אז הלילה קה שלנו יצאה ב- 7 בערב ותחזור רק מחר בבוקר; כמו שאמרתי, לילה ראשון בלי אמא. אבא וליבי אכלו יחד ארוחת ערב (סטנדרטית: ירקות, גבינה לבנה, חביתה, קצת פסטרמה ותירס - קיבוצניקים), אח"כ יצאנו לטיול ערב לזרוק את הפח. אני יודע - יהיו שיאמרו שאני מקלקל את הילדה, כי לזרוק פח זה חלק מחובותיו של הגבר בבית. אז יגידו... זאת הבת שלי, לא שלהם! המשכנו את הטיול ופגשנו בדרך את י. בדרכו לאלונית. בחור חריף שכל וחד לשון, י זה, אבל אפילו הוא נפל ברשתה של הבלונדינית הקטנה שלנו.
אחרי המקלחת, יצאנו לטיול לילה. בנגוד לטיול ערב, טיול הלילה התבצע על הידים, כדי ליצור אוירה רגועה שתתאים להשכבה. כשעברנו את גן חצב, זכינו לברכת לילה טוב גם מהטווס שלנו. ליבי יודעת לחכות את הקריאה שלו באופן מעורר קנאה.
אח"כ הלכנו לישון, וליבי נרדמה אחרי שיר וחצי...
יש דברים שקשה לנו להבחין בהם. אנחנו פשוט קרובים מדי, חיים אותם יום-יום. דווקא אנשים אחרים, שפוגשים את ליבי פחות, שמים לב אליהם מיד. למשל, קולגה של קרן שהיתה אצלנו היום, הופתעה מאוד מהיכולת של ליבי לתקשר ולהיות מובנת בלי מילים. האמת, אנחנו כמעט תמיד מבינים מה היא רוצה, למרות שליבי לא מדברת (במובן המקובל של המילה). היכולת שלה לתקשר במבטים, מחוות, מלמולים וקולות אחרים היא באמת פנומנלית... אתה פשוט מבין מה היא רוצה, וזהו - אז למה באמת לטרוח לדבר?
אם כבר מדברים על זה - לי נדמה שהסכר עומד להיפרץ. בשבוע האחרון ליבי מתחילה לחזור על מילים, אם ביוזמתה ואם כשמבקשים ממנה. בעיני זה סימן ברור. לא יודע אם זה כל כך חשוב, אבל אמרתי...
היא עקשנית, ליבי שלנו. ברור שהיא בודקת גבולות - זה הגיל. אבל אצל הנסיכה שלנו, הבדיקה היא יסודית: לא פעם, לא פעמיים... שוב ושוב ושוב... רק אחרי שבוע שבועיים של ניסיונות בלתי פוסקים, מתוחכמים ומטריפים את הדעת, היא מקבלת אחר כבוד את הקו שהוצב... ומוצאת מיד יעד אחר הממתין לכיבוש. *לוחמת*. מכירים את המדבקות האלה - NO FEAR - זו ליבי! בבריכה היא צוללת, קופצת (עם יד)... והיא היתה שם בסה"כ שלוש פעמים! תראו אותה עם הממטרה:
אתמול סיימנו את השבת במדורה קצרה בחצר שלנו. ישבנו ליד האש עם סבא וסבתא, אכלנו דובדבנים טריים מהגולן, והיה נהדר. למה סיפרתי את זה בעצם? סתם... שתקנאו!
להת'
רשומות
הי נועם. הבוקר ביליתי בוקר נפלא וקצר עם ליבתכם. שחקנו, פרקנו, בדקנו וכד', לפתע ליבי גילתה את תמונתה ואת התמונות האחרות. היא רצה, הביאה כסא, עלתה עליו והתחילה לבדוק את כל התמונות תוך שהיא ממלמלת ומצביעה, כאילו לעצמה, אבל אלי:"גו(ר), איילה, אא (אורי), מצביעה על עצמה אה. זחן רב עמדה ובדקה ואחרי האוכל שוב רצה לשם ושוב זיהתה ומלמלה, ונשאה עיניה היפות אלי לקבלת עידוד.אלה היו רגעים קסומים ומרגשים בשביל שתינו . טוב גם אכלנו ארוחת בוקר. ליבי נגסה שתי נגיסות מהלחם, דחפה את הצלחת וסימנה לרדת. התחפשתי לגננת ואמרתי:"לא חביבתי, אנחנו עוד אוכלים. יש ביצה, מלפפון,..." ועוד כהנה וכהנה הסברים חינוכיים של גבול עדין. להפתעתי ליבי התישבה חזרה בכסא ודפקה ארוחה למופת. נותרה בצלחת שהיו בה קודם גם פסטרמה ביצה גבינה, מלפפון ועגבניה, רק חתיכת מלפפון וכמה שברי עגבניה. אחרי האוכל יצאנו לטייל בזולה שלנו. התנדנדנו בכל מה שאפשר. בעיקר היה כף להיסתלבט על הערסל. בעודנו יושבות עליו, קלטנו לפתע תנועה איטית אך קבועה על הדשא. ליבי הופתעה ואף נבהלה קצת. אני קראתי לצב להתקרב אלינו ומשלא נענה, התקרבנו אליו יחד אוחזות יד ביד כדי לאזור אומץ. הסתכלנו על הצב, ליבי מיד הצביע על הפה שלו, והצב פתח אותו ואמר שהוא מעדיף מלפפון ועגבניה. רצנו והבאנו. ליבי זרקה עליו את הירקות והוא החל לנגוס בהם ברעבתנות מברך את יומו. פתאום ראינו שכבר עשר וצריך ללכת אל סבתא מאיה. בדרך מצאנו מחזיק מפתחות קטן וליבי אספה אותו וחיפשה איפה לשים. הראיתי לה את הכיס שבמכנסיה.מאותו רגע היא הכניסה והוציאה את המחזיק לאורך כל הדרך. בשלב מסוים בקשה את הטלפון שלי והצביעה על הכיס שלה כמקום ראוי לאכסן אותו. נתתי לה, מה כבר יכול לקרות לו בכיס שלה? והיא התחפשה לאבא שלה וכל הדרך הוציאה והכניסה, דברה וחלקה הוראות והסברים בליווי תנועות ידים רלוונטיות לעניין.
השבמחקכמו שאמרתי - היה לנו בוקר קסום.