שבת בבוקר, יום יפה.. וליבי שלנו בחרה להשכים קום, למרות שביום ששי היא הולכת לישון מאוחר. אחרי ארוחת בוקר בינונית למדי (אולי בגלל שלא הכנתי פנקייק), יצאנו (האב ובתו) לטיול בוקר רכוב ובדרך עצרנו אצל הסבים מהצד שלי. פגשנו שם את בן הדוד של ליבי ושם גם התבשלה תכנית הפעולה שלנו - נסיעה משפחתית למשק החי של גליל-ים.
אצלנו כבר אין משק חי - במקומו הולכת ונבנית שכונה חדשה. פסו הארנבים, השרקנים והקביות... רק הטווס נותר, עצמאי כפי שהיה מאז ומתמיד, וקריאותיו הנוגות מתגלגלות להן בלילה על גדר הפח הגלי הבוהקת, המקיפה את אתר הבניה אשר היה ביתו... ומן הגדר החדשה, הן ניתזות ומהדהדות בין בתי הילדים הישנים והחשוכים כתזכורת צובטת לב למה שהיה ולא ישוב עוד להיות... אפפפ! סליחה, אני סוטה מן הנושא.
אספנו את אמא קרן מהבית ויצאנו לדרך. משק החי בגליל-ים נקרא "הילולה"... נו, מילא, שיהיה. בסה"כ מצאנו שם את הסטנדרט המקובל: חיות משק הבית, קצת קופים, פינת ליטוף, פינת יצירה, ופיתות טאבון להכנה עצמית - בהחלט לא רע. מה שלא צפינו (אם כי אולי היינו צריכים) הוא את הסאונד! אודה על האמת, כל העניין נשגב מבינתי לחלוטין! תהרגו אותי, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע כל "אירוע", "הפעלה לילדים", או "אטרקציה" חייבים להיות מלווים במערכת סאונד צווחנית, הצורחת שירי ילדים "עליזים" בווליום מחריש אוזניים, מפוצץ רקות, וכמובן מונע כל אפשרות לתקשר... יתר על כן, מעולם לא פגשתי מישהו שהודה בפני שהוא נהנה מהעינוי הזה... אבל שוב, אני סוטה מהנושא.
מה שרציתי לספר הוא שסוף-סוף, אחרי למעלה מחודשיים שליבי שלנו רואה את התמונות, ולומדת מאיתנו "איך עושה תרנגול?", היא פוגשת את הדבר האמיתי!
ראינו תרנגול - "קוקוקו"; ראינו סוס - "צ'ק צ'ק צ'ק" (נו... קשה לכתוב את זה... אתם יודעים, כמו שלימדו אותנו שעגלון עושה); ראינו פרה - "מממממ"; ראינו חזיר "חרחרחר"; ראינו וליטפנו ארנב (טוב, "ליטפנו" זה מושג רחב - ליבי ליטפה בדרכה המיוחדת, ואנחנו הצלנו את הארנבון המסכן לפני שנגרם נזק בלתי הפיך); ראינו והאכלנו אווזים - ליבי עוד לא יודעת "געגעגע", אבל ראתה את אבא האמיץ נותן לאווזים לכרסם לו את גב היד, ממש כמו שהיה עושה במשק החי שלנו זצ"ל, כשהיה בן 10...
חוץ מזה גם אכלנו פיתה טאבון עם שוקולד, משכנו לפוני בזנב ושוב גרמנו לאמא התקף קל עד בינוני... היה שמח כל זמן שהצלחנו לעמוד בעומס הרעש הנורא. אח"כ נסענו לבקר את ניר ואיריס (חברים) בראש העין וחלק מאיתנו גם אכל צהרים (חלקנו הפעוט לא כל כך), אבל היו דברים מעניינים אחרים... ניר הוא אספן חובב של עתיקות, וחלקן מוצגות בבית: כד עתיק, כוס זכוכית מיוחדת מסוף המאה ה- 18 וכו'. הבנות של ניר כבר גדולות, וגם הבנים של איריס... אבל ליבי שלנו היתה מוקסמת מעושר האפשרויות! עברנו את זה בשלום הודות לתושיה של ניר, לזריזות והדריכות של קה וקורט של תבלין מזל.
אחה"צ אירחנו את השכנים - הבן שיחק איתי כדורסל, הבת שיחקה עם העגלה של ליבי, השכנה ישבה עם קרן והשכן שמתח שריר בכדורגל צלע אלינו רק בסוף...
היתה לנו שבת נהדרת! כן ירבו...
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
גם אנחנו לא מבינים מדוע כל מגזר ששיך, או מכוון לילדים, חייב להיות מעוטר ומכותר בקולות הצורמניים והצווחניים של השירים, שאולי יפים במקום אחר ובזמן מתאים. לדעתי הדבר מראה ומוכיח פעם נוספת את חוסר הכבוד וההבנה לאנשים הקטנים האלה. אחר כך מתפלאים שבגיך 12 הם שמים הכל על ווליום מחריש אזניים בכל זמן ובכל מקום. הרי במו ידינו למדנו אותם דרך חיים זאת.
השבמחקהתיאור של הטווס פשוט נוגע ללב...
השבמחקעל אף שבן דודה של ליבי טוען כי הטווס מפריע לו לישון בצהריים.