ליבי פוגשת את קוקוקו

שבת בבוקר, יום יפה.. וליבי שלנו בחרה להשכים קום, למרות שביום ששי היא הולכת לישון מאוחר. אחרי ארוחת בוקר בינונית למדי (אולי בגלל שלא הכנתי פנקייק), יצאנו (האב ובתו) לטיול בוקר רכוב ובדרך עצרנו אצל הסבים מהצד שלי. פגשנו שם את בן הדוד של ליבי ושם גם התבשלה תכנית הפעולה שלנו - נסיעה משפחתית למשק החי של גליל-ים.
אצלנו כבר אין משק חי - במקומו הולכת ונבנית שכונה חדשה. פסו הארנבים, השרקנים והקביות... רק הטווס נותר, עצמאי כפי שהיה מאז ומתמיד, וקריאותיו הנוגות מתגלגלות להן בלילה על גדר הפח הגלי הבוהקת, המקיפה את אתר הבניה אשר היה ביתו... ומן הגדר החדשה, הן ניתזות ומהדהדות בין בתי הילדים הישנים והחשוכים כתזכורת צובטת לב למה שהיה ולא ישוב עוד להיות... אפפפ! סליחה, אני סוטה מן הנושא.
אספנו את אמא קרן מהבית ויצאנו לדרך. משק החי בגליל-ים נקרא "הילולה"... נו, מילא, שיהיה. בסה"כ מצאנו שם את הסטנדרט המקובל: חיות משק הבית, קצת קופים, פינת ליטוף, פינת יצירה, ופיתות טאבון להכנה עצמית - בהחלט לא רע. מה שלא צפינו (אם כי אולי היינו צריכים) הוא את הסאונד! אודה על האמת, כל העניין נשגב מבינתי לחלוטין! תהרגו אותי, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע כל "אירוע", "הפעלה לילדים", או "אטרקציה" חייבים להיות מלווים במערכת סאונד צווחנית, הצורחת שירי ילדים "עליזים" בווליום מחריש אוזניים, מפוצץ רקות, וכמובן מונע כל אפשרות לתקשר... יתר על כן, מעולם לא פגשתי מישהו שהודה בפני שהוא נהנה מהעינוי הזה... אבל שוב, אני סוטה מהנושא.
מה שרציתי לספר הוא שסוף-סוף, אחרי למעלה מחודשיים שליבי שלנו רואה את התמונות, ולומדת מאיתנו "איך עושה תרנגול?", היא פוגשת את הדבר האמיתי!
ראינו תרנגול - "קוקוקו"; ראינו סוס - "צ'ק צ'ק צ'ק" (נו... קשה לכתוב את זה... אתם יודעים, כמו שלימדו אותנו שעגלון עושה); ראינו פרה - "מממממ"; ראינו חזיר "חרחרחר"; ראינו וליטפנו ארנב (טוב, "ליטפנו" זה מושג רחב - ליבי ליטפה בדרכה המיוחדת, ואנחנו הצלנו את הארנבון המסכן לפני שנגרם נזק בלתי הפיך); ראינו והאכלנו אווזים - ליבי עוד לא יודעת "געגעגע", אבל ראתה את אבא האמיץ נותן לאווזים לכרסם לו את גב היד, ממש כמו שהיה עושה במשק החי שלנו זצ"ל, כשהיה בן 10...
חוץ מזה גם אכלנו פיתה טאבון עם שוקולד, משכנו לפוני בזנב ושוב גרמנו לאמא התקף קל עד בינוני... היה שמח כל זמן שהצלחנו לעמוד בעומס הרעש הנורא. אח"כ נסענו לבקר את ניר ואיריס (חברים) בראש העין וחלק מאיתנו גם אכל צהרים (חלקנו הפעוט לא כל כך), אבל היו דברים מעניינים אחרים... ניר הוא אספן חובב של עתיקות, וחלקן מוצגות בבית: כד עתיק, כוס זכוכית מיוחדת מסוף המאה ה- 18 וכו'. הבנות של ניר כבר גדולות, וגם הבנים של איריס... אבל ליבי שלנו היתה מוקסמת מעושר האפשרויות! עברנו את זה בשלום הודות לתושיה של ניר, לזריזות והדריכות של קה וקורט של תבלין מזל.
אחה"צ אירחנו את השכנים - הבן שיחק איתי כדורסל, הבת שיחקה עם העגלה של ליבי, השכנה ישבה עם קרן והשכן שמתח שריר בכדורגל צלע אלינו רק בסוף...
היתה לנו שבת נהדרת! כן ירבו...

יש לנו אחיין חדש! + רשמים מהביקור בטף

לפני הכל - מזל טוב! אחותה של קרן ילדה בשעה טובה בן זכר, אח לטל. הלידה עברה בשלום ובמהירות יחסית, ללא אפידורל (כי לא היה זמן). לדברי היולדת, היה קשה אבל מהיר, והיא לא בטוחה מה עדיף - כמו הפעם הראשונה (ארוך ומייגע), או כמו הפעם הזו (קצר ופוצע). ארשה לעצמי לחזור על טענתי שאילו גברים היו צריכים ללדת, כבר היינו ממציאים פתרון טכנולוגי לעניין... בעצם מצאנו! נשים! המון המון מזל טוב לכולנו והמון אושר.


אתמול נסענו לטף. כידוע לכולנו (או שלא - אז הנה, עכשיו כן), טף יושבת בעיר הקודש ירושלם, מה שהופך כל נסיעה לשם למיוחדת. ככה זה אצלי - למרות שנסיעה לתל עמל לוקחת בערך אותו זמן והמרחק דומה (וגם לה יחוד משלה), עליה לי-ם זה משהו אחר.
אולי בגלל הניווט המאתגר בתוך העיר - פוטנציאל הטעות בירושלים הוא גבוה מאוד נוכח השילוט המצוין, השינויים והשיפוצים הרבים והתכופים, ואם כבר טעית, גורלך נגזר! לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך במאה שערים...
אולי זה גם בגלל היסטוריה האישית שלי - אבא, גבעת התחמושת... אולי זה סתם האויר, האנשים והנוף.
היה חם אתמול. החמסין לא פסח גם על העם היושב בציון ובעיקר לא על אלה שבאו, או יותר נכון ניסו לבוא בשעריה. שער הגיא היה פקוק ועמוס ולפחות 30 כלי רכב תקועים חנו בצד הדרך עם מכסה מנוע פתוח. חשבתי על המשוריינים של 48 ואיך ישבו אנשים בתוך משוריין שכולו פלדה ביום חמסין כזה וניסו להגיע אל העיר הנצורה... אבל אני סוטה מהנושא.
המפגש בטף היה מרגש. ליבי פשוט המיסה את כולם. בשמלה אוורירית לבנה, חמושה במשקפי שמש (אותם שמה באלגנטיות על הראש), זוג העיניים המדהימות, והקסם שלה, שגורם לכל מי שנמצא בחדר להתמגנט מיד... צוות טף, אשר מן הסתם כבר ראה לא פעם ילדה שהגיעה מרוסיה פשוט הפך לשלוליות על הרצפה (רק אלכס הצליח להישאר מרוכז - מקצוען!).
ישבנו עם יוליה ושאלנו על מצב האימוצים. השמועות האחרונות אמרו שרוסיה נסגרת, ושמחיר האימוצים עולה ל- 22,500 יורו. עפ"י יוליה - אין לטף שום מידע ברור. האימוצים ממשיכים בינתיים בקצב הרגיל, וגם המחיר עדיין לא השתנה.
דיברנו גם על היחס של הסביבה לילדים המאומצים. התחושה שלנו היא שהאימוץ נשאר תמיד בתודעה של הסביבה שלנו, כמו מן "כתם" שכזה, שמפריע לאנשים להתייחס לילד כאל סתם ילד, ולא כאל מן תופעה. תבינו - ליבי של היום היא "סתם ילדה". אני לא יכול לחשוב על משהו שמבדיל בינה ובין ילדים אחרים בני 1.8, אם בגנים שלנו ואם לדוגמא, בת אחותי. ועדיין, היחס של הסביבה אליה הוא שונה כי ככה זה - פשוט ככה.
אישית, היה מאוד מרגש לפגוש את כולם שוב. קרן ואני מרגישים שלטף באמת מגיע שאפו.
א. הם הצליחו במקום שבו אחרים נכשלו - לקרן ולי יש היום ילדה!
ב. הטיפול שלהם היה מאוד *מ ק צ ו ע י* לאורך כל הדרך, כולל הסיבוך המשפטי שלנו - נכון, לא היו "פוצי-מוצי" וטוב שכך.
ג. הם עושים עבודת קודש - ולא מעניין אותי אם וכמה הם מרוויחים בדרך. התחושה האישית שלי היא שהצוות בטף לא נמצא שם בגלל המשכורות הגבוהות והרכב הצמוד שאין להם...

אי לכך - הריני לנצל הזדמנות חגיגית זו ולברך אותם מעל דפי בלוג זה:
תודה על שהצלחתם איתנו, כן ירבו!

בדרך חזרה, ניצלנו את ההזדמנות להכיר לליבי עוד אחת מאושיות התרבות הישראלית. היא כבר מכירה את חוף הים, את החמסין, ואת המדורה - מאתמול היא גם מכירה את חומוס אבו-שוקרי אשר באבו גוש. בסה"כ קשה לומר שהיתה התלהבות היסטרית... נראה מה היא תחשוב על אבו אדהם.
חזרנו עייפים אך מרוצים מעוד חוויה בחיים החדשים שלנו.

להת..

תקשורת בישורת ודילמות...

היום שמתי לב פתאום כמה שהתקשורת של ליבי התפתחה! נכון, לא מדברת - אבל הרי עברית קשה שפה... לעומת זאת, היא מבינה כמעט כל מה שאומרים, וגם "קטעי הקישור" שלה - אנחנו מצליחים להבין את הרוב. היום בילתה את אחה"צ/ערב מול המדורה, חקרה את תופעות האש והחום, עזרה לנו בהוספת זרדים למדורה, עד שהיה לה חם מדי לעמוד לידה. אח"כ ישבה וחקרה את החצץ והפקאנים שהיו זרוקים מסביב. ליבי עסקה בזה כמעט שעה, לבד. היה לנו כיף!

עוד משהו שרציתי לכתוב עליו היום: החיים מציבים בפנינו דילמות שונות ומשונות. כבר אמר מי שאמר שיש ביניהן קווי דמיון הניתנים לניתוח מתימטי. אישית, אני מאמין שקו הדמיון העיקרי שלהן הוא שרובנו מצליחים, באופן עקבי וגורף, לזהות את הפתרון הגרוע ביותר וליישם אותו בנחישות חסרת פשרות... ואולי אני סתם מגזים ;-)
בכל מקרה, הרשו לי להציג בפניכם את הדילמה המקומית שלי מהיום - להלן:
ערב של עוד יום גדוש פעילות וחוויות (ראו לעיל), ליבי ועבדכם הנאמן מתכנסים אל טקס השינה - נכנסנו לחדר המוחשך, אמרנו לילה טוב לגור, לדלת של המקלחת, לחלון ולארונות; השכבה, שירי ערש (לילה לילה, מי אכל את הירח..), קצת נעים בגב... אחרי כ- 10 דקות, הילדה נרגעת לה וכמעט נרדמת... ואז זה מתחיל: במקום לשמוע נשימות רגועות של שינה, אתה שומע מין סוג של המהום - יחיד, חלש, ועם זאת ברור. אחרי כמה שניות מגיע עוד אחד, ואחריו זה כבר הופך למלמול. עכשיו אנחנו בדילמה.
מצד אחד, התיאוריה גורסת שלא מתקשרים עם הפעוטה בשלב הזה, על מנת לתפוס שתי ציפורים - שתדע שאתה שם בשבילה ותרגיש את הבטחון, אבל מינימום גירויים; עכשיו זה זמן לישון.
מצד שני, ברור לך שהמלמול יהפוך לקשקוש, למשחק, לצחוקיה... ומשם קצרה הדרך לאנרכיה שתחילתה באינתיפאדה רבתי, וסופה מי ישורנו...
מה עושים?? האם מתערבים ומתי? מתי מתאזן הצורך לא לתקשר עם ההתדרדרות הכללית במצב? ואיך מזהים את הרגע?... אני יושב שם כבר כמעט 20 דקות! אם יש לכם תשובות טובות - אנא הודיעונו. אם לא - הצטרפו אלינו... אגב, אנחנו בחרנו בינתיים בפשרה של התערבות מוגבלת למניעת הסלמה: בשלב ראשון משחררים "ששששש" תקיף, אם לא עוזר אחרי דקה או שתיים וניסיונות ההתנגדות המזוינת נמשכים, אפשר לנסות פניה תקיפה: "ליבי, מספיק! עכשיו ישנים! ואם גם זה לא עוזר - סובלים בשקט, וחוזרים על א + ב לסירוגין, עד להרגעת הגזרה.

