תם ולא נשלם...

לפני שנתיים - רק שנתיים - התחלנו לכתוב. על אימוץ, עלינו, על יוליה מטף, על קראס, על ליבי. כתבנו באי ודאות, בכאב, בשמחה, באושר; בשבילנו, בשבילכם, ובשביל מי שיזדקק אולי...

הבלוג הזה עומד כולו בסימן המסע אל התא המשפחתי שלנו.
היה לנו סיפור לספר. סיפור על זוג שהחליט להפוך למשפחה... בדרכו המיוחדת.
הדרך שהתחילה ברח' הרד"ק בירושלים, כשביל אפוף סימני שאלה וערפל - כמעט בלתי נראה.
הדרך שהובילה אותנו למרחק 5,000 ק"מ, אל סיביר הקפואה ובחזרה.
הדרך שהורידה אותנו נמוך לתסכול עמוק וקודר, אבל גם העלתה אותנו לשיאים שלא ידענו שאפשר.
כפי שאמרתי - בדרכנו המיוחדת.

כבר תקופה שאני מרגיש שהגענו. תם ולא נשלם. זה לא שאנחנו עומדים במקום - הרי אין דבר כזה - אבל אנחנו כבר לא במסע.
אני חושב שעדיף יהיה לסיים את הבלוג הזה כאן. להשאיר אותו כפי שהוא: תעוד של מסע; של שנתיים מרתקות... עם התחלה ועם סוף.

אז לסיום:
הנה הנסיכה שלנו כיום - קצת פחות משנתיים אחרי:



ובאמת אחרון חביב: את הקטע הבא מצאתי בספר העוסק בנושא האימוץ.
מכתב מאלוהים להורים המאמצים (מתורגם ומותאם ע"י עבדכם)

קרן ונועם היקרים

אחת מבנותי זקוקה לבית - לאם ואב אשר יאהבו אותה אהבת אמת וידאגו לה.
ידוע לי עד כמה רציתם ילדים משלכם. קרן - ידוע לי כמה כאב ויגון נאלצת לשאת וצר לי על כך, אך זו היתה הדרך היחידה להביא את ליבי אליכם.
אני משאיל לכם את בתי לזמן מה - טפלו בה כמיטב יכולתכם ועשו טוב - ליבי יקרה לי.
יום יבוא, ואתם כבר לא תהיו כאן, ואני אחזור לטפל ולהשגיח על ליבי. היא תלמד לסמוך עלי ולהאמין בי, כפי שעשתה עימכם.
תודתי העמוקה על הסכמתכם לאהוב את בתי ולתת לה בית על פני האדמה.

בהוקרה

מר אל.

להתראות.
קרן, נועם, גור וליבי

יום הולדת שמח - ליבי בת 3 !!

ליבי בת 3!! אנחנו ההורים שלה כבר כמעט שנה וחצי. היום חגגנו את יום ההולדת בגן,

ואחה"צ נסענו לים ובילינו שם עד מאוחר. יש לנו ילדה 'גוווללהה גווללה'.

התרגשנו מאוד מיום ההולדת של לליבי. פתאום מקבלים מן עומק כזה, שלא מרגישים בדרך כלל ביום-יום, בין מקלחת למשחק ובין ארוחה לעימות... הנה אתה בחוף עלום שם בסיני, שוחה בזהירות במי האפסיים לאורך הריף הארוך (נשמר מקיפודי ים ומרעין בישין שעלולים לשלוח אותך בחזרה לארץ הקודש במחי נגיעה), ופתאום.. הסלע צולל בבת אחת ויורד 100 מ' למטה. אתה מוריד את המבט אל עולם אחר, עמוק יותר, רגוע, מלא צבע, חיים ויופי, ואתה מבין.
מבין למה שחית עד הלום, למה נסעת 500 ק"מ במדבר כדי להגיע לכאן.. מבין.

בתוך המסגרת הזו, אני מרגיש מין צורך לבדוק איפה אנחנו עומדים, מין סיכום ביניים. אמנם זה עלול להעמיד את כל החוויות שלנו והחיים שלנו בהקשר 'מדיד', שלא לומר תעשייתי, דווקא כשמדובר בתחום האישי וה"רך" שלנו. מצד שני, אנחנו מסמנים לעצמנו מטרות ושאיפות, מתכננים, מכוונים... אז ראוי שנבדוק איפה אנחנו עומדים.
איפה אנחנו עומדים עם מה שרצינו לתת ליבי, איפה אנחנו עומדים מבחינת מה שרצינו לעצמנו כמשפחה.

