אוף-טופיק: פרידה 2

כפי שכבר כתבנו כאן, נפרדנו מזוג חברים טובים. רק השבוע הם זכו לקבל את הציוד שלהם ולהתחבר שוב לאינטרנט.
אז כמחווה להם, הנה הפוסט שכתבנו אז בשלמותו. נקווה שהפעם הם יוכלו לקרוא אותו...

העולם לא נגמר בפיזיקה. חברים טובים הם ההוכחה, במובן זה שהם עומדים בסתירה לחוק שימור האנרגיה... מי שהתברך בחברים טובים ומכיר את החוק הנ"ל כנראה יודע שאני צודק.

אתמול נפרדנו מזוג חברים אשר יוצא לנסות את מזלו בדנמרק הרחוקה. הזוג הזה הוא מסוג החברים שהולכים איתך ה-ר-ב-ה זמן, שאתה והם יודעים שיש ביניכם משהו אמיתי... והם עוד שכנים!
בפעם הראשונה שאתה שומע על הנסיעה המתוכננת, הלב שלך נצבט.
הצביטה נשארת שם כשאתם מדברים על זה... כשזה מתקדם וקורם עור וגידים... כשיש תאריך...
כשאתה רואה רואה אותם עוזבים את הבריכה ביום האחרון, הצביטה הופכת לפצע.
כשאתם יושבים בפעם האחרונה על המרפסת, בלילה שלפני, והרוח הקלה של תחילת הקיץ מרפרפת בין המילים, זה כמו רשת שלוחצת לך את כל הלב מסביב.
זה לא כעס, אני מאחל להם שיצליח ושיהיה נהדר.. והכל, *באמת*!
אני יודע שנשמור על קשר ושבעולם המקושר של היום - נדבר, נכתוב, נראה, נבקר...
אבל אנחנו נתגעגע, והם יחסרו לנו - בקפה של יום ששי בבוקר, בלילה על המרפסת, בבריכה... סתם לראות את אחד מהם לוקח בבוקר את הילדים לגן ולנפנף ביד לשלום...

...הם אמורים כבר להיות שם עכשיו, בדנמרק. אני מקווה שהם יספיקו לקרוא את הפוסט הזה, כי הוא נכתב בשביל שהם ידעו שעם כל הרצון והתקווה שיהיה להם טוב, עצוב לנו.

להת' א. וד. - ... ותדאגו שכשנתראה יהיה לכם חיוך של אושר על הפנים!

תעלומות...

לפעמים קורה שאני עומד מול המציאות, מגרד את פדחתי במבוכה ולא מצליח להבין: "איך זה יכול להיות?" אלה לא מצבים שכיחים. ברוב המקרים, מטריאליזם אמפירי מעורב במעט ניו-אייג' מספק תשובות סבירות למאורעות חיינו השונים. ברוב המקרים - לא בכולם!
השבוע זה קרה לי 3 פעמים. שלוש פעמים בתוך שבוע אחד; אי אפשר עם הילדה הזאת!
ליבי עולה מדרגות בתחום התקשוררת המילולית. כמות המילים שלה הוכפלה (לדעתי) בשבוע-שבועיים האחרונים, הג'יבריש שלה הפך למורכב הרבה יותר - הרבה עיצורים ואותיות גרוניות נוספו לרפרטואר, וגם המקצב והניגון השתנה - זה כבר לא רק Aahhh, ehhh,yooo, אלא משהו הרבה יותר מורכב. היא חוזרת על הרבה מילים שהיא שומעת ומשתמשת במילים חדשות. העניין הוא שלרוב אנחנו (הוריה המסורים) יכולים להבין ולשייך את המילים למקור שלהן. אבל יש מקרים ש.. ??? פשוט לא מבינים!

יום אחד ביקשה הגברת הבלונדינית שלנו מאמא שלה ריבה - "בה". זה כשלעצמו חדש, אבל זה אחד מהמקרים הרבים שליבי מיישמת מילים שהיא שומעת מאמא ביום-יום; אבל אז הוסיפה ליבי את המלה "תות", כלומר - היא רוצה ריבת תות. מה שאני לא מצליח להבין זה איך לכל הרוחות היא קישרה את המלה תות לריבה? נכון, זו אכן ריבת תות, אבל מאיפה היא ידעה את זה? זה לא משהו שהיא שמעה מאיתנו, או ממישהו אחר (למיטב ידיעתי); נכון שהיא מכירה את המלה תות, אבל לא בהקשר של ריבה, אלא בהקשר של עץ תות, וזה תות אחר.

