סוף שבוע בצפון עם ה"ילדג"

עריכה: אתמול סוף-סוף התלבש לי! מצאתי את הכינוי המתאים לליבי: ליבי היא ילדה-דג, או בקיצור "ילדג". עכשיו אפשר להמשיך הלאה..
היינו בצפון - סופ"ש. יצאנו ביום ששי בצהרים, אחרי מרוץ סביב השעון. להתארגן ללילה מחוץ לבית עם שני ילדים (גור וליבי), זה הרבה יותר מסובך מאשר כשיוצאים לבד... אז איחרנו קצת לצאת, אבל העיקר שיצאנו. בדרך חשבנו עם המשפחה השניה (ר. וא, חברים ותיקים) איפה אפשר לעצור בדרך לרמה, בלי להתערבב בעמישראל נושא הצידניות, המנגלים והמוסיקה הרועשת, שאיכשהו שוכח תמיד את שקיות האשפה בבית. חשבנו וחככנו עד שההארה הפציעה - למה שלא ניסע לתל-עמל, לאסי.
אני הרי יליד המקום, ויש לי משפחה שם... ניסע לבקר אותם ונבלה קצת במקום הכי יפה בעולם. הגענו לאסי בערך ב- 1:30. ר. וא. קיבלו את הטריפ של תל-עמל ישר בפנים - כמו שקורה לכל מי שמגיע לשם. קשה כל כך להאמין שהמקום באמת קיים. אי שם במדינת ישראל השחונה והצפופה, זורם לו נחל באמצע הקיבוץ... אבל נחל אמיתי! 30 מ' רוחב, עומק של 1.5 עד שני מטר, מים מתוקים, בטמפרטורה הנכונה... גדות הנחל עטורות דשאים ועצים והכל נקי וריק מאנשים. נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל זה אמיתי לגמרי. מי שהתלהב אפילו יותר היא ליבי "דג במים" שלנו. רק פקחה עיניים וראתה את המראה, ופצחה במחיאות כפיים, קריאות "נאין" (מים), וניסיונות להיחלץ מהכסא... אסרטיבית כבר אמרנו? עכשיו דמיינו לכם מה זה להוציא אותה משם...
אם כל זה לא מספיק, אחרי כחצי שעה הופיעו (בלא תיאום מראש), אח שלי ועוד שני חברים.
בקיצור, התמכרנו לעונג... כולל ארוחת צהרים וקפה... רק בחמש אחה"צ יצאנו לכיוון הרמה.
הזמנו מקום באליעד (דרום הרמה), במין אוהל שאמור לאכלס קבוצות. למזלנו, היינו "יחידים ביחידה" כמו שאומרים. היו שם אלף מזרונים שנערמו אחד על השני, כך שכל ילד שרצה ישן על הר של 8 מזרונים, עשינו ארוחת ערב על האש + דברים מהבית... אחרי שכל הילדים פרשו לישון, פשוט ישבנו שם ארבעתנו ודיברנו.
נדמה לי שכבר ציינתי איפשהו שמבחינתי, לילה כזה הוא הבילוי האולטימטיבי. קראתי פעם כאן על תופעה שנקראת "שחיקה הדוניסטית". הכוונה היא לזה שזמן לא רב אחרי ש[למשל] קנינו משהו, אנחנו מפסיקים להתרגש ממנו והוא הופך לסטנדרט אותו אנחנו מנסים (שוב) לשפר. זה לא קורה לנו עם חוויות. אמנם התופעה הזו מוכרת לרובנו, אבל המסקנה ממנה כנראה לא נקלטת אצל הרוב המכריע: במקום לאסוף רכוש, צריך לאסוף חוויות וזכרונות... ועד כאן העשרה להיום.
למי מכם שמתעניין, ילדתנו, שאתמול מלאו לה שנה ו- 11 חודש, נהנתה מאוד. טיפלה באש, שיחקה עם שאר הילדים כשווה בין שווים... היה לה קצת קשה להירדם, אבל שכבנו על מזרון מול האש, שרנו וליטפנו - לקח 5 דקות יותר. נו שוין... את הההצגה היא שמרה ליום שבת.

בשבת, אחרי ארוחת בוקר (כולל הפנקייק המסורתי של אבא), נסענו לתל דן. מי שלא היה שם - נא להגיע בדחיפות, המקום הוא פנינה. כמויות המים, הצמחיה.. זה לא בארץ!