... מרוב עייפות, הפוסט הזה נותר ללא סיום הולם אתמול, אז אני מוסיף אותו היום. הוא "נכתב לי בראש" בזמן שישבתי בחדר החשוך וחיכיתי שליבי תירדם... יש בדילמה הקטנה הזו איזה חן כי היא קשורה בילדים קטנים - ויש תמיד איזשהו קסם בהתמודדות עם האתגרים שהם מציבים בפנינו. כמעט כל הורה חווה את הדילמה הזו, ובכל זאת... הקסם נשאר.
להת'

נו כבר...

ההורים של קרן חזרו(?) כבר מחו"ל, השבוע נגמר, ואני יושב בעבודה ומתעסק במכוניות! עוד ועוד ועוד מכוניות... אין לי כוח היום. אני הולך הביתה, לליבי, לקרן ולמיצי.

נוצרה לנו מסורת יפה - ליבי ואמא שלה מלוות אותי כל יום לשער הירוק בדרך לעבודה. אנחנו נפרדים בנשיקה (אני מקבל משתיהן - בר מזל שכמותי...), ואני יוצא לעוד יום של קרב. ...אבל בשעות האלה, ההשפעה כבר פגה וכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה, חזרה אל הבנות.
אז הנה אני עף...

שמועות וחרוזים

כמעט ולא ראיתי את ליבי היום. יום ג' הוא יום שבו אני מגיע מהעבודה מאוחר. אם יש לי מזל, אני מצליח לתפוס את המקלחת. אם לא, כמו היום למשל, אני מפספס.
כל מה שיש לי לכתוב היום הוא מיד שניה, מפיה של אמא תשושה שנרדמה לי מול העיניים. לזכותה יאמר, שהיא הצליחה להקשיב (כמו שרק היא יודעת) לקשקושים שלי על היום שעבר עלי... אבל כשביקשתי לשמוע על היום שלהן, התמוססו להם המילים והחלומות למין דייסה מנומנמת...

אני יודע שבוקר רגוע ונעים עבר על השתיים,
שהן עשו טיול לכלבו בלי "על הידיים",
שהן ביקרו אצל אמא שלי (על האופניים),
שליבי ישנה בצהריים שעתיים,
אני גם יודע שהיה קשה יותר אחרי הצהריים.
זהו זה בינתיים...

מקווה שמחר יהיה לי יותר מה לספר...

...עוד פרק בהלכות הפעוט

הבטחות צריך לקיים! כמאמר השיר: "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, אבל לא כתבתי מזמן.." (חלון לים התיכון, פוליקר), אנחנו הבטחנו וצריך לקיים.
כמאמר שיר אחר: "חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר" (לילה שקט עבר על כוחותינו, מאיר אריאל) - ובכן, חוץ מציוץ אחד שהתחזה לבכי ואפילו לא הצליח להעיר את קרן, לילה שקט עבר על כוחותינו. איך שהילדה הזו עושה לנו בית ספר! בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותה, אנחנו מקבלים סטירה.. לטוב ולרע.

נתחיל בבוקר - לאור העובדה שישנה לילה שלם ונחה כהלכה, החליטה הנערה החסודה שלנו ללמד את קרן פרק בהלכות הפעוט. במשך כל היום, עד לשעה 14:00 דאגה המלאכית הקטנה באופן יסודי ומיומן לאינספור פעימות לב, שערות לבנות, והפסקות נשימה, כאשר נשקה העיקרי הוא ביצוע תעלולי טיפוס ושיווי משקל ברמת סיכון גבוהה. כדי להוסיף חטא על פשע, כל פעלול כזה לווה בהפסקה דרמטית בשיאו (כשהיא עומדת על השולחן, נניח, או על סוס הנדנדה..), ומחייכת חיוך רחב ומנצח אל מול עיניה הפעורות של אמה הרועדת מפחד ועצבים.


אחה"צ זכיתי גם אני למנת התקפי הלב בזכות טיול שערכנו אל עץ השורשים שליד החדר אוכל (נפילה מסוגננת בין השורשים) ואחר כך במשחק חביב של: "אני אעמוד על הכסא, אחזיק לך באצבע ואפיל את עצמי למטה. נראה אם תצליח להחזיק אותי כך שלא אנגח את הרצפה".

הנה תמונה שמשקפת את הפעילות שלנו היום:


זהו.. עכשיו היא ישנה, ונקווה שתתמיד עד הבוקר.
להת'

פושעים!

לפני הכל, אנחנו פושעים חסרי לב! כן כן, פשוט כך. סבא וסבתא של ליבי (ההורים של קרן) נסעו לצרפת ל- 10 ימים בענייני משפחה. הבטחנו שנכתוב יותר, ולא רק שלא קיימנו, אלא שאפילו בסופ"ש הזנחנו. אבוי לבושה.

ובכן, ראשית, איפה היינו ומה עשינו:
הסופ"ש האחרון היה טוב! ביום ו' בילינו את אחה"צ בטיול מקומי לחצר בראשית, ליבי, גור, קה ואנוכי. אחרי המקלחות נסענו והבאנו אוכל סיני לארוחת השבת. עוד פעם ראשונה לליבי שלנו, וצ'ופר לגור, שחולה על העוף חמוץ-מתוק האדום. בשבת יצאנו לטיול, לא לפני שאכלנו פנקייק לארוחת בוקר עליזה. טיילנו באזור הכרמל הדרומי, ביער שליד מושב עופר, כרם המהר"ל. מזג האויר היה טוב, הנוף מקסים והאויר, הו, האויר...
אחרי התחלה קצת צולעת, העפלנו על הרכס וצעדנו לנו ביער, כשקרן וגור מובילים, וליבי ואני מתרכזים בטיפוס "סלעים" בשביל, וקפיצה מהם. ליבי הלכה לפחות חצי מהמסלול ברגל (עם יד), ונראה שנהנתה מאוד. סיימנו את הטיול ונסענו לאכול על החוף במכמורת. ים, גלים, מלח, וארוחה ישראלית של חומוס/טחינה/צ'יפס/בירה. כמה אושר יש בדברים הפשוטים האלה! "סתם טיול, סתם ארוחה על החוף.. הייתי שם, עשיתי את זה" יאמר לעצמו הקורא המשוכלל והמנוסה - נכון, גם אנחנו היינו שם ועשינו את זה, והעובדה היא שזה היה נהדר! תראו איזה יופי:


סיימנו את היום בביקור אצל יעל - סיום הולם לסופ"ש נהדר... המממ... אולי הולם, אבל לא סיום: הלילות האחרונים שלנו כבר לא כל כך שקטים. ליבי מתעוררת, ודואגת שגם אנחנו נדע שהיא ערה. אתמול לקח כמעט שעה וחצי , בין 12 ל- 2 בלילה, עד שהיא חזרה לישון. יכול להיות שעם הבטחון, באה גם ההרגשה שיש בשביל מה לבכות בלילה? שמישהו יבוא לנחם?

מה עוד למדנו השבוע...
ליבי שלנו תופסת בטחון. היא מעיזה יותר בשבוע האחרון, בודקת גבולות.. ומתפתחת. היא מבינה כמעט כל מה שאומרים לה, כולל משפטים מורכבים כמו "תביאי את הנעלים שלך מהחדר". יש לה גם כבר כמה מילים משלה, ובראשן, המילה "גע", שפירושה עוגיה (או תחליף הולם). ליבי כבר יודעת לעלות לבד על הספות, על הכסאות בחוץ, על הנדנדת גן ואור ליום ה' - גם על המיטה שלה... מה שכמובן הופך את החיים של קה למורכבים יותר, ובעיקר דרוכים יותר - כי הבלונדה הקטנה שלנו עדיין לא מכירה את כל רזיו של כח המשיכה.
יש לה רצון משלה, לגברת. היא "לוחמת" יותר, "מתווכחת" יותר.. אלה סימנים מצויינים לכל ילד בגיל הזה, אבל הופכים את חיי ההורים שלה ל... נו.. מעניינים יותר.
ובנימה אופטימית זו, נסיים להיום - לא לפני שנבטיח לכתוב כל יום (מקסימום יומיים) עד שהסבים חוזרים.
להת'