דר' מאיר לירון 1933 - 2008

אתמול נפרדנו מסבא מאיר (סבא מצד אבא) של ליבי.

מאיר - אני כל כך שמח שליבי הכירה אותך ושאתה זכית והכרת אותה. ממה שמסתמן בינתיים (ואנחנו מבטיחים לעשות כל מאמץ לא להרוס), היא תגדל ותהיה אדם שהיית אוהב ומעריך. עצוב לי שלא תוכל לראות, ושלא תוכל לתת לה את מה שהיית יכול ורוצה.
היו הרבה אנשים בהלוויה שנערכה היום, ואני רוצה לצטט כאן את הדברים שאמרנו על סבא מאיר בהלוויה (לפי הסדר בו הוקראו)... ברשותכם:

עדכון: העלנו כמה תמונות של מאיר לפיקסה. הנה הלינק (ואני אוסיף אותו ללינקים שבצד):
http://picasaweb.google.com/nliron/Meir#

אני:
לפני כ- 10 שנים נערכה מסיבת הפרידה של דר' לירון (המוכר לרובכם גם כ"מאיר" ולחלקנו כ"אבא" או "סבא") מהמחלקה אותה ניהל בבית החולים איכילוב.
מאיר נשא נאום באותה מסיבה. כדרכו מאז ומתמיד, המילים שאמר היו ישירות ונוקבות. הוא דיבר על מחוייבות הרופא לחוליו, אבל גם למוסר. הוא דיבר על כך שחובתו המוסרית של הרופא היא לשאוף להצטיין במקצועו - לא רק עבור עצמו, אלא מפני שרק כך הוא מגשים את שבועתו.
אבי החורג, בעלה של אמי ואביהם של אחי ואחותי לא אמר דברים בעלמא. הוא עמד בדרישותיו הגבוהות מאחרים בעצמו. אם הכרתי אדם אשר קידש את האינטגריטי, היה זה מאיר. ממנו למדתי את השיעור החשוב כל כך, שהערכה היא פועל יוצא של המאמצים שלך לדרוש מעצמך להיות טוב יותר, ואני מעלה ומזכיר זאת כמעין צוואה שהותיר לנו, בעידן שבו האמת והיושרה הפכו למין בסכנת הכחדה.
מאיר לא היה קל. הוא לא ראה לנכון להשקיע מאמץ בלהתחבב על הבריות; הוא חיפש את הערכתם.
הוא זכה בהערכתי ובאהבתי העמוקה בזכות ולא בחסד.
גם במותו, הלך בדרכו שלו, המכובדת, ומי שהיה שם יודע שהיתה זו בחירתו שלו - ממש כמו בחייו.
יהי זכרו ברוך.

אחותי:
אבא שלי לימד אותי הרבה דברים חשובים, למשל:
שערכים חשובים יותר מכסף כי את הכסף שלך מישהו יכול לקחת (נגיד פקידה בבנק) ואת הערכים שלך לא.
הוא לימד אותי גם שאם יש לך קצת כסף אז תהנה ממנו.
לימד אותי לאהוב את הארץ, לא דרך ההיסטוריה שלה - שהיא שנוייה במחלוקת בין התושבים השונים החיים בה; לא דרך סיפורי גבורה, אלא דרך הרגליים והעיניים, וכדי לאהוב באמת את הארץ, צריך לטייל בה.
לימד שלא משנה מה אנשים אחרים חושבים - העיקר להיות נאמן למה שאתה מאמין בו.
לימד שידע הוא חשוב, ותמיד צריך להשיג עוד ממנו, ואם משהו באמת מעניין אותי - לא להסתפק בתשובות שטחיות, אלא לחקור, לבדוק, להטיל ספק, וככה ללמוד.
דברים חשובים כאלה למדתי ממנו.
רובכם הכרתם את האיש החכם, הרציני, ההחלטי, הישיר, החזק, ולעיתים קשוח; ואני הכרתי אבא רגיש, רך ואוהב. איש סקרן שאינו יודע שובע, צנוע ומלא הומור.
זה אבא שלי.


