'נה טו-בה

לפני כמה חודשים סיפר לי אבא של קרן על ברכה שקיבל והיא מאוד מצאה חן בעיני: שתהיה השנה שעברה הגרועה ביותר שתהיה לנו... בהחלט מתאים והולם את המסורת הפולנית שלי ואת חיבתי למילים.

בהזדמנות חגיגית זו, אנחנו רוצים לברך את כל הנפשות הפועלות בבלוג הזה:
את ליבי שלנו ואת גור,
את הבנות - גאיה וקסלר ובלה ארנלדס,
את הבנים, של ק+ש ושל זוג חבריהם (אנחנו לא כותבים שמות בלי לקבל אישור),
את ההורים של הבנים והבנות, את ההורים והאחים שלנו ואת בני הדודים של ליבי,

את מיכאל מקראס שהלוואי ויקרא את הברכה הזו ויידע עד כמה אנחנו מודים לו,
את צוות טף בישראל - יוליה, אלכס, טוני וכל השאר (וגם את יוליה מטראבקס),
ואת כל מי שתרם לכך שאנחנו חוגגים את ראש השנה הזה כמשפחה,

את השכנים הנפלאים שלנו, אלה שכאן ואלה ששם,

ואתכם קוראים יקרים, שאת חלקכם אני מכיר וחלקכם אנונימיים...

הלוואי שנוכל לומר שהשנה שעברה היתה הגרועה ביותר שלנו.

גמר חתימה טובה + תמונה מהטיול האחרון שלנו.



נ.ב. - 'נה טו-בה זה כמובן שנה טובה ב"ליבית", וברשותכם, אני רוצה להוסיף ברכה אישית לקה לכבוד יום הולדתה.

רבוטה רבוטה

אני רוצה לדבר היום על משהו שקה סיפרה לי עליו. כהרגלה, זה היה ממוקד ובהיר, ואילו אני חושב על זה מאז, ומקווה שאצליח להעביר את זה לתוך הבלוג ודרך הכתיבה, "לזכך" את מה שהסתובב לי בראש.

באחד מימי השבוע שעבר, נסעה קה לבלות עם סנה - בלי הבנות (סנה מ"מושיקו וסנה" שהיום היא גם אמא של בלה). הן ישבו בעזריאלי ודיברו על דא ועל הא... וקה סיפרה לי שסנה אמרה לה משהו כמו "קשה להבין ולהאמין איזה שינוי עבר על הבנות".
מאז, זה מסתובב לי בראש. אחרי הכל, כתבנו כאן לא מעט על החיים שלנו, ואיזה שינוים עברנו, ומה קרה לנו, ואם זה קשה לנו, או קל לנו וטוב לנו ורע לנו וכו כו'... חברים יקרים, הרי זה כעין וכאפס לעומת מה שעבר על ליבי שלנו (ועל בלה, ועל גאיה, ועל שני הקרסנויארסקים היקרים, ועל כל שאר החברים בקהילת הילדים המאומצים)!
נסו לדמיין כמה מאמץ ועבודה הן עושות: להגיע למקום חדש, שבו השמש מאירה אחרת ממה שאתה רגיל, אנשים חדשים עם מנהגים מוזרים שמדברים שפה שאתה לא מכיר (אבל מצפים ממך להבין), לבית אחר... הכל שונה.
ניסיתי לחשוב למה אפשר להשוות את זה, כדי לנסות להבין... נניח שנשווה את זה לעליה לארץ של קה - אבל היא הגיעה עם ההורים + עוד אח, ידעה שזה הולך לקרות (גם אם הידיעה הזו היתה במונחים של ילדה)... וזה היה קשה.
עכשיו, הוסיפו נא למדורה מעט קש ועלים בדמות העובדה שהבנות שלנו איבדו בבת אחת את כל (חוזר על זה: כל) האנשים שהכירו במהלך חייהן הקצרים, את כל (חוזר שוב: כל) הצלילים, הריחות, המראות... כל דבר מוכר. זה קרה תוך 4 ימים, ללא ידיעה מוקדמת... איך אומרים בעברית: אללה יוסתור!!
נדמה לי שאם רוצים לעשות הקבלה, זה בערך כמו להיחטף ע"י חייזרים, לא פחות.

והנה, חצי שנה אחרי, הבנות ילדות "רגילות", מעורות בחיי המשפחות, מספקות לכולם כל כך הרבה אושר...
רק תחשבו כמה קשה הן עבדו ועובדות, וכמה אנחנו צריכים להיות זהירים במה שאנחנו מבקשים ו/או דורשים מהן.

שתהיה לנו שנה טובה.

מחר, לפני שנה

מחר, לפני שנה, ב- 23/9, צלצל הסלולרי של קה: "הי קרין, זו יוליה. בא לך לפגוש אותי לקפה מחר בירושלים?" היא אמרה. האסימון לא נפל בצד השני, וקה לא בדיוק הבינה למה היא צריכה לפגוש איזו יוליה בירושלים. יוליה הסבירה שהיא אישה נחמדה ש"בסך הכל רוצה להביא לך בת מקסימה מרוסיה", ואנחנו התחלנו את ההרפתקה הגדולה שלנו, שנמשכת עד היום.

