ליבי חדת עין ורגישה מאוד. העיניים הכחולות הנפלאות שלה לא מחמיצות כלום, והחיישנים שלה רגישים לניואנסים דקים כל כך, עד שכמעט בלתי אפשרי להסתיר ממנה את הרגשות שלנו. עד כאן זה בסדר, אבל בשילוב עם החיבה שלה "לבדוק" אותנו... האתגרים ה"תפעוליים" והרגשיים שהיא מציבה לנו לא קלים בכלל.
(כן, אני יודע, "זה הגיל, וכל הילדים עושים את זה, והילד/ה שלכם הי[ת]ה הכי קשה..." טוב! עכשיו אפשר להמשיך.)
בעצם, למה לא מראה עיניים? אני מניח שעכשיו זה יותר ברור, לא? בתמונה: ליבי עומדת על הספה, אחרי שאמא, אבא וגור ניסו להסביר לה שזה רעיון רע לקפוץ ראש ישר אל השטיח במקום אל הפוף הענק... אז אולי זה רעיון רע, אבל נראה שזה מאוד מדאיג את כולם מסביב, ולכן...
כן, עד קצה הקצה! זה גורלנו. זו הבת שלנו - ככה היא רוצה את זה, ככה היא אוהבת את זה, וככה בדיוק היא עושה את זה.
אני מאמין שילדים בני שנתיים+ מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו. מבינים לא את המשמעות של המילים, אלא את המשמעות של השיחה עצמה. עם ליבי, זה קורה לנו המון, גם אם לפעמים אנחנו קולטים את זה באיחור.
ביום שני האחרון, התחלנו את תהליך הגמילה מחיתולים. נשאיר לרגע בצד את הדיון בעניין, ונציין רק שבימים הראשונים, העסק לא ממש זרם (בעצם, זרם וגם זלג... לאורך הרגליים, המכנסיים, הגרביים, הנעליים, הרצפה, ומה לא)... היינו די אבודים עם זה. ביום שבת בבוקר, אחרי שלא הצלחנו אפילו פעם אחת במהלך השבוע להגיע ל"פיפי 'תים" (פיפי בשרותים), התלבטנו עם ההורים של קרן מה עושים. דיברנו וגם התווכחנו קצת בעוד שליבי עסוקה בענייניה. בשלב מסויים קיבלנו החלטה שאם עד יום ב' אין סימן להתקדמות, והתקדמות = לפחות פיפי 'תים אחד - חותכים את העניין וחוזרים לחיתול. אנחנו יודעים שכל המומחים לא ממליצים וכו', אבל זה לא הנושא - מבחינתנו זו היתה "המשמעות" של השיחה.
אני מניח שברור לכולנו, ובוודאי לכל מי שהוא הורה לילד מעל גיל שנתיים מה קרה בתוך פחות מעשר דקות. ליבי הלכה לה בחדווה אל השירותים, תוך שהיא אוספת בדרך את המבוגר הקרוב (במקרה זה אבא), טיפסה על הישבנון (את זה היא יודעת לעשות כבר מזמן, כולל להציב אותו במקום לבד), והשתינה בחיוך עליז. שמחה וששון.
אז אפשר להתווכח ולהגיד שזה היה מקרי וכו' - אותנו אף אחד לא ישכנע בזה! אנחנו היינו שם ויודעים שזה לא היה מקרי. כלומר, ליבי הבינה/הרגישה את "המשמעות" של השיחה והחליטה בהתאם. לא חושב שזה עניין החיתול, אלא דווקא עניין הגבול. היה ברור לה שאנחנו נמצאים "בקצה", ועכשיו די.
כמה מילים על עניין הגמילה:
צריך לזכור שעבור ליבי, זה סוג של פעם שניה. "שם", בבית הילדים "גומלים" את הילדים ברגע שהם מסוגלים לשבת. זה קצת שונה, אבל כעקרון, היא עברה משהו כזה פעם, ובכלל לא בטוח שזה היה כיף.
קה ואני דיברנו על זה בינינו וגם עכשיו אנחנו לא בטוחים שהטיימינג של הגמילה היה נכון. נראה לי (דעת הדיוט, ללא אחריות) שמוכנות לגמילה היתה צריכה לכלול יותר סימנים מצד ליבי, ויותר שכנוע פנימי שלנו. הבעיה העיקרית היא שזו מין החלטת אל-חזור כזו: עפ"י כל מי שהתייעצנו איתו - אם התחלת, אין דרך חזרה (אלא במקרים חריגים, באישור מנכ"ל בלבד)... כך שההחלטה הופכת ל"גורלית" וקשה יותר.