ליבי שלנו הלכה את איתנו את המסלול הארוך, כשעה וחצי בקצב איטי. ההתלהבות שלה ממים התבטאה גם בדיבור - היא קוראת להם "נאין" ואת זה לא הפסקנו לשמוע; אבל הנסיכה שלנו לא רק מדברת, היא גם עושה! לא היה פלג מים שלא טעם את טעם נעליה, והמים קרים! פשוט תענוג איך שהיא הולכת בטיולים. השבילים בשמורה עשוים מסלעים שמצריכים מילד בן שנתיים שיווי משקל ומאמץ. ליבי הלכה את כל הדרך (למעט 100 מ'), על שתי רגליה השריריות, עם יד לסיוע. היה פשוט נהדר. הילדה הזו כל כך חזקה וחסונה, גם פיזית וגם נפשית. איזה מזל יש לנו!
ביציאה מתל דן פגשנו קבוצת תיירים יפנית. ליבי פשוט מהממת אותם. לא עוברות 5 דקות והיא מוקפת ב 5-6 מעריצים/ות שמנסה... לא בדיוק יודע מה. לך תבין יפנים, אבל הכוונות שלהם נראות טובות, ואם מישהו מהם מחזיק בננה או תפוז למשל...

חזרנו הביתה דרך תל-עמל. לא יכולנו להתאפק. זה היה קצר יותר הפעם, למרות מחאותיה של ה"ילדג"... מה שכן, היה לנו העונג להיפגש עם יואב, בן דודי, אשתו וילדיו. הנסיעה הביתה עברה בנעימים, *לא היו פקקים*, גור וליבי שיחקו רוב הדרך והיא נרדמה רק 5 דקות לפני שהגענו, אז פשוט העברנו אותה למיטה וזהו.

סופ"ש מלא (יש יאמרו גדוש), שטוען אותך אנרגיה מצד אחד, ומאידך מעייף מאוד.
התחלתי לכתוב אתמול (שבת) ואני מסיים היום (ראשון)... יש השקעה!
להת' בינתיים

דג במים

איזה ילדה מ-ד-ה-י-מ-ה! אף פעם לא ראיתי מישהו שהביטוי "דג במים" מתאים לו יותר מליבי. מה שהיא עושה בבריכת שחיה... ילדה בת שנה ועשר - קופצת למים מהמעקה (עם יד, כדי לוודא שלא תחטוף מהמעקה), צוללת בלי למצמץ, ויוצאת אחרי שניה או שתיים עם חיוך מרוח על כל הפרצוף. אל תתבלבלו - היא רוצה ומבקשת עוד! כשניסינו לשים אותה בגלגל - כזה מהסוג החדיש שאמור למנוע מהפעוט להתהפך או לעוף ממנו - איזה עלבון! ואיזה קרב! הדבר היחיד שהיה מקובל על הגברת האסרטיבית שלנו, זה לשבת בו כך שהיא תוכל להפוך אותו ולצלול למים. היא צוללת כבר יותר מ- 5 שניות! יותר מזה עוד לא היה לי האומץ לבדוק, ועמכם הסליחה...

העניין הוא שליבי היא לא רק דג במים במובן הזה, הצר. ליבי היא דג במים אמיתי, במשמעות העמוקה יותר. היא מסתדרת בכל מקום ומצב, לא מראה סימני מצוקה, וכמעט אין קשיי הסתגלות למצבים חדשים.
לפעמים, כשאני מסתכל עליה צועדת (בהליכה הנון-שלנטית המיוחדת שלה), נדמה לי שמבחינתה, העולם נברא רק כדי שהיא תוכל לחיות בו להנאתה... ואני מאמין שכך בדיוק צריכה ילדה בת שנה ועשר להרגיש כדי להיות מאושרת.



גם הדיבור והתקשורת עולים מדרגה (רואים, אמרתי לכם: הנה ההוכחה). בתחילת השבוע נוספו לנו כמה וכמה מילים. נכון, כמו במקרים רבים, ליבי'נקה שלנו מקורית בבחירה: "חלב", "פרפר", "גיא", "איילה"... ומה עם אמא, אבא? יוק! לאמא עוד יש שם: "קה". לי אפילו אין את זה. מעבר למילים האלה, היא מסכימה לחזור על מילים כשמבקשים ממנה ("תגידי ___"), ושימו לב לתחכום: במידה ונדמה לה שהמילה המבוקשת מסובכת מדי, יש ברירות מחדל: "אה" או "אי" והעניין מבחינתה פתור - אם לא מוצא חן בעיניך, תתמודד...

אז זהו להיום.