מילה נוספת שלא ברור מאיפה הדיעה אליה היא "ברך". יום בהיר אחד ליבי הצביעה על הברך שלה ואמרה לאמא "ברך". איך ואיפה היא למדה? שוב - לא מאיתנו.

יש עוד כל מיני תעלומות שכאלה... לרוב, ליבי מעדיפה שאמא (ולא אבא) תשכיב אותה לישון. כרגיל אצל הילדה האסרטיבית שלנו, העדפה מתבטאת ביותר ממחאה עדינה ומנומסת... אבל ביום ו' האחרון החליטה הגברת שהיום אבא ישכיב אותה לנוח צהרים. אחזה בידי, הובילה אותי לחדר שלה ועלתה למיטה... זה לא שקה לא היתה שם. ליבי יכלה לבחור ובחרה אותי. מה נשתנה?? למה דווקא באותו יום? לא שזה מפריע לי חלילה... אבל אני כל כך רוצה להבין.

בכלל, הייתי כל כך רוצה להבין יותר איך עובד המוח הצעיר הזה שמסתובב לנו בבית, אבל מבפנים. להבין איך היא עושה את מה שהיא עושה, מה היא חושבת ואיך (הרי אין לה עדיין מספיק מילים)... מן הסתם, אני חולק את ההרגשה הזו עם עוד אלפי אבות ואמהות, אשר עומדים נפעמים, סקרנים, ולפעמים אובדי עצות מול נפלאות ילדיהם.
במחשבה שניה, הידע הורס את הקסם...

להת' בינתיים
נ.ב. - מצטער, היום אין תמונה :-(

יום הולדת שמח

בשעה טובה, אם כי באיחור אופנתי, חגגנו לליבי יום הולדת שנתיים בשבת האחרונה. האירוע המשמח נחוג במסגרת המשפחה הקרובה: הורים,סבים/סבתות ואחים/אחיות על נשיהם וטפם. סך כל הכבודה, כ- 23 ראש.

היה יום הולדת כייפי, בלי מערכות שמע זועמות ומפעילים חדורי עזוז וגבורה. רק אנחנו. הילדים התנהגו למופת, ובהתחשב בעובדה שהיו 7 וחצי (אם לספור את בן האחות הצעיר כחצי) - מדובר בפלא אמיתי. אפילו הפעילות בבריכת הילדים התנהלה בשליטה יחסית.

אני מניח שהחשיבות של אירועים כאלה משתנה בין משפחה למשפחה (ומן הסתם, לאורך השנים והילדים), אבל אצלנו האירוע הזה היה טעון רגשית, במיוחד עבור קה. אחרי הכל, היו לה הרבה שנים לתכנן, לדמיין, לרצות כל כך... והנה זה קורה. הרי אין דבר יותר קשה מהתגשמות של משהו שציפית לו כל כך. המציאות מקפידה לסטור לך פעם מימין... פעם משמאל; פעם זה התאריך שלא מסתדר (כי יש לנו מקבץ ימי הולדת סביב סוף יולי/תחילת אוגוסט), פעם זה מישהו קרוב שזורק איזה משפט מקומם... ופעם זה סתם אתה והתמונה שצרובה בראש, שלא מתיישבת עם מה שהולך לקרות... וכל סטירה כזו כואבת.
זו הסיבה שהשמחה שלי כפולה: גם יום הולדת שנתיים לבת שלי - עכשיו היא פעוטה באופן רשמי, וגם יום הולדת מוצלח, נעים, והכי חשוב: מתאים לנו, כמו שרצינו... הייתם צריכים לראות את ליבי מכבה את הנרות! בעצם, למה הייתם צריכים? הנה תראו:


טוב, נכון שלא רואים את עיני התכלת, אבל שימו לב ליציבה, לעוצמת הנשיפה... לבלונד! איזו ילדה! והנה תמונה שבה כן רואים את עין התכלת:


עברו כבר כמעט 6 חודשים, ואני עדיין לא התרגלתי. אני לא בטוח שאתרגל אי פעם.
עוד משהו שקרה ממש היום:
אמא וליבי היו בטיפת חלב. הנסיכה שלנו עלתה ב- 1.7 ק"ג וגבהה ב- 1.3 ס"מ בשלושה חודשים האחרונים.
החיים יפים בישראל נכון?

