשה לנו, או קל לנו וטוב לנו ורע לנו וכו כו'... חברים יקרים, הרי זה כעין וכאפס לעומת מה שעבר על ליבי שלנו (ועל בלה, ועל גאיה, ועל שני הקרסנויארסקים היקרים, ועל כל שאר החברים בקהילת הילדים המאומצים)!
נסו לדמיין כמה מאמץ ועבודה הן עושות: להגיע למקום חדש, שבו השמש מאירה אחרת ממה שאתה רגיל, אנשים חדשים עם מנהגים מוזרים שמדברים שפה שאתה לא מכיר (אבל מצפים ממך להבין), לבית אחר... הכל שונה.
ניסיתי לחשוב למה אפשר להשוות את זה, כדי לנסות להבין... נניח שנשווה את זה לעליה לארץ של קה - אבל היא הגיעה עם ההורים + עוד אח, ידעה שזה הולך לקרות (גם אם הידיעה הזו היתה במונחים של ילדה)... וזה היה קשה.
עכשיו, הוסיפו נא למדורה מעט קש ועלים בדמות העובדה שהבנות שלנו איבדו בבת אחת את כל (חוזר על זה: כל) האנשים שהכירו במהלך חייהן הקצרים, את כל (חוזר שוב: כל) הצלילים, הריחות, המראות... כל דבר מוכר. זה קרה תוך 4 ימים, ללא ידיעה מוקדמת... איך אומרים בעברית: אללה יוסתור!!
נדמה לי שאם רוצים לעשות הקבלה, זה בערך כמו להיחטף ע"י חייזרים, לא פחות.
והנה, חצי שנה אחרי, הבנות ילדות "רגילות", מעורות בחיי המשפחות, מספקות לכולם כל כך הרבה אושר...
רק תחשבו כמה קשה הן עבדו ועובדות, וכמה אנחנו צריכים להיות זהירים במה שאנחנו מבקשים ו/או דורשים מהן.
שתהיה לנו שנה טובה.
באחד מימי השבוע שעבר, נסעה קה לבלות עם סנה - בלי הבנות (סנה מ"מושיקו וסנה" שהיום היא גם אמא של בלה). הן ישבו בעזריאלי ודיברו על דא ועל הא... וקה סיפרה לי שסנה אמרה לה משהו כמו "קשה להבין ולהאמין איזה שינוי עבר על הבנות".
מאז, זה מסתובב לי בראש. אחרי הכל, כתבנו כאן לא מעט על החיים שלנו, ואיזה שינוים עברנו, ומה קרה לנו, ואם זה קשה לנו, או קל לנו וטוב לנו ורע לנו וכו כו'... חברים יקרים, הרי זה כעין וכאפס לעומת מה שעבר על ליבי שלנו (ועל בלה, ועל גאיה, ועל שני הקרסנויארסקים היקרים, ועל כל שאר החברים בקהילת הילדים המאומצים)!
נסו לדמיין כמה מאמץ ועבודה הן עושות: להגיע למקום חדש, שבו השמש מאירה אחרת ממה שאתה רגיל, אנשים חדשים עם מנהגים מוזרים שמדברים שפה שאתה לא מכיר (אבל מצפים ממך להבין), לבית אחר... הכל שונה.
ניסיתי לחשוב למה אפשר להשוות את זה, כדי לנסות להבין... נניח שנשווה את זה לעליה לארץ של קה - אבל היא הגיעה עם ההורים + עוד אח, ידעה שזה הולך לקרות (גם אם הידיעה הזו היתה במונחים של ילדה)... וזה היה קשה.
עכשיו, הוסיפו נא למדורה מעט קש ועלים בדמות העובדה שהבנות שלנו איבדו בבת אחת את כל (חוזר על זה: כל) האנשים שהכירו במהלך חייהן הקצרים, את כל (חוזר שוב: כל) הצלילים, הריחות, המראות... כל דבר מוכר. זה קרה תוך 4 ימים, ללא ידיעה מוקדמת... איך אומרים בעברית: אללה יוסתור!!
נדמה לי שאם רוצים לעשות הקבלה, זה בערך כמו להיחטף ע"י חייזרים, לא פחות.
והנה, חצי שנה אחרי, הבנות ילדות "רגילות", מעורות בחיי המשפחות, מספקות לכולם כל כך הרבה אושר...
רק תחשבו כמה קשה הן עבדו ועובדות, וכמה אנחנו צריכים להיות זהירים במה שאנחנו מבקשים ו/או דורשים מהן.
שתהיה לנו שנה טובה.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה