ממש לפני...

אנחנו יוצאים עכשיו מיקום למושיקו וסנה, הזוג השלישי שיוצא, כדי לאסוף את הכרטיסים, הטפסים, הדרכונים והכל! בעוד כ- 15 שעות אנחנו ממריאים! השלג גרם לזה שבית המשפט בירושלים סגור והפגישה עם יוליה תהיה "טלפונית" בלבד. בטח נעלה עוד פוסט מתישהו בערב, לפני שנצא למטוס. יאללה ביי

לקראת הנסיעה (2)

הבטחתי קצת יותר רגש והגיגים.. מה שאנסה לעשות עכשיו דומה קצת לתרגום בגוף הסרט, לגבי כל שלב בתהליך:
(זה ארוך - ראו הוזהרתם)

1. הטיסה לשם: קרן ודורון דיברו עם יוליה מטראבקס והתברר לנו שאין מקום על הטיסות למוסקבה ביום שבת, לכן ניאלץ לטוס בשישי לפנות בוקר. נפלא - החיים מחייכים אלינו - מצפה לנו המתנה של כ- 12 שעות בשדה התעופה דומודדובו הנמצא "רק" כשעה וחצי נסיעה (כולל פקקים) ממרכז מוסקבה. הנסיעה למוסקבה יקרה ומייגעת. עשינו את זה בנסיעה הראשונה יחד עם הוקסלרים והפעם ניאלץ לוותר, הן מטעמי תקציב והן מטעמים לוגיסטיים. נחמתנו היחידה היא שבפעם הקודמת, כשחזרנו מקראס, מצאנו את ה"סבארו" שבקומה השנייה, ובו מבחר סלטים נאה למדי ומחירים סבירים בהחלט. מומלץ למי שייקלע אי פעם לסיטואציה. מעבר לזה, התחלנו להתארגן על ציוד לנסיעה. כשאני אומר התחלנו, אני מתכוון כמובן לקה, כי אני הרי לא ממש מוכשר לזה, שלא לדבר על העומס בעבודה. תרומתי הצנועה בינתיים היתה ששלחתי מייל למיכאל וביקשתי ממנו לנסות ולדאוג להזמנת חדרים במלון - נראה לי שהחלק הכי קריטי בעיר שהטמפרטורה הממוצעת בה נכון להיום היא מינוס 15 הוא שיהיה לך איפה לישון. עדיין לא חזר אלי עם תשובה - נקווה שיהיה בסדר. מחר נתארגן על מזוודות, טרולים לטיסה ובגדים תחתונים טרמיים. לקרן יש רשימה שעדיין לא נחשפה בפני של כל מה שהיא חושבת שצריך להעמיס. יהיה מעניין. עוד דבר קטן אחד: יתכן שנגיע לבן גוריון יחד עם ההורים שלי שטסים שעה לפנינו לטיול בקובה.. סתם כי בא לי לספר.
2. המתנה למשפט: אווווווו... זה כנראה החלק הכי מותח ומורט עצבים. מחד, כל מה שיש לנו לעשות, הוא להמתין בחוסר מעש - אפילו ביקור בבית ילדים כנראה לא יצא לנו לפני יום ב. מאידך, הרי אין גרוע יותר מלחכות בחוסר ידע ומעש: המוח מסתובב על ריק והכוח הצנטריפוגלי זורק החוצה את כל החששות, הפחדים והדאגות. אותי אישית מדאיג מאוד שאנחנו 3 זוגות שכולם אמורים להיות באותו יום, אצל אותה שופטת. בנובמבר הרי שמענו מיוליה שאפילו שני זוגות אצל השופטת "המהירה" זה קשה! אז אני דואג, וחושש, וזה מנקר לי בראש, וכו' וכו'.
3. המשפט: החלק שמטריד מאוד את קרן (נו, טוב, אני הרי לא אהיה שם, אלא אדאג בחוץ). אלף תקלות שממתינות להתרחש, ולך תדע: מה תשאל השופטת? מה היא רוצה לשמוע? כמה זמן? האם תינתן החלטה מיידית? האם חבורת לוגמי התה מרשויות הרווחה אכן עשו מלאכתם נאמנה והחתימו את אלפי הטפסים בצד הנכון עם החותמת הירוקה ולא חס וחלילה עם הכחולה? היום סיפרנו לגור שאנחנו נוסעים להביא את ליבי. לא אמרנו: "אולי?" או "ננסה.." - הבטחנו. אנחנו אנשים שנוהגים לקיים הבטחות, אבל בסופו של יום, אנחנו תלויים בתוצאות המשפט ובגחמת ליבה של השופטת.. פיונים קטנים במשחק הגדול שכולל פוליטיקה, סטטיסטיקה, דעות קדומות וגם ילדה אחת קטנה.
4. השהיה אחרי המשפט: בהנחה (האופטימית! תמיד אופטימית!) שיצאנו מהמשפט עם צו אימוץ - כאן בעצם אנחנו מתחילים את החיים שלנו כמשפחה. כאילו שנולדה לנו פגה קטנה שצריכה להישאר עוד כשבועים בבית החולים, עד שניקח אותה הביתה. בשלב הזה, אי הוודאות היא הפוכה מהמשפט - ההתמודדות העיקרית תהיה "תפעולית". מתי מבקרים, מה מביאים, איך יווצר הקשר ההורי.. וכמובן, מתי כבר זזים?
5. G-DAY: נדמה לי שהחשש העיקרי שלנו לגבי השלב הזה הוא: "מתי הוא כבר יגיע??"
6. "פוסט-פרוסס": נו, עזבו - זה עוד כל כך רחוק.. מי בכלל רואה למרחקים כאלה קדימה? העיקר שתהיה תמונה טובה בפספורט הרוסי שיהיה לה...

7. חזרה לארץ: האמת היא שהיו לי כמה דברים לכתוב על נושא החזרה, אבל די. חלאס. כשנגיע אל הגשר, נעבור אותו - גם אם זה יהיה באומגה!

אז זהו לבינתיים - יש עוד המון מה לכתוב, על מה שהציק לנו (איפה לעזאזל קונים אוכל תנוקות וקומקום חשמלי בקראס?), על הדאגות, וכמובן - על האושר שאנחנו מקווים שיגיע.
עד כאן להלילה. להת'

התכנית + לו"ז

עברו כבר כמעט יומיים מאז שקיבלנו את ה- OK הסופי מיוליה שזה באמת הולך לקרות (עד כמה שסופי יכוללהיות סופי בקרסנויארסק). הגיע הזמן לעשות קצת סדר.
הנה התכנית לנסיעה - שלבים + לו"ז משוער:

שלב א - הנסיעה לשם: אנחנו יוצאים מכאן ביום ו' לפנות בוקר ומגיעים לקראס 24 שעות אח"כ, בשבת בבוקר. פוגשים את מיכאל בשדה ונוסעים למלון.
שלב ב - המתנה למשפט: הדיון עצמו נקבע כאמור ליום ג ה- 5 לפברואר. עד אז, אנחנו למעשה בהמתנה. ננסה לנצל את הזמן לביקורים אצל ליבי, אבל הזמינות לא ברורה.
שלב ג - הדיון עצמו, בסיומו אמורה השופטת להודיע שהיא מאשרת לנו לאמץ את ליבי (אני שומר על ז'רגון נוקשה בשלב הזה, וזה קשה לי) ואנחנו אמורים לצאת עם צו אימוץ שיכנס לתוקף 10 ימים מהוצאתו.
שלב ד - שהיה של 10 ימים בהמתנה. בזמן הזה ליבי כבר למעשה שלנו, אבל נמצאת עדין בבית הילדים. מותר לנו לבוא לבקר, כפוף לשעות הביקור, לדבר עם הצוות ולהתחיל בתהליך ה"לידה מחדש" שלה.
שלב ה - אחרי 10 ימים, בתאריך 15/2/2008 מקבלים את ליבי! זה היום המכונה בחלק מהפורומים של המאמצים GOTCHA DAY ובו ליבי נמסרת לידינו ואנחנו הופכים להורים שלה, להלכה ולמעשה, לכל דבר ועניין וזהו... נ ק ו ד ה !!!
שלב ו - "פוסט פרוסס"... מוציאים לליבי ת. לידה חדשה ודרכון לקראת הטיסה חזרה. אמור להימשך עד יום ג שאחרי ה- G-DAY ואז מתחילים לחזור.
שלב ז - טסים חזרה למוסקבה ומוציאים לליבי אשרת תושב קבע לישראל. מחייב הגעה לקונסוליה של קה, ואולי גם של ליבי. ברגע שזה נגמר, טסים חזרה לישראל ו.... מכאן זה כבר לא שלבים, זה חיים.

אז זהו בינתיים, זה מה שמתוכנן, בלשון יבשה ומבצעית למדי.
אני מבטיח להעלות עוד פוסט, אולי אפילו עוד הלילה, עם קצת יותר בשר (סליחה, קה).. עד אז..

כתבו עלינו בעיתון...

הי...

תראו - כתבו עלינו בעיתון! יפה נכון? טוב, זה לא ממש מהעיתון, אלא עבודה שלי כמתנה לקרן. גייסתי את כישורי העבר שלי בפוטושופ והכנתי את זה. נדמה לי שבסה"כ זה יצא יפה ומעניין. לינק למדריך.

מקווה שאהבתם. קרן אמרה לי שהיא כן..
להת

נוסעים?

כן כן.. או יותר נכון, אולי אולי! אם כל כך הרבה דברים יכולים לקרות ב- 3 ימים, לך תדע מה יכול לקרות ב- 3 שבועות... אבל בל נקדים את המאוחר... הנה הסיפור:
זוכרים את זה:
"מצד אחד, זה יהיה עוד פוסט שאין בו חדשות. לא שמענו מטף, אצלנו לא השתנה כלום, עולם כמנהגו נוהג.."?
ובכן, נסענו ביום שני להעביר את מכתב הרופאים לטף. היה עוד אחד מהימים הבהירים והקפואים האלה, תוצאה של רמה ברומטרית שגורמת לאויר קר ויבש להגיע אלינו ישר מסיביר (כך לפחות עפ"י דני רופ) - יום מצוין לעלות לירושלים! הבאנו את המסמכים לאלכס, ונכנסנו לשיחה קלילה עם יוליה.
שמענו ממנה את החדשות - שהתיקים עברו מהשופטת הטובה לשופטת הרעה, ואת סיפורי האימה על מעלליה של הגברת שהיתה שם לפנינו וגרמה לנזק תדמיתי כבד - מהסוג האופייני למר/מרת ישראל ישראלי... הבשורות (אם ניתן לקרוא להן כך), היו שכנראה שעכשיו העניינים יזוזו מהר יותר. נו, טוף, כמו שאומרים. יצאנו משם בהרגשה מעורבת, אם כי בהתאם להחלטות שקיבלנו בינינו, שמנו את זה בצד - בסה"כ הרי שום דבר לא השתנה: אין תאריך = אין תזוזה מבחינתנו. עוד טלפון קליל עם מר וקסלר (הפעם, אנחנו היינו בצד האופטימי יותר) ויאללה - הביתה.
יום שלישי.. חלפו להן 24 שעות, ועבדכם הנאמן זוכה לשיחת הטלפון המיוחלת מיוליה! יש תאריך!! ב- 5 בפברואר !!! ואם כבר במקריות ובניסים עסקינן - זה היה אמור להיות תאריך הלידה של גור, רק שהילד הקדים ונולד ב- 2/2. אמרתי המון המון תודה ליוליה וסגרתי את הטלפון בלי לשאול כלום. רק אחרי שהתקשרתי לקרן שלי וסיפרתי לה, חזרתי ליוליה לברר קצת יותר פרטים. עוד שיחה עם הוקסלרים שכבר קיבלו, מסתבר, את ההודעה, ואח"כ להורים .. ועוד יומיים עברו מאז, והנה אנחנו כאן ועכשיו.
אז כמו שכתבתי בהתחלה, אנחנו עוד לא משוכנעים ב- 100%, אחרי הכל כבר שמענו תאריכים לפני כן... אבל לי נראה שהפעם זה הדבר האמיתי!
נעדכן בקרוב..

על מדורה וילדים

לילה טוב.
מצד אחד, זה יהיה עוד פוסט שאין בו חדשות. לא שמענו מטף, אצלנו לא השתנה כלום, עולם כמנהגו נוהג..
מצד שני, אני מרגיש שאנחנו (או לפחות אני) עובר איזה שינוי עדין בתוכי. אנחנו מדברים יותר על ליבי.. מתחילים להתרגל לרעיון...
היום הדלקנו אש ב"שמינה", שזה תנור לבנים שיש לנו בחצר. הילדים של השכנים ושל האחים הגיעו לבקר וביחד אספנו עצים ואיצטרובלים, הדלקנו את המדורה, וביחד טיפלנו באש: הוספנו עצים, שרפנו ניירות ועוד כהנה וכהנה משחקי ילדים/אש. החבריה הם בני 4-5, שזה אמנם קצת יותר מלבי, אבל פחות מהבן שלי, גור בן ה- 8, שזו השבת שלו עם אמא שלו, כך שגם הוא היה חסר.. תוך כדי ההתעסקות (ובכלל בזמן האחרון) הרגשתי איך זה עולה בי.. שאני רוצה וצריך "לאוורר" את כישורי בתחום זאטוטים. היום בהחלט היתה לי עדנה בתחום. אח"כ ישבנו ביחד - קרן ואני - מול המדורה הנגמרת. הסתכלנו על הגחלים ועל ה"בוק" האחרון שנשאר בוער, ודיברנו... בחוץ היו 4 מעלות, קר, יבש וצורב, אבל לנו היתה אש! אני סיפרתי לקרן על ההרגשה שלי והיא מצידה, אמרה שעכשיו, כשכבר "יש" לנו ילדה משלנו, ש"רק" לא נמצאת כאן (יש לה בגדים בארון, יש לה מיטה, יש לה אמא ואבא ואפילו חתולה..) כמה שליבי פשוט היתה חסרה כאן. או אולי יותר נכון, כמה חבל שליבי הפסידה את המדורה הזו, או... אה, נו, אתם מבינים נכון? (כמו שמיכאל מקרסנוירסק אומר). חוץ מזה, שחשוב לה שאת אותם דברים שעשיתי היום עם פרחחי השכונה, אדע לעשות גם עם ליבי: למשל ללמד אותה להדליק מדורה, לעזור לה במתמטיקה... והיא תדאג שליבי תהיה בלרינה. אני רוצה לנצל במה מכובדת זו כדי להבהיר שליבי, מכח היותה בת לעם הרוסי, לא תזדקק כלל לעזרה במתמטיקה, אם כי בענייני הדלקת מדורות, אני בטוח שאוכל לתרום.. לגבי הבלרינה, עיין ערך מתמטיקה.
דיברנו גם על עבודה ועל החיים שלנו. קרן מרגישה שבאיזשהו מקום, העיכוב נתן לה אפשרות לסיים את הסמסטר ו"לסגור פרק" כמו שצריך עם התלמידים, עם בית הספר ועם שאר המורים/ות. כמו שכבר נאמר כאן לפחות פעם אחת: אפשר להיות בכיינים פסימיים, ואפשר לראות את העולם נכון, כלומר, לראות את הטוב במה שקורה ולהבין שאם אין יכולת להשפיע, אין טעם לתת לבורא עולם את הסיפוק של לצפות בך מתבכיין.
אז זהו, אנחנו הולכים לישון - מזגן+רדיאטור והטמפרטורה בחוץ היא כ- 3 מעלות. בקראס יש מינוס 37 עכשיו... איך בכלל אפשר לנשום בכזה קור - לרוסים הפתרונים. נשאל את ליבי כשנוכל.
להת'
ק+נ

אוף-טופיק: עזרה למתקשים..

כאמור, שמענו שיש כאלה שרצו להגיב, אך התקשו למצוא את הדרך.
לנוחותם, הנה הסבר:
בכל פוסט מופיע למטה, מצד שמאל, מי פרסם את הפוסט וממש ליד, המילה "הערות" שהיא המפתח לעניין.
לוחצים עליה... ונפתח חלון המאפשר להביע את הגיגינו הכמוסים ביותר.
הנה תמונה

















שיהיה בהצלחה.

שעת לילה מאוחרת - מחכים למשיח

לילה טוב...
שלום חנוך כתב בשיר ההוא: "הנה כי כן, מתחלפת שעה בשעה", ואצלנו? הנה כי כן, מתחלף לו שבוע בבא.. הכל די תקוע, אבל דברים בכל זאת קורים, ועדיף הרי שנהיה אופטימיים, כי פסימיזם הוא הדרך הקלה - ואנחנו יודעים: כמה קשה, ככה טוב!
אז מה קורה? ובכן, הריני מתכבד בזאת להגיש לעצמנו דוח מצב לשבוע הראשון של ינואר:
אנחנו עומדים לסיים את סבב הרופאים השני שלנו. כבר היינו אצל שבעה מתוך השמונה, ומחר בבוקר נוסעים לאחרון.
אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון - מכתב הרופאים מוכן. מצחיק, אבל אלכס מטף התקשר בדיוק כשהיינו בדרך לנוירולוגית - ד"ר טרבס - לתזכר אותנו לגבי העניין...
הויזות כבר אמורות להיות מוכנות בטראבקס (סוכנות הנסיעות) ובדקנו באתר בט"ל לגבי הזכויות של קרן.. בנוסף, אנחנו צריכים לגרד בערך עוד 5000$ לכיסוי כל הוצאות האקסטרה בגלל הדחיה המתמשכת.
יוליה התקשרה היום לדבר עם קרן. עפ"י זוגתי שתחיה, הייתה שיחה טובה, אבל השורה התחתונה היא שאף אחד עדיין לא יודע כלום, מעבר למה שהיה ידוע כבר אי שם באמצע אוקטובר... כמו שכבר כתבנו: מחכים למשיח.
שלחתי לינק של הבלוג לוקסלרים, אבל לא החזירו לי תשובה אם מותר לפרסם כאן תמונות משותפות שלנו, אז גם זה ממתין...
מעניין, כמה 3 נק' (...) יצאו לי בפוסט הזה! סימבולי.
אני מרגיש שהשעה והעייפות הופכים אותי למעט יותר מדי לירי, אז אסיים בזאת.
להת