היום שמתי לב פתאום כמה שהתקשורת של ליבי התפתחה! נכון, לא מדברת - אבל הרי עברית קשה שפה... לעומת זאת, היא מבינה כמעט כל מה שאומרים, וגם "קטעי הקישור" שלה - אנחנו מצליחים להבין את הרוב. היום בילתה את אחה"צ/ערב מול המדורה, חקרה את תופעות האש והחום, עזרה לנו בהוספת זרדים למדורה, עד שהיה לה חם מדי לעמוד לידה. אח"כ ישבה וחקרה את החצץ והפקאנים שהיו זרוקים מסביב. ליבי עסקה בזה כמעט שעה, לבד. היה לנו כיף!
עוד משהו שרציתי לכתוב עליו היום: החיים מציבים בפנינו דילמות שונות ומשונות. כבר אמר מי שאמר שיש ביניהן קווי דמיון הניתנים לניתוח מתימטי. אישית, אני מאמין שקו הדמיון העיקרי שלהן הוא שרובנו מצליחים, באופן עקבי וגורף, לזהות את הפתרון הגרוע ביותר וליישם אותו בנחישות חסרת פשרות... ואולי אני סתם מגזים ;-)
בכל מקרה, הרשו לי להציג בפניכם את הדילמה המקומית שלי מהיום - להלן:
ערב של עוד יום גדוש פעילות וחוויות (ראו לעיל), ליבי ועבדכם הנאמן מתכנסים אל טקס השינה - נכנסנו לחדר המוחשך, אמרנו לילה טוב לגור, לדלת של המקלחת, לחלון ולארונות; השכבה, שירי ערש (לילה לילה, מי אכל את הירח..), קצת נעים בגב... אחרי כ- 10 דקות, הילדה נרגעת לה וכמעט נרדמת... ואז זה מתחיל: במקום לשמוע נשימות רגועות של שינה, אתה שומע מין סוג של המהום - יחיד, חלש, ועם זאת ברור. אחרי כמה שניות מגיע עוד אחד, ואחריו זה כבר הופך למלמול. עכשיו אנחנו בדילמה.
מצד אחד, התיאוריה גורסת שלא מתקשרים עם הפעוטה בשלב הזה, על מנת לתפוס שתי ציפורים - שתדע שאתה שם בשבילה ותרגיש את הבטחון, אבל מינימום גירויים; עכשיו זה זמן לישון.
מצד שני, ברור לך שהמלמול יהפוך לקשקוש, למשחק, לצחוקיה... ומשם קצרה הדרך לאנרכיה שתחילתה באינתיפאדה רבתי, וסופה מי ישורנו...
מה עושים?? האם מתערבים ומתי? מתי מתאזן הצורך לא לתקשר עם ההתדרדרות הכללית במצב? ואיך מזהים את הרגע?... אני יושב שם כבר כמעט 20 דקות! אם יש לכם תשובות טובות - אנא הודיעונו. אם לא - הצטרפו אלינו... אגב, אנחנו בחרנו בינתיים בפשרה של התערבות מוגבלת למניעת הסלמה: בשלב ראשון משחררים "ששששש" תקיף, אם לא עוזר אחרי דקה או שתיים וניסיונות ההתנגדות המזוינת נמשכים, אפשר לנסות פניה תקיפה: "ליבי, מספיק! עכשיו ישנים! ואם גם זה לא עוזר - סובלים בשקט, וחוזרים על א + ב לסירוגין, עד להרגעת הגזרה.
... מרוב עייפות, הפוסט הזה נותר ללא סיום הולם אתמול, אז אני מוסיף אותו היום. הוא "נכתב לי בראש" בזמן שישבתי בחדר החשוך וחיכיתי שליבי תירדם... יש בדילמה הקטנה הזו איזה חן כי היא קשורה בילדים קטנים - ויש תמיד איזשהו קסם בהתמודדות עם האתגרים שהם מציבים בפנינו. כמעט כל הורה חווה את הדילמה הזו, ובכל זאת... הקסם נשאר.
להת'
עוד משהו שרציתי לכתוב עליו היום: החיים מציבים בפנינו דילמות שונות ומשונות. כבר אמר מי שאמר שיש ביניהן קווי דמיון הניתנים לניתוח מתימטי. אישית, אני מאמין שקו הדמיון העיקרי שלהן הוא שרובנו מצליחים, באופן עקבי וגורף, לזהות את הפתרון הגרוע ביותר וליישם אותו בנחישות חסרת פשרות... ואולי אני סתם מגזים ;-)
בכל מקרה, הרשו לי להציג בפניכם את הדילמה המקומית שלי מהיום - להלן:
ערב של עוד יום גדוש פעילות וחוויות (ראו לעיל), ליבי ועבדכם הנאמן מתכנסים אל טקס השינה - נכנסנו לחדר המוחשך, אמרנו לילה טוב לגור, לדלת של המקלחת, לחלון ולארונות; השכבה, שירי ערש (לילה לילה, מי אכל את הירח..), קצת נעים בגב... אחרי כ- 10 דקות, הילדה נרגעת לה וכמעט נרדמת... ואז זה מתחיל: במקום לשמוע נשימות רגועות של שינה, אתה שומע מין סוג של המהום - יחיד, חלש, ועם זאת ברור. אחרי כמה שניות מגיע עוד אחד, ואחריו זה כבר הופך למלמול. עכשיו אנחנו בדילמה.
מצד אחד, התיאוריה גורסת שלא מתקשרים עם הפעוטה בשלב הזה, על מנת לתפוס שתי ציפורים - שתדע שאתה שם בשבילה ותרגיש את הבטחון, אבל מינימום גירויים; עכשיו זה זמן לישון.
מצד שני, ברור לך שהמלמול יהפוך לקשקוש, למשחק, לצחוקיה... ומשם קצרה הדרך לאנרכיה שתחילתה באינתיפאדה רבתי, וסופה מי ישורנו...
מה עושים?? האם מתערבים ומתי? מתי מתאזן הצורך לא לתקשר עם ההתדרדרות הכללית במצב? ואיך מזהים את הרגע?... אני יושב שם כבר כמעט 20 דקות! אם יש לכם תשובות טובות - אנא הודיעונו. אם לא - הצטרפו אלינו... אגב, אנחנו בחרנו בינתיים בפשרה של התערבות מוגבלת למניעת הסלמה: בשלב ראשון משחררים "ששששש" תקיף, אם לא עוזר אחרי דקה או שתיים וניסיונות ההתנגדות המזוינת נמשכים, אפשר לנסות פניה תקיפה: "ליבי, מספיק! עכשיו ישנים! ואם גם זה לא עוזר - סובלים בשקט, וחוזרים על א + ב לסירוגין, עד להרגעת הגזרה.
... מרוב עייפות, הפוסט הזה נותר ללא סיום הולם אתמול, אז אני מוסיף אותו היום. הוא "נכתב לי בראש" בזמן שישבתי בחדר החשוך וחיכיתי שליבי תירדם... יש בדילמה הקטנה הזו איזה חן כי היא קשורה בילדים קטנים - ויש תמיד איזשהו קסם בהתמודדות עם האתגרים שהם מציבים בפנינו. כמעט כל הורה חווה את הדילמה הזו, ובכל זאת... הקסם נשאר.
להת'
רשומות
כן, כן, כל כך מוכר...
השבמחקגם לבת דודתה של ליבי יש יכולות כאלו
אני גם יושבת ליד וכל פעם שמתחיל מלמול או שהיא קמה אני אומרת "ששש שימי ראש, לישון". כמו כן שמתי לב שהרבה יותר קל לה להרדם אם אני נמצאת אך עסוקה במשהו אחר (ולא במתי היא תרדם כבר) ולכן אני מוצאת את עצמי מקפלת כביסה או קוראת לאורה של מנורת הלילה.
בכל מקרה נראה לי שבלילות האחרונים לכם הרבה יותר קל (כנראה שנפל האסימון לגבי המעבר...)
אז שיהיו לנו לילות טובים ובהצלחה בליל הסדר...
מעיין