לפני הכל - מזל טוב! אחותה של קרן ילדה בשעה טובה בן זכר, אח לטל. הלידה עברה בשלום ובמהירות יחסית, ללא אפידורל (כי לא היה זמן). לדברי היולדת, היה קשה אבל מהיר, והיא לא בטוחה מה עדיף - כמו הפעם הראשונה (ארוך ומייגע), או כמו הפעם הזו (קצר ופוצע). ארשה לעצמי לחזור על טענתי שאילו גברים היו צריכים ללדת, כבר היינו ממציאים פתרון טכנולוגי לעניין... בעצם מצאנו! נשים! המון המון מזל טוב לכולנו והמון אושר.
אתמול נסענו לטף. כידוע לכולנו (או שלא - אז הנה, עכשיו כן), טף יושבת בעיר הקודש ירושלם, מה שהופך כל נסיעה לשם למיוחדת. ככה זה אצלי - למרות שנסיעה לתל עמל לוקחת בערך אותו זמן והמרחק דומה (וגם לה יחוד משלה), עליה לי-ם זה משהו אחר.
אולי בגלל הניווט המאתגר בתוך העיר - פוטנציאל הטעות בירושלים הוא גבוה מאוד נוכח השילוט המצוין, השינויים והשיפוצים הרבים והתכופים, ואם כבר טעית, גורלך נגזר! לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך במאה שערים...
אולי זה גם בגלל היסטוריה האישית שלי - אבא, גבעת התחמושת... אולי זה סתם האויר, האנשים והנוף.
היה חם אתמול. החמסין לא פסח גם על העם היושב בציון ובעיקר לא על אלה שבאו, או יותר נכון ניסו לבוא בשעריה. שער הגיא היה פקוק ועמוס ולפחות 30 כלי רכב תקועים חנו בצד הדרך עם מכסה מנוע פתוח. חשבתי על המשוריינים של 48 ואיך ישבו אנשים בתוך משוריין שכולו פלדה ביום חמסין כזה וניסו להגיע אל העיר הנצורה... אבל אני סוטה מהנושא.
המפגש בטף היה מרגש. ליבי פשוט המיסה את כולם. בשמלה אוורירית לבנה, חמושה במשקפי שמש (אותם שמה באלגנטיות על הראש), זוג העיניים המדהימות, והקסם שלה, שגורם לכל מי שנמצא בחדר להתמגנט מיד... צוות טף, אשר מן הסתם כבר ראה לא פעם ילדה שהגיעה מרוסיה פשוט הפך לשלוליות על הרצפה (רק אלכס הצליח להישאר מרוכז - מקצוען!).
ישבנו עם יוליה ושאלנו על מצב האימוצים. השמועות האחרונות אמרו שרוסיה נסגרת, ושמחיר האימוצים עולה ל- 22,500 יורו. עפ"י יוליה - אין לטף שום מידע ברור. האימוצים ממשיכים בינתיים בקצב הרגיל, וגם המחיר עדיין לא השתנה.
דיברנו גם על היחס של הסביבה לילדים המאומצים. התחושה שלנו היא שהאימוץ נשאר תמיד בתודעה של הסביבה שלנו, כמו מן "כתם" שכזה, שמפריע לאנשים להתייחס לילד כאל סתם ילד, ולא כאל מן תופעה. תבינו - ליבי של היום היא "סתם ילדה". אני לא יכול לחשוב על משהו שמבדיל בינה ובין ילדים אחרים בני 1.8, אם בגנים שלנו ואם לדוגמא, בת אחותי. ועדיין, היחס של הסביבה אליה הוא שונה כי ככה זה - פשוט ככה.
אישית, היה מאוד מרגש לפגוש את כולם שוב. קרן ואני מרגישים שלטף באמת מגיע שאפו.
א. הם הצליחו במקום שבו אחרים נכשלו - לקרן ולי יש היום ילדה!
ב. הטיפול שלהם היה מאוד *מ ק צ ו ע י* לאורך כל הדרך, כולל הסיבוך המשפטי שלנו - נכון, לא היו "פוצי-מוצי" וטוב שכך.
ג. הם עושים עבודת קודש - ולא מעניין אותי אם וכמה הם מרוויחים בדרך. התחושה האישית שלי היא שהצוות בטף לא נמצא שם בגלל המשכורות הגבוהות והרכב הצמוד שאין להם...
אי לכך - הריני לנצל הזדמנות חגיגית זו ולברך אותם מעל דפי בלוג זה:
תודה על שהצלחתם איתנו, כן ירבו!
בדרך חזרה, ניצלנו את ההזדמנות להכיר לליבי עוד אחת מאושיות התרבות הישראלית. היא כבר מכירה את חוף הים, את החמסין, ואת המדורה - מאתמול היא גם מכירה את חומוס אבו-שוקרי אשר באבו גוש. בסה"כ קשה לומר שהיתה התלהבות היסטרית... נראה מה היא תחשוב על אבו אדהם.
