יום הולדת שמח - ליבי בת 3 !!

ליבי בת 3!! אנחנו ההורים שלה כבר כמעט שנה וחצי. היום חגגנו את יום ההולדת בגן,

ואחה"צ נסענו לים ובילינו שם עד מאוחר. יש לנו ילדה 'גוווללהה גווללה'.

התרגשנו מאוד מיום ההולדת של לליבי. פתאום מקבלים מן עומק כזה, שלא מרגישים בדרך כלל ביום-יום, בין מקלחת למשחק ובין ארוחה לעימות... הנה אתה בחוף עלום שם בסיני, שוחה בזהירות במי האפסיים לאורך הריף הארוך (נשמר מקיפודי ים ומרעין בישין שעלולים לשלוח אותך בחזרה לארץ הקודש במחי נגיעה), ופתאום.. הסלע צולל בבת אחת ויורד 100 מ' למטה. אתה מוריד את המבט אל עולם אחר, עמוק יותר, רגוע, מלא צבע, חיים ויופי, ואתה מבין.
מבין למה שחית עד הלום, למה נסעת 500 ק"מ במדבר כדי להגיע לכאן.. מבין.

בתוך המסגרת הזו, אני מרגיש מין צורך לבדוק איפה אנחנו עומדים, מין סיכום ביניים. אמנם זה עלול להעמיד את כל החוויות שלנו והחיים שלנו בהקשר 'מדיד', שלא לומר תעשייתי, דווקא כשמדובר בתחום האישי וה"רך" שלנו. מצד שני, אנחנו מסמנים לעצמנו מטרות ושאיפות, מתכננים, מכוונים... אז ראוי שנבדוק איפה אנחנו עומדים.
איפה אנחנו עומדים עם מה שרצינו לתת ליבי, איפה אנחנו עומדים מבחינת מה שרצינו לעצמנו כמשפחה.

ליבי מדברת שוטף, במשפטים ארוכים ומורכבים. היא יודעת להביע את עצמה, להסביר מה היא מרגישה וחושבת, לכעוס, להתבדח, להתעקש ולהתווכח (את זה היא יודעת מצויין).
ליבי מוכשרת מבחינה מוטורית, אתלטית מאוד, ובנוסף - שחיינית מוכשרת מאוד.
ליבי השתלבה חברתית בכל המעגלים בהם אנחנו חיים - משפחה, גנון, חברים. יש בה הרבה מנהיגות ו"ג'דעאיות' אבל גם המון רוך ונשיות (ויעידו על כך כל מיני תמונות שיש בבלוג בפוסטים קודמים). היא אסרטיבית, לא מתייאשת מקשיים ומכשולים, ולא פחות חשוב, היא מציבה לעצמה מטרות ועובדת קשה כדי להצליח.
אגב אסרטיביות - אבוי לנו אם היא החליטה על משהו שאסור, או פשוט להעלות למי מאיתנו את הסעיף. היא ניגשת למשימה באותה יסודיות ועקשנות חסרת פשרות שלה - והיא תצליח!
ליבי ילדה מחונכת. יודעת להיות מנומסת, יודעת לאכול עם סכין ומזלג (כשהיא רוצה).
ליבי רוצה ומחפשת מגע, ליטוף וחיבוק, ליבי שובבה (ראה לעיל), מצחיקה ומדהימה ביופיה.
רצינו לתת לליבי בית. רצינו להיות לה הורים.
אנחנו ההורים של ליבי - תשאלו אותה.. אנחנו המשפחה שלה. היא לא נולדה כאן, היא באה אלינו ועכשיו היא שלנו. הרבה פחדים וחששות שהיו לנו כבר חלפו עברו להם והפכו מטושטשים כמו סיפור של מישהו אחר. אנחנו זוכרים, אבל הם כבר לא שלנו. היינו זוג (בערך) ויחד עם ליבי הפכנו למשפחה. גם מיוחדת, גם רגילה. אנחנו חיים את החיים כמו האחים, השכנים והקולגות לעבודה, אבל מדי פעם אנחנו רואים את קצה הריף ההוא בסיני.


להת'