ליבי כבר מצליחה להגיע לפיפי באחוזים לא רעים בכלל. בגן ובבית. עם הקקי עוד לא... אבל גם זה יגיע.
...עד הבת-מצווה זה יעבור!
להת' בינתיים
(כן, אני יודע, "זה הגיל, וכל הילדים עושים את זה, והילד/ה שלכם הי[ת]ה הכי קשה..." טוב! עכשיו אפשר להמשיך.)
בעצם, למה לא מראה עיניים? אני מניח שעכשיו זה יותר ברור, לא? בתמונה: ליבי עומדת על הספה, אחרי שאמא, אבא וגור ניסו להסביר לה שזה רעיון רע לקפוץ ראש ישר אל השטיח במקום אל הפוף הענק... אז אולי זה רעיון רע, אבל נראה שזה מאוד מדאיג את כולם מסביב, ולכן...
כן, עד קצה הקצה! זה גורלנו. זו הבת שלנו - ככה היא רוצה את זה, ככה היא אוהבת את זה, וככה בדיוק היא עושה את זה.
אני מאמין שילדים בני שנתיים+ מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו. מבינים לא את המשמעות של המילים, אלא את המשמעות של השיחה עצמה. עם ליבי, זה קורה לנו המון, גם אם לפעמים אנחנו קולטים את זה באיחור.
ביום שני האחרון, התחלנו את תהליך הגמילה מחיתולים. נשאיר לרגע בצד את הדיון בעניין, ונציין רק שבימים הראשונים, העסק לא ממש זרם (בעצם, זרם וגם זלג... לאורך הרגליים, המכנסיים, הגרביים, הנעליים, הרצפה, ומה לא)... היינו די אבודים עם זה. ביום שבת בבוקר, אחרי שלא הצלחנו אפילו פעם אחת במהלך השבוע להגיע ל"פיפי 'תים" (פיפי בשרותים), התלבטנו עם ההורים של קרן מה עושים. דיברנו וגם התווכחנו קצת בעוד שליבי עסוקה בענייניה. בשלב מסויים קיבלנו החלטה שאם עד יום ב' אין סימן להתקדמות, והתקדמות = לפחות פיפי 'תים אחד - חותכים את העניין וחוזרים לחיתול. אנחנו יודעים שכל המומחים לא ממליצים וכו', אבל זה לא הנושא - מבחינתנו זו היתה "המשמעות" של השיחה.
אני מניח שברור לכולנו, ובוודאי לכל מי שהוא הורה לילד מעל גיל שנתיים מה קרה בתוך פחות מעשר דקות. ליבי הלכה לה בחדווה אל השירותים, תוך שהיא אוספת בדרך את המבוגר הקרוב (במקרה זה אבא), טיפסה על הישבנון (את זה היא יודעת לעשות כבר מזמן, כולל להציב אותו במקום לבד), והשתינה בחיוך עליז. שמחה וששון.
אז אפשר להתווכח ולהגיד שזה היה מקרי וכו' - אותנו אף אחד לא ישכנע בזה! אנחנו היינו שם ויודעים שזה לא היה מקרי. כלומר, ליבי הבינה/הרגישה את "המשמעות" של השיחה והחליטה בהתאם. לא חושב שזה עניין החיתול, אלא דווקא עניין הגבול. היה ברור לה שאנחנו נמצאים "בקצה", ועכשיו די.
כמה מילים על עניין הגמילה:
צריך לזכור שעבור ליבי, זה סוג של פעם שניה. "שם", בבית הילדים "גומלים" את הילדים ברגע שהם מסוגלים לשבת. זה קצת שונה, אבל כעקרון, היא עברה משהו כזה פעם, ובכלל לא בטוח שזה היה כיף.
קה ואני דיברנו על זה בינינו וגם עכשיו אנחנו לא בטוחים שהטיימינג של הגמילה היה נכון. נראה לי (דעת הדיוט, ללא אחריות) שמוכנות לגמילה היתה צריכה לכלול יותר סימנים מצד ליבי, ויותר שכנוע פנימי שלנו. הבעיה העיקרית היא שזו מין החלטת אל-חזור כזו: עפ"י כל מי שהתייעצנו איתו - אם התחלת, אין דרך חזרה (אלא במקרים חריגים, באישור מנכ"ל בלבד)... כך שההחלטה הופכת ל"גורלית" וקשה יותר.
ליבי כבר מצליחה להגיע לפיפי באחוזים לא רעים בכלל. בגן ובבית. עם הקקי עוד לא... אבל גם זה יגיע.
...עד הבת-מצווה זה יעבור!
להת' בינתיים
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה