יום רביעי, 16 בדצמבר 2009

תם ולא נשלם...

לפני שנתיים - רק שנתיים - התחלנו לכתוב. על אימוץ, עלינו, על יוליה מטף, על קראס, על ליבי. כתבנו באי ודאות, בכאב, בשמחה, באושר; בשבילנו, בשבילכם, ובשביל מי שיזדקק אולי...

הבלוג הזה עומד כולו בסימן המסע אל התא המשפחתי שלנו.
היה לנו סיפור לספר. סיפור על זוג שהחליט להפוך למשפחה... בדרכו המיוחדת.
הדרך שהתחילה ברח' הרד"ק בירושלים, כשביל אפוף סימני שאלה וערפל - כמעט בלתי נראה.
הדרך שהובילה אותנו למרחק 5,000 ק"מ, אל סיביר הקפואה ובחזרה.
הדרך שהורידה אותנו נמוך לתסכול עמוק וקודר, אבל גם העלתה אותנו לשיאים שלא ידענו שאפשר.
כפי שאמרתי - בדרכנו המיוחדת.

כבר תקופה שאני מרגיש שהגענו. תם ולא נשלם. זה לא שאנחנו עומדים במקום - הרי אין דבר כזה - אבל אנחנו כבר לא במסע.
אני חושב שעדיף יהיה לסיים את הבלוג הזה כאן. להשאיר אותו כפי שהוא: תעוד של מסע; של שנתיים מרתקות... עם התחלה ועם סוף.

אז לסיום:
הנה הנסיכה שלנו כיום - קצת פחות משנתיים אחרי:



ובאמת אחרון חביב: את הקטע הבא מצאתי בספר העוסק בנושא האימוץ.
מכתב מאלוהים להורים המאמצים (מתורגם ומותאם ע"י עבדכם)

קרן ונועם היקרים

אחת מבנותי זקוקה לבית - לאם ואב אשר יאהבו אותה אהבת אמת וידאגו לה.
ידוע לי עד כמה רציתם ילדים משלכם. קרן - ידוע לי כמה כאב ויגון נאלצת לשאת וצר לי על כך, אך זו היתה הדרך היחידה להביא את ליבי אליכם.
אני משאיל לכם את בתי לזמן מה - טפלו בה כמיטב יכולתכם ועשו טוב - ליבי יקרה לי.
יום יבוא, ואתם כבר לא תהיו כאן, ואני אחזור לטפל ולהשגיח על ליבי. היא תלמד לסמוך עלי ולהאמין בי, כפי שעשתה עימכם.
תודתי העמוקה על הסכמתכם לאהוב את בתי ולתת לה בית על פני האדמה.

בהוקרה

מר אל.

להתראות.
קרן, נועם, גור וליבי