לפני הכל, אנחנו פושעים חסרי לב! כן כן, פשוט כך. סבא וסבתא של ליבי (ההורים של קרן) נסעו לצרפת ל- 10 ימים בענייני משפחה. הבטחנו שנכתוב יותר, ולא רק שלא קיימנו, אלא שאפילו בסופ"ש הזנחנו. אבוי לבושה.
ובכן, ראשית, איפה היינו ומה עשינו:
הסופ"ש האחרון היה טוב! ביום ו' בילינו את אחה"צ בטיול מקומי לחצר בראשית, ליבי, גור, קה ואנוכי. אחרי המקלחות נסענו והבאנו אוכל סיני לארוחת השבת. עוד פעם ראשונה לליבי שלנו, וצ'ופר לגור, שחולה על העוף חמוץ-מתוק האדום. בשבת יצאנו לטיול, לא לפני שאכלנו פנקייק לארוחת בוקר עליזה. טיילנו באזור הכרמל הדרומי, ביער שליד מושב עופר, כרם המהר"ל. מזג האויר היה טוב, הנוף מקסים והאויר, הו, האויר...
אחרי התחלה קצת צולעת, העפלנו על הרכס וצעדנו לנו ביער, כשקרן וגור מובילים, וליבי ואני מתרכזים בטיפוס "סלעים" בשביל, וקפיצה מהם. ליבי הלכה לפחות חצי מהמסלול ברגל (עם יד), ונראה שנהנתה מאוד. סיימנו את הטיול ונסענו לאכול על החוף במכמורת. ים, גלים, מלח, וארוחה ישראלית של חומוס/טחינה/צ'יפס/בירה. כמה אושר יש בדברים הפשוטים האלה! "סתם טיול, סתם ארוחה על החוף.. הייתי שם, עשיתי את זה" יאמר לעצמו הקורא המשוכלל והמנוסה - נכון, גם אנחנו היינו שם ועשינו את זה, והעובדה היא שזה היה נהדר! תראו איזה יופי:
סיימנו את היום בביקור אצל יעל - סיום הולם לסופ"ש נהדר... המממ... אולי הולם, אבל לא סיום: הלילות האחרונים שלנו כבר לא כל כך שקטים. ליבי מתעוררת, ודואגת שגם אנחנו נדע שהיא ערה. אתמול לקח כמעט שעה וחצי , בין 12 ל- 2 בלילה, עד שהיא חזרה לישון. יכול להיות שעם הבטחון, באה גם ההרגשה שיש בשביל מה לבכות בלילה? שמישהו יבוא לנחם?
מה עוד למדנו השבוע...
ליבי שלנו תופסת בטחון. היא מעיזה יותר בשבוע האחרון, בודקת גבולות.. ומתפתחת. היא מבינה כמעט כל מה שאומרים לה, כולל משפטים מורכבים כמו "תביאי את הנעלים שלך מהחדר". יש לה גם כבר כמה מילים משלה, ובראשן, המילה "גע", שפירושה עוגיה (או תחליף הולם). ליבי כבר יודעת לעלות לבד על הספות, על הכסאות בחוץ, על הנדנדת גן ואור ליום ה' - גם על המיטה שלה... מה שכמובן הופך את החיים של קה למורכבים יותר, ובעיקר דרוכים יותר - כי הבלונדה הקטנה שלנו עדיין לא מכירה את כל רזיו של כח המשיכה.
יש לה רצון משלה, לגברת. היא "לוחמת" יותר, "מתווכחת" יותר.. אלה סימנים מצויינים לכל ילד בגיל הזה, אבל הופכים את חיי ההורים שלה ל... נו.. מעניינים יותר.
ובנימה אופטימית זו, נסיים להיום - לא לפני שנבטיח לכתוב כל יום (מקסימום יומיים) עד שהסבים חוזרים.
להת'
ובכן, ראשית, איפה היינו ומה עשינו:
הסופ"ש האחרון היה טוב! ביום ו' בילינו את אחה"צ בטיול מקומי לחצר בראשית, ליבי, גור, קה ואנוכי. אחרי המקלחות נסענו והבאנו אוכל סיני לארוחת השבת. עוד פעם ראשונה לליבי שלנו, וצ'ופר לגור, שחולה על העוף חמוץ-מתוק האדום. בשבת יצאנו לטיול, לא לפני שאכלנו פנקייק לארוחת בוקר עליזה. טיילנו באזור הכרמל הדרומי, ביער שליד מושב עופר, כרם המהר"ל. מזג האויר היה טוב, הנוף מקסים והאויר, הו, האויר...
אחרי התחלה קצת צולעת, העפלנו על הרכס וצעדנו לנו ביער, כשקרן וגור מובילים, וליבי ואני מתרכזים בטיפוס "סלעים" בשביל, וקפיצה מהם. ליבי הלכה לפחות חצי מהמסלול ברגל (עם יד), ונראה שנהנתה מאוד. סיימנו את הטיול ונסענו לאכול על החוף במכמורת. ים, גלים, מלח, וארוחה ישראלית של חומוס/טחינה/צ'יפס/בירה. כמה אושר יש בדברים הפשוטים האלה! "סתם טיול, סתם ארוחה על החוף.. הייתי שם, עשיתי את זה" יאמר לעצמו הקורא המשוכלל והמנוסה - נכון, גם אנחנו היינו שם ועשינו את זה, והעובדה היא שזה היה נהדר! תראו איזה יופי:
סיימנו את היום בביקור אצל יעל - סיום הולם לסופ"ש נהדר... המממ... אולי הולם, אבל לא סיום: הלילות האחרונים שלנו כבר לא כל כך שקטים. ליבי מתעוררת, ודואגת שגם אנחנו נדע שהיא ערה. אתמול לקח כמעט שעה וחצי , בין 12 ל- 2 בלילה, עד שהיא חזרה לישון. יכול להיות שעם הבטחון, באה גם ההרגשה שיש בשביל מה לבכות בלילה? שמישהו יבוא לנחם?
מה עוד למדנו השבוע...
ליבי שלנו תופסת בטחון. היא מעיזה יותר בשבוע האחרון, בודקת גבולות.. ומתפתחת. היא מבינה כמעט כל מה שאומרים לה, כולל משפטים מורכבים כמו "תביאי את הנעלים שלך מהחדר". יש לה גם כבר כמה מילים משלה, ובראשן, המילה "גע", שפירושה עוגיה (או תחליף הולם). ליבי כבר יודעת לעלות לבד על הספות, על הכסאות בחוץ, על הנדנדת גן ואור ליום ה' - גם על המיטה שלה... מה שכמובן הופך את החיים של קה למורכבים יותר, ובעיקר דרוכים יותר - כי הבלונדה הקטנה שלנו עדיין לא מכירה את כל רזיו של כח המשיכה.
יש לה רצון משלה, לגברת. היא "לוחמת" יותר, "מתווכחת" יותר.. אלה סימנים מצויינים לכל ילד בגיל הזה, אבל הופכים את חיי ההורים שלה ל... נו.. מעניינים יותר.
ובנימה אופטימית זו, נסיים להיום - לא לפני שנבטיח לכתוב כל יום (מקסימום יומיים) עד שהסבים חוזרים.
להת'
רשומות
אפפפפ... אנחנו לא מוותרים! גם כשהסבים יחזרו, אנחנו דורשים שתמשיך לכתוב.
השבמחק