לילה ראשון בלי אמא

לילה ראשון בלי אמא!.. טוב, לא בדיוק - היו לליבי שלנו הרבה כאלה, אבל זה היה בחיים אחרים, בארץ אחרת, רחוקה רחוקה... היא אפילו לא היתה ליבי אז, אלא מישהי אחרת.
אז הלילה קה שלנו יצאה ב- 7 בערב ותחזור רק מחר בבוקר; כמו שאמרתי, לילה ראשון בלי אמא. אבא וליבי אכלו יחד ארוחת ערב (סטנדרטית: ירקות, גבינה לבנה, חביתה, קצת פסטרמה ותירס - קיבוצניקים), אח"כ יצאנו לטיול ערב לזרוק את הפח. אני יודע - יהיו שיאמרו שאני מקלקל את הילדה, כי לזרוק פח זה חלק מחובותיו של הגבר בבית. אז יגידו... זאת הבת שלי, לא שלהם! המשכנו את הטיול ופגשנו בדרך את י. בדרכו לאלונית. בחור חריף שכל וחד לשון, י זה, אבל אפילו הוא נפל ברשתה של הבלונדינית הקטנה שלנו.
אחרי המקלחת, יצאנו לטיול לילה. בנגוד לטיול ערב, טיול הלילה התבצע על הידים, כדי ליצור אוירה רגועה שתתאים להשכבה. כשעברנו את גן חצב, זכינו לברכת לילה טוב גם מהטווס שלנו. ליבי יודעת לחכות את הקריאה שלו באופן מעורר קנאה.
אח"כ הלכנו לישון, וליבי נרדמה אחרי שיר וחצי...

יש דברים שקשה לנו להבחין בהם. אנחנו פשוט קרובים מדי, חיים אותם יום-יום. דווקא אנשים אחרים, שפוגשים את ליבי פחות, שמים לב אליהם מיד. למשל, קולגה של קרן שהיתה אצלנו היום, הופתעה מאוד מהיכולת של ליבי לתקשר ולהיות מובנת בלי מילים. האמת, אנחנו כמעט תמיד מבינים מה היא רוצה, למרות שליבי לא מדברת (במובן המקובל של המילה). היכולת שלה לתקשר במבטים, מחוות, מלמולים וקולות אחרים היא באמת פנומנלית... אתה פשוט מבין מה היא רוצה, וזהו - אז למה באמת לטרוח לדבר?
אם כבר מדברים על זה - לי נדמה שהסכר עומד להיפרץ. בשבוע האחרון ליבי מתחילה לחזור על מילים, אם ביוזמתה ואם כשמבקשים ממנה. בעיני זה סימן ברור. לא יודע אם זה כל כך חשוב, אבל אמרתי...

היא עקשנית, ליבי שלנו. ברור שהיא בודקת גבולות - זה הגיל. אבל אצל הנסיכה שלנו, הבדיקה היא יסודית: לא פעם, לא פעמיים... שוב ושוב ושוב... רק אחרי שבוע שבועיים של ניסיונות בלתי פוסקים, מתוחכמים ומטריפים את הדעת, היא מקבלת אחר כבוד את הקו שהוצב... ומוצאת מיד יעד אחר הממתין לכיבוש. *לוחמת*. מכירים את המדבקות האלה - NO FEAR - זו ליבי! בבריכה היא צוללת, קופצת (עם יד)... והיא היתה שם בסה"כ שלוש פעמים! תראו אותה עם הממטרה:

אתמול סיימנו את השבת במדורה קצרה בחצר שלנו. ישבנו ליד האש עם סבא וסבתא, אכלנו דובדבנים טריים מהגולן, והיה נהדר. למה סיפרתי את זה בעצם? סתם... שתקנאו!

להת'

אוף-טופיק: פרידה...

העולם לא נגמר בפיזיקה. חברים טובים הם ההוכחה, במובן זה שהם עומדים בסתירה לחוק שימור האנרגיה... מי שהתברך בחברים טובים ומכיר את החוק הנ"ל כנראה יודע שאני צודק.

אתמול נפרדנו מזוג חברים אשר יוצא לנסות את מזלו בדנמרק הרחוקה. הזוג הזה הוא מסוג החברים שהולכים איתך ה-ר-ב-ה זמן, שאתה והם יודעים שיש ביניכם משהו אמיתי... והם עוד שכנים!
בפעם הראשונה שאתה שומע על הנסיעה המתוכננת, הלב שלך נצבט.
הצביטה נשארת שם כשאתם מדברים על זה... כשזה מתקדם וקורם עור וגידים... כשיש תאריך...
כשאתה רואה רואה אותם עוזבים את הבריכה ביום האחרון, הצביטה הופכת לפצע.
כשאתם יושבים בפעם האחרונה על המרפסת, בלילה שלפני, והרוח הקלה של תחילת הקיץ מרפרפת בין המילים, זה כמו רשת שלוחצת לך את כל הלב מסביב.
זה לא כעס, אני מאחל להם שיצליח ושיהיה נהדר.. והכל, *באמת*!
אני יודע שנשמור על קשר ושבעולם המקושר של היום - נדבר, נכתוב, נראה, נבקר...
אבל אנחנו נתגעגע, והם יחסרו לנו - בקפה של יום ששי בבוקר, בלילה על המרפסת, בבריכה... סתם לראות את אחד מהם לוקח בבוקר את הילדים לגן ולנפנף ביד לשלום...

...הם אמורים כבר להיות שם עכשיו, בדנמרק. אני מקווה שהם יספיקו לקרוא את הפוסט הזה, כי הוא נכתב בשביל שהם ידעו שעם כל הרצון והתקווה שיהיה להם טוב, עצוב לנו.

להת' א. וד. - ... ותדאגו שכשנתראה יהיה לכם חיוך של אושר על הפנים!

אביב בקראס

הזכרתי כאן את ק+ש שנסעו גם הם לאזור קראס.
כך זכינו לקבל תמונות של קראס מהחודש האחרון.
מצא את ההבדלים:





























מצא את ההבדלים (2)





























עוד אחת - סתם בשביל להראות שקראס יכולה להיות יפה:















אחרונה חביבה, התמונה הזו היא של חנות הצעצועים ברח' מירה, אשר הוזכרה כאן בעבר.
לעיונכם ושימושכם במידת הצורך




















להת' בינתים

ברוכים הבאים לקיץ

כמו שאומרים לפעמים בקומיקס................... אחרי 100 שנה......... חוזרים לכתוב.
התקופה האחרונה לחוצה וקשה לנו. בצד שלי יש תקופה מטורפת בעבודה, בצד של קה - קודם כל יש חזרה לעבודה (נגמרה חופשת הלידה ועוד לא התחיל החופש הגדול), וחוץ מזה, עייפות מצטברת של טיפול יום-יומי בפעוטה אנרגטית, חסרת פחד ומעצורים. אולי באמת ילדים זה שמחה, מה שבטוח, ילדים זה שחיקה!
טוב נו, די...די... אנחנו לא מסכנים! אני מקווה שחסרי המזל שנפגשים אתנו כל יום מצליחים להבחין באושר הפנימי שלנו מבעד למסך הערפל של השגרה. אם לא, יהי הבלוג עדות אילמת אך כתובה: בבסיס, בפנים, במקום שממנו שואבים את העסיס הזה שנקרא משמעות, יש לנו היום באר במקום ברז. נשאר לנו רק להתאים מחדש את הצנרת.. ועד אז, מן הסתם יהיו דליפות והפרשי לחצים...

ברוכים הבאים לקיץ! חם, ימים ארוכים, משחקי מים, ים, בריכה, שיזוף... לא שהיה ממש חורף (בעצם לנו כן היה - מינוס 20 לא מספיק?), אבל ברור שאין מה להשוות.
ליבי שלנו הפכה לישראלית לכל דבר. נכון שכבר במהלך שלושת החודשים הראשונים ראינו את השינוי מתהווה, אך השינוי, כמו האביב, היה "רך", "עגול"... ואז, פתאום, בום טראח - בא הקיץ! באיבחת שמש חדה עלו הטמפרטורות, האויר סביבנו הפך הביל והחגיגה התחילה.
... היא שזופה, מסתובבת בגופיות, משחקת בממטרות, ה"שפה" שלה עלתה מדרגה מבחינת עושר הצלילים שלה וגם מבחינת העוצמות; היא מבינה כל מה שאומרים, כולל משפטים מורכבים ("תביאי בבקשה את הכובע הלבן שלך - הוא תלוי ליד הדלת בחדר")... והיא חוגגת.

אתמול היינו בבריכה בפעם הראשונה. איזה אושר! לא יתואר... עזבו אתכם מבית השואבה - בואו לראות את ליבי בבריכה! איזה צהלות של שמחה וגיל! צללנו ביחד והשתוללנו; היה קצר יחסית, אבל אינטנסיבי... קיץ כבר אמרנו?

לפני שאסיים -
מזל טוב ליום הולדת שנתיים (באיחור אלגנטי) לגאיה וקסלר ולבלה ארנלדס.
איחולי הצלחה לק+ש שחזרו ממש עכשיו מביקור ראשון בקראס לקראת אימוץ.

להת'