ליבי מדברת שוטף, במשפטים ארוכים ומורכבים. היא יודעת להביע את עצמה, להסביר מה היא מרגישה וחושבת, לכעוס, להתבדח, להתעקש ולהתווכח (את זה היא יודעת מצויין).
ליבי מוכשרת מבחינה מוטורית, אתלטית מאוד, ובנוסף - שחיינית מוכשרת מאוד.
ליבי השתלבה חברתית בכל המעגלים בהם אנחנו חיים - משפחה, גנון, חברים. יש בה הרבה מנהיגות ו"ג'דעאיות' אבל גם המון רוך ונשיות (ויעידו על כך כל מיני תמונות שיש בבלוג בפוסטים קודמים). היא אסרטיבית, לא מתייאשת מקשיים ומכשולים, ולא פחות חשוב, היא מציבה לעצמה מטרות ועובדת קשה כדי להצליח.
אגב אסרטיביות - אבוי לנו אם היא החליטה על משהו שאסור, או פשוט להעלות למי מאיתנו את הסעיף. היא ניגשת למשימה באותה יסודיות ועקשנות חסרת פשרות שלה - והיא תצליח!
ליבי ילדה מחונכת. יודעת להיות מנומסת, יודעת לאכול עם סכין ומזלג (כשהיא רוצה).
ליבי רוצה ומחפשת מגע, ליטוף וחיבוק, ליבי שובבה (ראה לעיל), מצחיקה ומדהימה ביופיה.
רצינו לתת לליבי בית. רצינו להיות לה הורים.
אנחנו ההורים של ליבי - תשאלו אותה.. אנחנו המשפחה שלה. היא לא נולדה כאן, היא באה אלינו ועכשיו היא שלנו. הרבה פחדים וחששות שהיו לנו כבר חלפו עברו להם והפכו מטושטשים כמו סיפור של מישהו אחר. אנחנו זוכרים, אבל הם כבר לא שלנו. היינו זוג (בערך) ויחד עם ליבי הפכנו למשפחה. גם מיוחדת, גם רגילה. אנחנו חיים את החיים כמו האחים, השכנים והקולגות לעבודה, אבל מדי פעם אנחנו רואים את קצה הריף ההוא בסיני.


להת'

שיר כאב

יש המון 'טוב' באימוץ. כבר כתבתי על זה פעם כאן... "...ואולי זה פשוט מעשה טוב. למה אני מתכוון כשאני כותב "מעשה טוב"? נדמה לי שהכוונה היא למין WIN-WIN שכזה. משהו שמעלה את כמות הטוב הכללית בעולם. קשה לי לחשוב על מישהו או משהו שלא יצא נשכר מהאימוץ הזה... ואם יש כזה, הרי שלא נותר לי אלא לחוש כלפיו רחמים".

אבל האמת היא שיש גם צד כואב, קשה, אפילו רע.
יש בעולם ילדה אחת, נהדרת, שאני אוהב יותר מכל ילדה בעולם. ודווקא היא?! היא זו שאיבדה את אמא שלה ביום שבו נולדה... בגיל שבו אין מילים או תמונות שיכולות לעדן את הרגש, לסדר אותו, לסנן... מה כבר צריך גור-אדם? קצת אוכל והמון מגע. אבל ליבי שלי שכבה באיזה בית חולים בסיביר, קיבינימט!
חצי מהחיים שלנו אנחנו עסוקים בלהסביר לעצמנו דברים, עולם, ומה לא, כי אחרת אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד. אולי אני פלספן טרחן, אבל מאמין שמה שאנחנו לא מסוגלים להפוך למילים, תמונות, הסברים ותירוצים ממשיך לפעום בתוכנו. לרוב, אנחנו חסרי אונים לגבי מה שנמצא מחוץ לגבולות המחשבה שלנו, ומה לעשות - אנחנו חושבים במילים. ה'עיניים' שלנו נוצרות ממש בהתחלה - כל השאר זו פרשנות מגוייסת.



