 |
אתמול נפרדנו מסבא מאיר (סבא מצד אבא) של ליבי.
מאיר - אני כל כך שמח שליבי הכירה אותך ושאתה זכית והכרת אותה. ממה שמסתמן בינתיים (ואנחנו מבטיחים לעשות כל מאמץ לא להרוס), היא תגדל ותהיה אדם שהיית אוהב ומעריך. עצוב לי שלא תוכל לראות, ושלא תוכל לתת לה את מה שהיית יכול ורוצה.
היו הרבה אנשים בהלוויה שנערכה היום, ואני רוצה לצטט כאן את הדברים שאמרנו על סבא מאיר בהלוויה (לפי הסדר בו הוקראו)... ברשותכם:
עדכון: העלנו כמה תמונות של מאיר לפיקסה. הנה הלינק (ואני אוסיף אותו ללינקים שבצד):
http://picasaweb.google.com/nliron/Meir#
אני:
לפני כ- 10 שנים נערכה מסיבת הפרידה של דר' לירון (המוכר לרובכם גם כ"מאיר" ולחלקנו כ"אבא" או "סבא") מהמחלקה אותה ניהל בבית החולים איכילוב.
מאיר נשא נאום באותה מסיבה. כדרכו מאז ומתמיד, המילים שאמר היו ישירות ונוקבות. הוא דיבר על מחוייבות הרופא לחוליו, אבל גם למוסר. הוא דיבר על כך שחובתו המוסרית של הרופא היא לשאוף להצטיין במקצועו - לא רק עבור עצמו, אלא מפני שרק כך הוא מגשים את שבועתו.
אבי החורג, בעלה של אמי ואביהם של אחי ואחותי לא אמר דברים בעלמא. הוא עמד בדרישותיו הגבוהות מאחרים בעצמו. אם הכרתי אדם אשר קידש את האינטגריטי, היה זה מאיר. ממנו למדתי את השיעור החשוב כל כך, שהערכה היא פועל יוצא של המאמצים שלך לדרוש מעצמך להיות טוב יותר, ואני מעלה ומזכיר זאת כמעין צוואה שהותיר לנו, בעידן שבו האמת והיושרה הפכו למין בסכנת הכחדה.
מאיר לא היה קל. הוא לא ראה לנכון להשקיע מאמץ בלהתחבב על הבריות; הוא חיפש את הערכתם.
הוא זכה בהערכתי ובאהבתי העמוקה בזכות ולא בחסד.
גם במותו, הלך בדרכו שלו, המכובדת, ומי שהיה שם יודע שהיתה זו בחירתו שלו - ממש כמו בחייו.
יהי זכרו ברוך.
אחותי:
אבא שלי לימד אותי הרבה דברים חשובים, למשל:
שערכים חשובים יותר מכסף כי את הכסף שלך מישהו יכול לקחת (נגיד פקידה בבנק) ואת הערכים שלך לא.
הוא לימד אותי גם שאם יש לך קצת כסף אז תהנה ממנו.
לימד אותי לאהוב את הארץ, לא דרך ההיסטוריה שלה - שהיא שנוייה במחלוקת בין התושבים השונים החיים בה; לא דרך סיפורי גבורה, אלא דרך הרגליים והעיניים, וכדי לאהוב באמת את הארץ, צריך לטייל בה.
לימד שלא משנה מה אנשים אחרים חושבים - העיקר להיות נאמן למה שאתה מאמין בו.
לימד שידע הוא חשוב, ותמיד צריך להשיג עוד ממנו, ואם משהו באמת מעניין אותי - לא להסתפק בתשובות שטחיות, אלא לחקור, לבדוק, להטיל ספק, וככה ללמוד.
דברים חשובים כאלה למדתי ממנו.
רובכם הכרתם את האיש החכם, הרציני, ההחלטי, הישיר, החזק, ולעיתים קשוח; ואני הכרתי אבא רגיש, רך ואוהב. איש סקרן שאינו יודע שובע, צנוע ומלא הומור.
זה אבא שלי.
אמא שלי:
למאיר -
גופך אולי לעד אבד לי
ועיניך לא יראו יותר זריחה
כפות רגליך לא תשארנה
עקבות שקיעתן באדמה הלחה
לא תהיה בך שמחה, לא אנחה, לא מנוחה,
גם לא כאב, לא דבר ויכוח, לא אכזבה ולא תקווה.
ליבך אינו מקום יותר לאהבה,
אתה כבר לא בין החיים,
אך גם המוות לא ייקח אותך ממני...
דרכי תראה זריחה, תדע שמחה, ואנחה ומנוחה,
גשם ופריחה, מדבר, שמיים
ואת הירוק שבעיני המים.
יחד נחזה בשקיעת הזהב
ובליבי תכאב וגם תאהב.
Adios מאיר. Vaya Con Dios
היו הרבה אנשים בהלוויה שנערכה היום, ואני רוצה לצטט כאן את הדברים שאמרנו על סבא מאיר בהלוויה (לפי הסדר בו הוקראו)... ברשותכם:
עדכון: העלנו כמה תמונות של מאיר לפיקסה. הנה הלינק (ואני אוסיף אותו ללינקים שבצד):
http://picasaweb.google.com/nliron/Meir#
אני:
לפני כ- 10 שנים נערכה מסיבת הפרידה של דר' לירון (המוכר לרובכם גם כ"מאיר" ולחלקנו כ"אבא" או "סבא") מהמחלקה אותה ניהל בבית החולים איכילוב.
מאיר נשא נאום באותה מסיבה. כדרכו מאז ומתמיד, המילים שאמר היו ישירות ונוקבות. הוא דיבר על מחוייבות הרופא לחוליו, אבל גם למוסר. הוא דיבר על כך שחובתו המוסרית של הרופא היא לשאוף להצטיין במקצועו - לא רק עבור עצמו, אלא מפני שרק כך הוא מגשים את שבועתו.