אז להת' בינתיים

שיחה עם הגננת

יש משהו מוזר בדואליות שבין המחשבות והמילים. מצד אחד, רוב חיינו אנחנו חושבים במילים. קשה לנו מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחשוב מחוץ למסגרת המילים והשפה שלנו. מצד שני, אנחנו לא *בדיוק* חושבים במילים, ועל כך יעיד כנראה כל מי שהתנסה בחוויה הדי מתסכלת, עבורי לפחות, של כתיבה או תמלול של המחשבות שלו. יתכן שחלק מהבעיה נעוץ בעובדה הפיזיקלית הפשוטה שאנחנו חושבים במהירות האור, אבל כותבים ומקלידים במהירות החושך... זה כנראה לא רק זה - הדברים פשוט ברורים לך במחשבה, עד לרגע שבו אתה מנסה לכתוב אותם... למשל: כל הקדמה הטרחנית שלעיל, חלפה במוחי בהבזק של שניות, אבל לקח לי הרבה זמן לגלגל אותה לדפוס.

ביום ששי היינו בשיחה עם הגננת המיועדת של הנסיכה הקסומה שלנו, וכמובן שנתבקשנו לספר עליה.
אז איך מתארים את ליבי ב- 5 משפטים? מה אומרים? הרי הכל כל כך ברור כשאתה חושב על זה, אבל כשזה מגיע למילים... אתה מוצא את עצמך נאבק בניואנסים, במילים שנשמעות אחרת ברגע שהן נאמרות, במשמעויות ואסוציאציות - סלט!
הנה מה שאמרנו בקווים כלליים:
- ליבי ילדה מדהימה. נכון, כל הורה חושב ככה על הילד שלו, אבל אנחנו מרגישים שבמקרה שלנו באמת מדובר בילדה מאוד מיוחדת. יש בה משהו מרתק, שמושך את תשומת הלב של כל מי שרואה אותה - גם כאלה שלא מכירים את "הסיפור" שלה. נכון, היא יפהפיה, אבל זה לא רק זה.
- ליבי מאוד חזקה. פיזית ונפשית. היא מסוגלת לעשות דברים שרוב בני גילה לא עושים, היא דוחפת את עצמה להרחיב את היכולות שלה ואת הגבולות שמציבים מולה. היא לא מוותרת - לא לעצמה ולא לנו. היא עושה את זה בנחישות, בתחכום ובחן המיוחד שלה.
- ליבי ילדה מאומצת. העובדה הזו היא חלק ממנה, אבל אנחנו מאוד רוצים שהעובדה הזו לא תגרור בעקבותיה יחס מיוחד, שלא יקשרו כל צעד שהיא עושה ל"היסטוריה" שלה. היא מאומצת, עובדה; היא גם בלונדינית, עובדה; היא גם נולדה בקיץ, עובדה.
- ליבי גדלה בבית יתומים ברוסיה. אנחנו היינו שם וראינו את בית היתומים מבחוץ ומבפנים. בניגוד לדעות הקדומות שאופפות את התחום הזה (ויתכן שלחלק מהן יש ביסוס כזה או אחר), זה בית ילדים מצוין! ליבי קיבלה שם טיפול וחינוך מעולה. נכון, אי אפשר לספק לילדה תחליף להורים בבית ילדים, אבל העבודה שעשו שם היא מצויינת ומגיע להם שאפו, כפי שכבר נכתב כאן: ג'חנון, והצדעה לרוסים.
- אנחנו מאוד, אבל מאוד אוהבים את ליבי והיא מאוד מאוד חשובה לנו. אנחנו רוצים שיהיו לה חיים נהדרים, והגן (גנון?) הוא שלב חשוב. אנחנו מאמינים שהיא מוכנה (אני שונא את המילה "בשלה" - היא לא נקטרינה!) ללכת לגנון ואנחנו מקווים מאוד שהקליטה תהיה קלה ושתהיה לה שנה נהדרת.

היום היינו עם ליבי אצל דר' אנטמן, שפגש אותה גם בביקור הראשון שלנו בקראס, לפני כמעט שנה (איך שהזמן רץ!).
ליבי היתה נהדרת, וגם דר' אנטמן חושב שמדובר ב[ציטוט]: "סיפור הצלחה".
אנחנו מאוד שמחים, למרות שבינינו... אנחנו הרי יודעים את זה...

להת' בינתיים..