ומה עם ליבי? האובדן הקדמוני הזה, שכנראה לעולם לא נוכל לתת לו מילים ומסגרת, מקועקע לתוך החיים שלה... והיא הילדה שאני הכי אוהב בעולם.
חלק מהילדים שאומצו מספרים לפעמים שהם מסתובבים בהרגשה ש"משהו לא בסדר - לא יודע מה". אני כל כך רוצה להגן על ליבי מההרגשה המזופתת הזו; אני כל כך מקווה שהלוחמת הקטנה שלנו תדע להתמודד כמו שעשתה עד היום, כי אני לא יודע עדיין איך לעזור לה.
קורה לא פעם שאני בוהה בתמונות שלנו משם, מ'קסנויאשק' שרצות להן על שומר המסך, והלב שלי מתרחב מאושר. אבל יש ימים - כמו היום - שאני מתכווץ כשאני חושב מה עבר, עובר ויעבור על ליבי, רק בשביל להיות הבת שלנו.
אומרים שילדים מאשימים את עצמם באסונות וכשלונות שלא בשליטתם כיוון שאין להם את היכולת להבין שהעולם לא סובב סביבם. אני יכול להעיד שגם מבוגרים עושים את זה. אני יודע שליבי לא הגיעה לבית הילדים בגללנו, היא יצאה משם בגללנו. אז מה? אז כואב לה פחות כשמשהו שם בתוכה מבקש את התחושה חסרת השם ההיא שאיננה ולא היתה מעולם?

אני קורא עכשיו ספר. הוא נקרא "20 דברים שילדים מאומצים היו רוצים שההורים שלהם ידעו" [בתרגום חופשי, המקור כאן]. רק התחלתי אותו והוא קשה לי. רוב הפוסט הקודר הזה נולד מקריאת המילים. לפעמים, המציאות שלנו מקבלת חיים ממשהו שמישהו אחר כתב. לפעמים זה נפלא, לפעמים נורא.
זהו.

ליושינקה

השעה עכשיו 02:00 בלילה. ליבי ביקשה שאלווה אותה לשירותים לפיפי...

הילדה הגדולה שלנו כבר ישנה לילה שלישי בלי חיתול, והפעם היא גם קמה באמצע הלילה לפיפי. באה אלינו לחדר. שאלתי בנימוס אם היא רוצה שאלווה אותה - כן! לא בכי ולא כלום. הלכנו ביחד, עזרתי לה קצת עם הפיג'מה, ואחרי שסיימה, רצה לה למיטה. כיסיתי אותה וזהו... נשיקה ולילה טוב. אמנם עוד מוקדם לומר, אבל כנראה שתקופת החיתול בחיים של ליבי מסתיימת לה.

עוד חוויה מהההשכבה של היום: הצעתי לליבי לשיר לה שיר אחר היום, ובחרתי את "ליושינקה". שיר עממי רוסי, כנראה נפוץ למדי. מה שהיה מעניין הוא התגובה של ליבי: היא לא הסכימה יותר לשירים אחרים, הקשיבה בריכוז ובכלל - נראה היה לי כאילו היא מכירה את השיר... כלומר, לא בדיוק מכירה, אבל משהו בתוכה מזהה. אולי זו סתם הזיה שלי, ואולי לא.
אנחנו משתתפים ב"קבוצה של הורים מאמצים", או איך שלא תכנו את זה, ובמפגש האחרון דובר גם על העניין הזה שאצל תינוקות צעירים מאוד, אין הפרדה בין הגוף הנפש (אולי גם אצלנו זה מלאכותי - מי יודע) והחוויות 'מעורבבות', ואולי בגלל זה, תחושות גופניות ונפשיות יכולות לקבל כל מיני הקשרים שמהווים מין זכרון לא מילולי שיכול להגיע מוקדם מאוד בחיים. אולי ליבי שמעה את השיר הזה מתישהו, איפשהו?!
אפרופו מילולי, הגברת הקטנה כבר מאוד מילולית, עד כדי כך שלפעמים בא לנו להדביק לה פלסטר על הפה... איפה ההבטחות לעיכוב וורבלי ואיפה ליבי! אי אפשר להאמין לאף אחד בארץ הזו...