חזרנו עייפים אך מרוצים מעוד חוויה בחיים החדשים שלנו.
להת..
אתמול נסענו לטף. כידוע לכולנו (או שלא - אז הנה, עכשיו כן), טף יושבת בעיר הקודש ירושלם, מה שהופך כל נסיעה לשם למיוחדת. ככה זה אצלי - למרות שנסיעה לתל עמל לוקחת בערך אותו זמן והמרחק דומה (וגם לה יחוד משלה), עליה לי-ם זה משהו אחר.
אולי בגלל הניווט המאתגר בתוך העיר - פוטנציאל הטעות בירושלים הוא גבוה מאוד נוכח השילוט המצוין, השינויים והשיפוצים הרבים והתכופים, ואם כבר טעית, גורלך נגזר! לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך במאה שערים...
אולי זה גם בגלל היסטוריה האישית שלי - אבא, גבעת התחמושת... אולי זה סתם האויר, האנשים והנוף.
היה חם אתמול. החמסין לא פסח גם על העם היושב בציון ובעיקר לא על אלה שבאו, או יותר נכון ניסו לבוא בשעריה. שער הגיא היה פקוק ועמוס ולפחות 30 כלי רכב תקועים חנו בצד הדרך עם מכסה מנוע פתוח. חשבתי על המשוריינים של 48 ואיך ישבו אנשים בתוך משוריין שכולו פלדה ביום חמסין כזה וניסו להגיע אל העיר הנצורה... אבל אני סוטה מהנושא.
המפגש בטף היה מרגש. ליבי פשוט המיסה את כולם. בשמלה אוורירית לבנה, חמושה במשקפי שמש (אותם שמה באלגנטיות על הראש), זוג העיניים המדהימות, והקסם שלה, שגורם לכל מי שנמצא בחדר להתמגנט מיד... צוות טף, אשר מן הסתם כבר ראה לא פעם ילדה שהגיעה מרוסיה פשוט הפך לשלוליות על הרצפה (רק אלכס הצליח להישאר מרוכז - מקצוען!).
ישבנו עם יוליה ושאלנו על מצב האימוצים. השמועות האחרונות אמרו שרוסיה נסגרת, ושמחיר האימוצים עולה ל- 22,500 יורו. עפ"י יוליה - אין לטף שום מידע ברור. האימוצים ממשיכים בינתיים בקצב הרגיל, וגם המחיר עדיין לא השתנה.
דיברנו גם על היחס של הסביבה לילדים המאומצים. התחושה שלנו היא שהאימוץ נשאר תמיד בתודעה של הסביבה שלנו, כמו מן "כתם" שכזה, שמפריע לאנשים להתייחס לילד כאל סתם ילד, ולא כאל מן תופעה. תבינו - ליבי של היום היא "סתם ילדה". אני לא יכול לחשוב על משהו שמבדיל בינה ובין ילדים אחרים בני 1.8, אם בגנים שלנו ואם לדוגמא, בת אחותי. ועדיין, היחס של הסביבה אליה הוא שונה כי ככה זה - פשוט ככה.
אישית, היה מאוד מרגש לפגוש את כולם שוב. קרן ואני מרגישים שלטף באמת מגיע שאפו.
א. הם הצליחו במקום שבו אחרים נכשלו - לקרן ולי יש היום ילדה!
ב. הטיפול שלהם היה מאוד *מ ק צ ו ע י* לאורך כל הדרך, כולל הסיבוך המשפטי שלנו - נכון, לא היו "פוצי-מוצי" וטוב שכך.
ג. הם עושים עבודת קודש - ולא מעניין אותי אם וכמה הם מרוויחים בדרך. התחושה האישית שלי היא שהצוות בטף לא נמצא שם בגלל המשכורות הגבוהות והרכב הצמוד שאין להם...
אי לכך - הריני לנצל הזדמנות חגיגית זו ולברך אותם מעל דפי בלוג זה:
תודה על שהצלחתם איתנו, כן ירבו!
בדרך חזרה, ניצלנו את ההזדמנות להכיר לליבי עוד אחת מאושיות התרבות הישראלית. היא כבר מכירה את חוף הים, את החמסין, ואת המדורה - מאתמול היא גם מכירה את חומוס אבו-שוקרי אשר באבו גוש. בסה"כ קשה לומר שהיתה התלהבות היסטרית... נראה מה היא תחשוב על אבו אדהם.
חזרנו עייפים אך מרוצים מעוד חוויה בחיים החדשים שלנו.
להת..
רשומות
נועם, אנא, המשך לכתוב. איך אתה מצליח להפוך כל אירוע לסיפור קולח ומרתק! בעצם נדמה שלא משנה מה הסיפור, תחת ידיך הוא יהיה יפהפה. נכון גם שיש לך מן ליבי כזאת פיקנטית לתאר, אבל ברור שיש לך את זה.
השבמחק