אבי החורג, בעלה של אמי ואביהם של אחי ואחותי לא אמר דברים בעלמא. הוא עמד בדרישותיו הגבוהות מאחרים בעצמו. אם הכרתי אדם אשר קידש את האינטגריטי, היה זה מאיר. ממנו למדתי את השיעור החשוב כל כך, שהערכה היא פועל יוצא של המאמצים שלך לדרוש מעצמך להיות טוב יותר, ואני מעלה ומזכיר זאת כמעין צוואה שהותיר לנו, בעידן שבו האמת והיושרה הפכו למין בסכנת הכחדה.
מאיר לא היה קל. הוא לא ראה לנכון להשקיע מאמץ בלהתחבב על הבריות; הוא חיפש את הערכתם.
הוא זכה בהערכתי ובאהבתי העמוקה בזכות ולא בחסד.
גם במותו, הלך בדרכו שלו, המכובדת, ומי שהיה שם יודע שהיתה זו בחירתו שלו - ממש כמו בחייו.
יהי זכרו ברוך.
אחותי:
אבא שלי לימד אותי הרבה דברים חשובים, למשל:
שערכים חשובים יותר מכסף כי את הכסף שלך מישהו יכול לקחת (נגיד פקידה בבנק) ואת הערכים שלך לא.
הוא לימד אותי גם שאם יש לך קצת כסף אז תהנה ממנו.
לימד אותי לאהוב את הארץ, לא דרך ההיסטוריה שלה - שהיא שנוייה במחלוקת בין התושבים השונים החיים בה; לא דרך סיפורי גבורה, אלא דרך הרגליים והעיניים, וכדי לאהוב באמת את הארץ, צריך לטייל בה.
לימד שלא משנה מה אנשים אחרים חושבים - העיקר להיות נאמן למה שאתה מאמין בו.
לימד שידע הוא חשוב, ותמיד צריך להשיג עוד ממנו, ואם משהו באמת מעניין אותי - לא להסתפק בתשובות שטחיות, אלא לחקור, לבדוק, להטיל ספק, וככה ללמוד.
דברים חשובים כאלה למדתי ממנו.
רובכם הכרתם את האיש החכם, הרציני, ההחלטי, הישיר, החזק, ולעיתים קשוח; ואני הכרתי אבא רגיש, רך ואוהב. איש סקרן שאינו יודע שובע, צנוע ומלא הומור.
זה אבא שלי.
 |
אמא שלי:
למאיר -
גופך אולי לעד אבד לי
ועיניך לא יראו יותר זריחה
כפות רגליך לא תשארנה
עקבות שקיעתן באדמה הלחה
לא תהיה בך שמחה, לא אנחה, לא מנוחה,
גם לא כאב, לא דבר ויכוח, לא אכזבה ולא תקווה.
ליבך אינו מקום יותר לאהבה,
אתה כבר לא בין החיים,
אך גם המוות לא ייקח אותך ממני...
דרכי תראה זריחה, תדע שמחה, ואנחה ומנוחה,
גשם ופריחה, מדבר, שמיים
ואת הירוק שבעיני המים.
יחד נחזה בשקיעת הזהב
ובליבי תכאב וגם תאהב.
Adios מאיר. Vaya Con Dios
 |
רשומות
דוד מאיר
השבמחקאין לי שום בעיה לכתוב על דודי מאיר, סבא של ליבי, מכיון שלמרבה הפלא (ובטח גם הפליאה שלו) הוא היה דוד קלאסי, כזה שכל אחד היה רוצה. אפרט:
אני זוכרת שבת אביבית איפשהו בשנות השבעים: אנחנו, אמא, אבא והילדות הולכים לקטוף זר חרציות לגלי, לכבוד החתונה עם מאיר. הייתי קטנה אך כבר אז הרגשתי כמה דברים בקשר לענין הזה: ההורים (שלי) נורא שמחים. חרציות הן משהו שימשי, אביבי, ארצי- הכל רק לא חתונה של עוגה ושמלת כלה.
זה בעצם מה שהמשכתי להרגיש עד שנפרדנו לעד ממאיר, ובעצם עד היום: שההורים שלי אוהבים אותו ושהחרציות הולמות אותו ואת הזוגיות שלו עם דודתי האהובה.
רק אחרי שקטפנו את אותו זר הכרתי את מאיר. אני זוכרת איש גבוה בכפכפים או סנדלים. מצח נחושה והליכה רכה. עצמאות מחשבה ועשייה תמידית המסוות, די בהצלחה הייתי אומרת, לב פגיע לחלוטין. ויותר מכל אדם שבחר לו בתבונה אופיינית את גלי (שלנו) ונועם ויצא איתם למסע חייו.
הרי לא אחדש לכם בתארי את אותו אדם, שגם אם אחיה שלוש פעמים לא אגיע להספק חייו שלו. רק אוסיף ואומר לכם, ולו, את שלא הספקתי:
אתה היית ותמיד תהיה דוד יקר שלי. אתה, בלי משים כך נראה, פתחת לי צוהר לעולם המוזיקה הקלאסית וזו תמיד מזכירה לי אותך. היית התל – אביב שלי, שוב, מקום מפלט מסויים משדות קיבוצי. היית אי של עשייה הומנית מתמדת בתוך הייאוש ואוזלת היד של רובנו.
והיית זה שאיתו בחרה גלי לצאת למסע, מסע שבשבילי היה לפעמים בית ואשר הוליד את גיא ומעיין שלנו האהובים שבאהובים.
אני זוכרת אותך באהבה רבה, לאה.