אמא שלי:
למאיר -
גופך אולי לעד אבד לי
ועיניך לא יראו יותר זריחה
כפות רגליך לא תשארנה
עקבות שקיעתן באדמה הלחה
לא תהיה בך שמחה, לא אנחה, לא מנוחה,
גם לא כאב, לא דבר ויכוח, לא אכזבה ולא תקווה.
ליבך אינו מקום יותר לאהבה,
אתה כבר לא בין החיים,
אך גם המוות לא ייקח אותך ממני...
דרכי תראה זריחה, תדע שמחה, ואנחה ומנוחה,
גשם ופריחה, מדבר, שמיים
ואת הירוק שבעיני המים.
יחד נחזה בשקיעת הזהב
ובליבי תכאב וגם תאהב.

Adios מאיר. Vaya Con Dios

אזרחית ישראל

עדכון:
אתמול, כשפרסמתי את הפוסט, לא רציתי להזכיר את זה (אם יש משהו שלמדנו בתהליך האימוץ הוא שבענייני ניירת... איך אומרים... בל נקדים את המאוחר, ודי לחכימא) אבל היום אני כבר יכול להודיע באופן רשמי, קבל עם ועדה:
ליבי שלנו אזרחית ישראלית מן השורה.
(ותודה קטנה מקרב לב לגב' ראומה דינר, מנהלת לשכה, משרד הפנים בנתניה).
ועכשיו לענייני דיומא...
כבר אמצע נובמבר. הטמפרטורות בקראס כבר נמצאות מתחת ל- 0 גם ביום, ואילו כאן אצלנו... כן, ירד קצת גשם.
החיים שלנו זורמים להם באפיק המשפחתי ה"רגיל" שלהם (עד כמה שאפשר לקרוא לסיפור שלנו 'רגיל'), וכמו כל נהר, ככל שהם זורמים בו, כך הם מעמיקים אותו, אבל גם משנים אותו - מעצבים אותו מחדש.
ליבי כבר מנהלת איתנו שיחות של ממש. עדיין קשה לה עם המילים, ויש מקרים בהם אתה ממש יכול לראות את הגלגלים עובדים בתוך הראש... ואז הפה של ליבי מנסה להפיק את הצלילים הלבנטינים המוזרים האלה... ויוצא משהו מאוד מצחיק. אבל כפי שכבר סיפרנו לא פעם, ליבי יודעת לגרום לך להבין אותה.

אתם רואים? לא תמיד קל לנו... התמונה הזו צולמה בגן, והגיעה אלינו יחד עם עוד איזה 40 תמונות שונות. ברובן, ליבי נראית שמחה, או מרוכזת, או... בכל מקרה, זו היפה ביותר בעיני... היום צילמנו את ליבי לתמונות פספורט, ואני הסברתי למוכרת בחנות שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאנחנו משלמים למישהו כדי שיצלם את ליבי, ושלא ירחק היום בו ישלמו לנו עבור הזכות...
אז זהו; קצר היום.

הפוך, גוטה, הפוך...

הופ, חלף עבר לו עוד שבוע. שבוע שבו היו לנו עליות ומורדות... והתחלות. קה התחילה ללמוד ואנחנו (ליבי ואני) מתרגלים למצב החדש, "הנורמלי", שבו יש ימים בשבוע שאבא לוקח לגן, ואוסף מהגן; יש יום שבו אמא חוזרת ממש מאוחר, ויש ימים שאבא חוזר מאוחר (אבל אלה ממש לא חדשות). לאט אבל בטוח, הולך ונפרם לו חבל הטבור שחיבר את אמא קה ואת ליבי החל משהגענו הנה חזרה מקראס, בפברואר.

