מחר, לפני שנה

מחר, לפני שנה, ב- 23/9, צלצל הסלולרי של קה: "הי קרין, זו יוליה. בא לך לפגוש אותי לקפה מחר בירושלים?" היא אמרה. האסימון לא נפל בצד השני, וקה לא בדיוק הבינה למה היא צריכה לפגוש איזו יוליה בירושלים. יוליה הסבירה שהיא אישה נחמדה ש"בסך הכל רוצה להביא לך בת מקסימה מרוסיה", ואנחנו התחלנו את ההרפתקה הגדולה שלנו, שנמשכת עד היום.

מה קרה בהמשך הסיפור אתם כבר אמורים לדעת (או יכולים לקרוא), אבל למען הסדר הטוב, בראשי פרקים:
10.2007 - נסענו לראות את ליבי (שעוד לא היתה ליבי). 3 ימים וחזרנו.
11-12.2007 - התעסקנו הרבה בענייני הניירת (פעמיים ויזות, פעמים מכתב רופאים), וחיכינו, וכעסנו, וקיווינו...
02.2008 - נסענו לקראס להביא את ליבי. הלך כמעט חלק, אבל הכמעט הזה... השארנו כמה שנים בקראס.
18.02.2008 - קיבלנו את ליבי, והיא שלנו מאז.
22.02.2008 - חזרנו לארץ, הורים מאושרים לילדה המקסימה שלנו (תודה ליוליה, אלכס, מיכאל וטף).
06.2008 - חופשת הלידה של קה נגמרת. היא חוזרת לעבודה חלקית ל- 3 שבועות וסבתא מיה מטפלת בליבי במשך היום.
07.2008 - חלפו עברו 3 שבועות וקה חוזרת לתפקד כאם במשרה מלאה. לא קל!
09.2008 - ליבי מצטרפת לגנון אורן ולמערכת החינוך של הגיל הרך. ליבי, לילדים, לגננות ולנו שלום.
למעשה, נדמה לי שאני יכול לומר די בבטחון שהיום כולנו (ליבי, אנחנו, המשפחות שמסביב) "ככל הילדים". הרבה טוב, מעט קשיים, מנסים להתקדם ולשפר... ככה, כמאמר המשורר:

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man

(או בתרגום מ-א-ו-ד חפשי:
ורק אלוהים יודע,
יש לו תכנית,
המידע אינו זמין,
לאדם הפשוט).

מעניין איך שזה התגלגל, ומה שעבר עלינו ב"שנת הליבי" הראשונה שלנו.

• עפ"י התכנית המקורית (וגם עפ"י הצפי של טף), היו אמורים לעבור כמה חודשים מחתימת החוזה באוגוסט, ועד שתאותר ילדה... זה לקח פחות מחודשיים (בגלל זה קה לא הבינה מי זו יוליה הזו מירושלים).
• עפ"י הצפי של טף, אחרי הנסיעה הראשונה, היינו צריכים לחזור למשפט אחרי 10 שבועות לכל היותר... זה לקח 4 חודשים.
• קה ואני לא תכננו להתחתן - שנינו היינו שם כבר... והנה אנחנו נשואים.
• עפ"י התכנית שלנו, הקליטה של ליבי הייתה אמורה לקחת שנה וחצי, ורק אז להתחיל גן וכו'... זה לקח חצי שנה.
• חשבנו שה"בונדינג" יהיה קשה, שהיא לא תתן, שאנחנו לא נצליח להרגיש עמוק בפנים שאנחנו הורים... פחחח! היא כבשה אותנו כל כך מהר! היום אנחנו (לפחות אני) לא מסוגלים לשחזר איך זה היה בלעדיה. גם גור כבר מתנהג איתה כמו אחות (וגם הוא לומד איך).

נכון... קראנו שזה תהליך עם הרבה אי וודאות, שמענו מצביה בירמן שאמרה לנו שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ומעניין איך ומה היה שונה (אם בכלל), אם באמת הכל היה הולך כמו שתכננו. אבל הרי זה אף פעם לא קורה, וכנראה גם לא יקרה. לא נראה לי שבמשפחת פאראק מקנזס, שהבלוג שלה היווה את השראה לבלוג הזה, והוזכרה בפוסט הראשון שפרסמנו כאן, הכל הלך עפ"י התכנית. מבחינתי - אני רוצה את זה ככה! המסגרת קיימת, אבל בתוכה יש הרבה אי ודאות וכאוס... "אלוהים דווקא משחק בקוביות עם העולם, אבל אלה קוביות מזויפות..."
שרק יהיו מזוייפות לצד שלנו.
תודה