...וכל זה אחרי שחגגנו שבועות והיינו בטיול בצפון (בתמונה) וחוץ מזה חנכנו את עונת הרחצה - גם באסי וגם בבריכה. ליבי זוכרת איך צוללים (צוללים - לא שמישהו 'מצליל' אותך ואתה יוצא מקרטע ומשהק - היא צוללת איתי 5 שניות בחן רב), אבל עדין פוחדת לנסות לשחות... ואנחנו מתרגלים למצב החדש שלנו (גור גר איתנו עכשיו), ו... כבר נורא נורא מאוחר!
ביי

אפריל

הי. תם ונשלם פסטיבל אפריל על כל חגיו ומועדיו. עבר חודש מאז שכתבתי בפעם האחרונה, ודיברתי אז על זה שליבי באה כל יום עם מילה חדשה... עבר חודש מאז - רק חודש, וליבי כבר מדברת שוטף, ברור, במשפטים ארוכים, מחוברים זה לזה, מביעה רגשות, כועסת עלינו, אוהבת אותנו. הסכר נפתח והיא רצה... מפתיעה אותנו כל הזמן. אני תוהה אם כל זה היה שם בראש שלה כבר לפני חודש או חודשיים והיא פשוט לא ידעה להגיד, או שאולי זה מגיע רק אחרי שהיכולת להשתמש במילים ככלי לביטוי עצמי (בשונה מכלי פונקציונלי). קשה לדעת. בינתיים, אנחנו נהנים מהשיחות איתה, ומההברקות שלה: "יש הרבה דגלים ולכל אחד יש באמצע עיגול דויד"...

עברנו תקופה לא קלה בתחילת החודש. עקב נסיבות שלא זה המקום לפרטן, גור גר אצלנו עכשיו. מתרגל ומסתגל לבית שהוא מכיר, אבל לא כמקום מגוריו הקבוע. לא רק זו, אף זו: מדובר בבית שבו חייתה עד היום פרינססה בלונדינית שהכל היה שלה, ועכשיו היא קיבלה פתאום שותף. ליבי והוא חולקים חדר קטן מאוד, ולומדים לחיות אחד עם השניה. לא קל לגור, ובטח שלא קל לליבי. אני לא גורו של חינוך, אבל אני יודע שלרוב קשה לילדים בגיל הרך לקבל אח קטן. במקרה של ליבי, היא קיבלה פתאום אח גדול ממנה ב- 6 שנים(!) אז היא נלחמת... ואם כבר הזכרנו את זה - ההתפתחות המהירה של הדיבור עוזרת לה מאוד במאבק.

מה עוד עשינו? ניצלנו את ימי החופש הרבים וטיילנו קצת (התמונות הן של ליבי וגור במפל בנחל דויד), היינו הרבה עם המשפחה המורחבת, שמחנו לארח את אייל בי שהגיע לחופשה של שבוע מדנמרק, פספסנו את משפחת זעפרני שהיתה בארץ ובגלל עומס האירועים ננמנע מאיתנו לפגוש אותם, ובכלל - חיינו את חיינו והשתדלנו מאוד להיות מאושרים ושמחים בחלקנו, עם טפינו, בביתנו הקצת קטן כבר.

להת'

אבא אמא - שששש...

מממ.... האמת היא שרציתי לנסות לכתוב את הפוסט הזה מהעיניים של ליבי. איכשהו להיכנס לראש היפה, בן השנתיים וחצי הזה ולנחש מה עובר שם. כמה מהמחשבות שלה הן באמת מילוליות? כאלה שאפשר לנסות ולתאר אותן ע"י מילים אמיתיות שזורמות מתוך המקלדת... אמנם לליבי כבר יש הרבה מילים, משפטים (כולל כאלה מופשטים), אבל האם כבר נמחק[ו] אצלה החלק[ים] שיודע[ים] לחשוב בצורה לא מילולית?

באמת שניסיתי, אבל כנראה שאני לא כותב מספיק מוכשר. אולי אלפרד דבלין מ"ברלין, אלכסנדרפלאץ"... אולי ג'ויס? אני מנחש שזה צריך להיות דומה ל"זרם אסוציאציות" כזה או אחר, ואני לא יודע לכתוב ככה - אז נעזוב את זה.
נשארנו עם ליבי העולה ופורחת; עם ליבי שחוזרת עם מילה חדשה, או המצאה אחרת, כמעט בכל יום. זה תמיד מרגש לראות את זה. ..
התעייפתי - נמשיך מחר... בינתיים, תמונה יפה של ליבי ברמת הגולן:



... והנה מחר. חזרתי הביתה בדיוק כדי להשכיב. היה לנו ערב נהדר ביחד (גם אם קצר - בסה"כ פחות משעה עד שהמתוקה נרדמה), אבל כל כך טוב.
אנחנו רואים שוב ושוב ששיטות של מאבק ושל עימותים עובדות רע עם ליבי. אם זה בגלל האופי שלה, ואם זה בגלל ש... עימות מטבעו רע לכולם (והויכוח על זה הוא נושא לפוסט אחר במקום אחר). בכל זאת, למרות ההבנה ואפילו הניסיון הנלמד - קשה כל כך ליישם את זה! הנטייה שלנו היא להתעמת, במיוחד אם אנחנו מרגישים שאנחנו צודקים... וברור שאנחנו צודקים כשאנחנו אומרים לליבי לא לזרוק עלינו מזלגות, או שעכשיו צריך להתלבש. מה שקשה כל כך זה להפנים שאם תלך בדרך של מאבק ועימות, כולנו נתרחק מהמטרה (שהיא כמובן להלביש את ליבי לגן, למשל).
קה אמרה לי דבר מאוד חכם: אם סופרים את כמות הפעמים שאנחנו אומרים לליבי "לא", "אסור", "אל תעשי ככה" וכו', זה יוצא הרבה יותר מהפעמים שאנחנו אומרים לה דברים טובים כמו: "איזה יופי את אוכלת/מציירת/מתלבשת", "כמה כיף שהסתבנת לבד במקלחת" וכו'. אם נצליח להפוך את היחס, יהיה לכולנו הרבה יותר טוב.
בקיצור, אמא ואבא: שששששששש...שניה מחשבה לפני!



ננסה...
להת'

כמו אמא

היום הסבירו לנו (טוב, לא בדיוק לנו. הסבירו לקה. עבדכם הנאמן סרוח כבר מיום ה' בצהרים על המיטה ומתמודד עם חיידק אלים ונאלח שעושה שמות בעיקר בגרונו, אבל ממש לא רק...) בכל מקרה, הסבירו לנו שליבי נמצאת עכשיו בשלב ההזדהות עם אמא, שזה שלב אחד לפני שלב הספרציה. זו הסיבה שהיא נדבקת אליה יותר, וזו גם סיבה לזה שהיא מחקה אותה בהמון דברים.
[בלי קשר - הנה תמונה מפורים - אוח יפה כל כך]

אני לא מת על הממבו-ג'מבו הפסיכולוגיסטי הזה - ביותר מדי מקרים הסתבר לי שכשאמרו: "חפץ שהיה יכול להיות בעל צורה פאלית לגבי האלתר-אגו, אך חלקו הסגלגל יוצר אסוציאצייה אדלריינית", התכוונו בסך-הכל לכפית. (אבל מי היה מפרסם את זה ברבעון הפסיכולוגים המוערך)... בכל מקרה למהות העניין, זה בהחלט קורה אצלנו.

ליבי מעתיקה תנועות של אמא שלה, וכיוון שזו ניחנה "בהדר טבעי" שאינו שכיח בלבנט (היא תהרוג אותי, אבל מה לעשות, ככה זה), ולליבי יש יכולות מוטוריות גבוהות מאוד, יוצא שהילדה המצחיקה הזו מצליחה לפעמים איפה שהיא אמורה להיכשל. למשל, היא מתעקשת שנסובב לה את המגבת סביב הגוף "כמו אמא"; אבל אצל אמא לא נגרר שליש מהמגבת על הרצפה ומאיים להסתבך לה ברגליים, אצל ליבי כן. היינו בטוחים שהיא תתרסק עם זה, אבל היא לא! כמו שהיא יודעת ללכת על נעל עקב סטילטו בגובה 15 ס"מ... הפעם לא של אמא, של אורחת שהיתה אצלנו. הנעלים תפסו מיד את תשומת ליבה של ליבי ולא עבר זמן רב לפני שהגברת נתבקשה בעדינות להוריד את נעליה ולמסור אותן לרשויות. הנה מה שקרה אחר-כך:

ובתשובה לשאלה המתבקשת - לילדה ולנעלים שלום.
ליבי עושה עוד הרבה דברים כאלה: משלבת רגליים, מזיזה את השיער... ממש צומחת כאישה... האמת היא שרציתי לכתוב עוד, אבל החלושס מהמחלה גובה ממני מחיר. אז רק עוד שני משפטים קצרים.
לי לא קל עם העניין הזה... בכלל בכלל לא פשוט, כל הזמן "לא אבא!", "לך אבא!" וכו'. זה עוזר לדעת שזה לא רק אני והשעות שאני חוזר, או תשומת הלב שאני נותן, אלא זה פשוט שלב כזה - עדיין, כשהיא מקבלת מכה ואתה רוצה להרים ומקבל נזיפה זועפת ורוויית דמעות "אמא!"...

אז זהו בינתיים - לא הרבה מה לקרוא, אבל יש מה לראות...