אנחנו מתקדמים גם בנושא הגמילה. קודם כל, הפכנו את השיטה. כשהתחלנו, היינו "מתזכרים" כל הזמן - שואלים את ליבי אם היא צריכה פיפי, מציעים לה ללכת לשירותים/סיר וכו'. במקרה של הנסיכה שלנו, התברר שזה רעיון בינוני. עבור ליבי - העצמאית, העקשנית, שרוצה ויודעת לנהל מאבקי כח ושליטה - פשוט הרמנו לה להנחתה.
אחרי כשבוע כזה, נפל לקה האסימון (אלא למי? לי? פחחח). עברנו לשיטת ה"קלילות". פספסת פיפי במכנסיים - "לא נורא, בפעם הבאה בשירותים; טוב חמודה?!", מנקים - כן; ומחליפים.. אבל לא מיידי. הכל רגוע. זה הולך הרבה יותר טוב, אבל להגיד שזה רץ תהיה הגזמה. עדיין יש די הרבה פספוסים, וכשגברת זיתון ג'וניור מרגישה שזה מעצבן מישהו (ומן הסתם זה קורה) ומייד נוזלים להם 5 פיפי תוך 40 דק' במורד רגליה. מצד שני, כבר עשינו כמה פעמים קקי בשירותים, ובגן היא כמעט לא מפספסת. לעניות דעתי, אנחנו בכיוון חיובי.
שוב ושוב אני תופס את עצמי - יודע, אולי אפילו מבין, אבל כל כך מפספס בליישם. אולי אם אני אכתוב - אני אפנים:
עימות עם ילדה בת שנתיים הוא הרסני להשגת שיתוף הפעולה שלה והשגת ה"מטרות המיידיות" [כלומר - מה שאתה רוצה שהיא תעשה באותו רגע]. אני נכנס איתה (וגם עם גור) לעימותים מיותרים לחלוטין, שמעצבנים ומתסכלים אותנו, כשהדבר הנכון נמצא בדיוק בצד השני... "הפוך, גוטה, הפוווך"!
אני מעריך שזה נכון לגבי כל הילדים וההורים באשר הם, ממש כמו היכולת של כל הילדים להתעורר מוקדם יחסית בבוקר, לדשדש למיטה של אבא ואמא ולהשכיב שם את השעה האחרונה של השינה. התופעה הזו היא ללא ספק חלק מהמטען הגנטי של ההומו סאפיינס... אין הסבר אחר.



בעניין שונה, אם כי אולי קצת קשור: אני חייב להבין פעם אחת ולתמיד מאיפה נולד המיתוס הזה של אין ילדים רעים; "הילדים הם טהורים, ואין בהם רוע, אלא רק תום ילדות והם פשוט לא מבינים את מהות מעשיהם" וכיוצא באלה דברי הבל שהומצאו ע"י מי שמעולם לא גידל ילדים, או שניחן בראייה כל כך חודרת, עד שהוא/היא ראו דברים שנסתרים ממני לחלוטין. ליבי יודעת להיות רעה, ועושה את זה כשהיא מחליטה. לפעמים היא מגיבה למשהו, אבל לפעמים זה בא ממנה. אני רואה את זה גם אצל ילדים אחרים בגן ובגיל שלה. אם לאמר את האמת, היה מפחיד אותי מאוד אם זה היה אחרת - המשמעות היתה שזה אנחנו הורסים אותם [את הילדים], וכיוון שאת העולם שהם הולכים לחיות בו אנחנו לא ממש שומרים עבורם, לפחות אני יודע שגם הם מביאים קצת "קקי" לעולם הזה.
להת'

עד הקצה...

ליבי חדת עין ורגישה מאוד. העיניים הכחולות הנפלאות שלה לא מחמיצות כלום, והחיישנים שלה רגישים לניואנסים דקים כל כך, עד שכמעט בלתי אפשרי להסתיר ממנה את הרגשות שלנו. עד כאן זה בסדר, אבל בשילוב עם החיבה שלה "לבדוק" אותנו... האתגרים ה"תפעוליים" והרגשיים שהיא מציבה לנו לא קלים בכלל.
(כן, אני יודע, "זה הגיל, וכל הילדים עושים את זה, והילד/ה שלכם הי[ת]ה הכי קשה..." טוב! עכשיו אפשר להמשיך.)
בעצם, למה לא מראה עיניים? אני מניח שעכשיו זה יותר ברור, לא? בתמונה: ליבי עומדת על הספה, אחרי שאמא, אבא וגור ניסו להסביר לה שזה רעיון רע לקפוץ ראש ישר אל השטיח במקום אל הפוף הענק... אז אולי זה רעיון רע, אבל נראה שזה מאוד מדאיג את כולם מסביב, ולכן...



כן, עד קצה הקצה! זה גורלנו. זו הבת שלנו - ככה היא רוצה את זה, ככה היא אוהבת את זה, וככה בדיוק היא עושה את זה.

אני מאמין שילדים בני שנתיים+ מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו. מבינים לא את המשמעות של המילים, אלא את המשמעות של השיחה עצמה. עם ליבי, זה קורה לנו המון, גם אם לפעמים אנחנו קולטים את זה באיחור.
ביום שני האחרון, התחלנו את תהליך הגמילה מחיתולים. נשאיר לרגע בצד את הדיון בעניין, ונציין רק שבימים הראשונים, העסק לא ממש זרם (בעצם, זרם וגם זלג... לאורך הרגליים, המכנסיים, הגרביים, הנעליים, הרצפה, ומה לא)... היינו די אבודים עם זה. ביום שבת בבוקר, אחרי שלא הצלחנו אפילו פעם אחת במהלך השבוע להגיע ל"פיפי 'תים" (פיפי בשרותים), התלבטנו עם ההורים של קרן מה עושים. דיברנו וגם התווכחנו קצת בעוד שליבי עסוקה בענייניה. בשלב מסויים קיבלנו החלטה שאם עד יום ב' אין סימן להתקדמות, והתקדמות = לפחות פיפי 'תים אחד - חותכים את העניין וחוזרים לחיתול. אנחנו יודעים שכל המומחים לא ממליצים וכו', אבל זה לא הנושא - מבחינתנו זו היתה "המשמעות" של השיחה.
אני מניח שברור לכולנו, ובוודאי לכל מי שהוא הורה לילד מעל גיל שנתיים מה קרה בתוך פחות מעשר דקות. ליבי הלכה לה בחדווה אל השירותים, תוך שהיא אוספת בדרך את המבוגר הקרוב (במקרה זה אבא), טיפסה על הישבנון (את זה היא יודעת לעשות כבר מזמן, כולל להציב אותו במקום לבד), והשתינה בחיוך עליז. שמחה וששון.
אז אפשר להתווכח ולהגיד שזה היה מקרי וכו' - אותנו אף אחד לא ישכנע בזה! אנחנו היינו שם ויודעים שזה לא היה מקרי. כלומר, ליבי הבינה/הרגישה את "המשמעות" של השיחה והחליטה בהתאם. לא חושב שזה עניין החיתול, אלא דווקא עניין הגבול. היה ברור לה שאנחנו נמצאים "בקצה", ועכשיו די.

כמה מילים על עניין הגמילה:
צריך לזכור שעבור ליבי, זה סוג של פעם שניה. "שם", בבית הילדים "גומלים" את הילדים ברגע שהם מסוגלים לשבת. זה קצת שונה, אבל כעקרון, היא עברה משהו כזה פעם, ובכלל לא בטוח שזה היה כיף.
קה ואני דיברנו על זה בינינו וגם עכשיו אנחנו לא בטוחים שהטיימינג של הגמילה היה נכון. נראה לי (דעת הדיוט, ללא אחריות) שמוכנות לגמילה היתה צריכה לכלול יותר סימנים מצד ליבי, ויותר שכנוע פנימי שלנו. הבעיה העיקרית היא שזו מין החלטת אל-חזור כזו: עפ"י כל מי שהתייעצנו איתו - אם התחלת, אין דרך חזרה (אלא במקרים חריגים, באישור מנכ"ל בלבד)... כך שההחלטה הופכת ל"גורלית" וקשה יותר.

ליבי כבר מצליחה להגיע לפיפי באחוזים לא רעים בכלל. בגן ובבית. עם הקקי עוד לא... אבל גם זה יגיע.
...עד הבת-מצווה זה יעבור!

להת' בינתיים