מה קרה בהמשך הסיפור אתם כבר אמורים לדעת (או יכולים לקרוא), אבל למען הסדר הטוב, בראשי פרקים:
10.2007 - נסענו לראות את ליבי (שעוד לא היתה ליבי). 3 ימים וחזרנו.
11-12.2007 - התעסקנו הרבה בענייני הניירת (פעמיים ויזות, פעמים מכתב רופאים), וחיכינו, וכעסנו, וקיווינו...
02.2008 - נסענו לקראס להביא את ליבי. הלך כמעט חלק, אבל הכמעט הזה... השארנו כמה שנים בקראס.
18.02.2008 - קיבלנו את ליבי, והיא שלנו מאז.
22.02.2008 - חזרנו לארץ, הורים מאושרים לילדה המקסימה שלנו (תודה ליוליה, אלכס, מיכאל וטף).
06.2008 - חופשת הלידה של קה נגמרת. היא חוזרת לעבודה חלקית ל- 3 שבועות וסבתא מיה מטפלת בליבי במשך היום.
07.2008 - חלפו עברו 3 שבועות וקה חוזרת לתפקד כאם במשרה מלאה. לא קל!
09.2008 - ליבי מצטרפת לגנון אורן ולמערכת החינוך של הגיל הרך. ליבי, לילדים, לגננות ולנו שלום.
למעשה, נדמה לי שאני יכול לומר די בבטחון שהיום כולנו (ליבי, אנחנו, המשפחות שמסביב) "ככל הילדים". הרבה טוב, מעט קשיים, מנסים להתקדם ולשפר... ככה, כמאמר המשורר:

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man

(או בתרגום מ-א-ו-ד חפשי:
ורק אלוהים יודע,
יש לו תכנית,
המידע אינו זמין,
לאדם הפשוט).

מעניין איך שזה התגלגל, ומה שעבר עלינו ב"שנת הליבי" הראשונה שלנו.

• עפ"י התכנית המקורית (וגם עפ"י הצפי של טף), היו אמורים לעבור כמה חודשים מחתימת החוזה באוגוסט, ועד שתאותר ילדה... זה לקח פחות מחודשיים (בגלל זה קה לא הבינה מי זו יוליה הזו מירושלים).
• עפ"י הצפי של טף, אחרי הנסיעה הראשונה, היינו צריכים לחזור למשפט אחרי 10 שבועות לכל היותר... זה לקח 4 חודשים.
• קה ואני לא תכננו להתחתן - שנינו היינו שם כבר... והנה אנחנו נשואים.
• עפ"י התכנית שלנו, הקליטה של ליבי הייתה אמורה לקחת שנה וחצי, ורק אז להתחיל גן וכו'... זה לקח חצי שנה.
• חשבנו שה"בונדינג" יהיה קשה, שהיא לא תתן, שאנחנו לא נצליח להרגיש עמוק בפנים שאנחנו הורים... פחחח! היא כבשה אותנו כל כך מהר! היום אנחנו (לפחות אני) לא מסוגלים לשחזר איך זה היה בלעדיה. גם גור כבר מתנהג איתה כמו אחות (וגם הוא לומד איך).

נכון... קראנו שזה תהליך עם הרבה אי וודאות, שמענו מצביה בירמן שאמרה לנו שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ומעניין איך ומה היה שונה (אם בכלל), אם באמת הכל היה הולך כמו שתכננו. אבל הרי זה אף פעם לא קורה, וכנראה גם לא יקרה. לא נראה לי שבמשפחת פאראק מקנזס, שהבלוג שלה היווה את השראה לבלוג הזה, והוזכרה בפוסט הראשון שפרסמנו כאן, הכל הלך עפ"י התכנית. מבחינתי - אני רוצה את זה ככה! המסגרת קיימת, אבל בתוכה יש הרבה אי ודאות וכאוס... "אלוהים דווקא משחק בקוביות עם העולם, אבל אלה קוביות מזויפות..."
שרק יהיו מזוייפות לצד שלנו.
תודה

קרסנויארסקים יקרים

מטבע הלשון הזה, "קרסנויארסקים יקרים", נטבע ע"י קה, עוד כשהיינו בקראס הקפואה והמושלגת. במרכז העיר פזורים רמקולים ובהם משודרת אחת מתחנות הרדיו המקומיות. בין שירי הלכת, היצירות קלסיות, פזמוני יורופופ ברוסית וסתם ג'ז מעליות, משובצות להן פרסומות (כנראה). לקה זה היה נשמע כמו "קרסנויארסקים יקרים! היום נספר לכם על..." וכו'. אנו נושאים עמנו את הביטוי הקולע הזה מאז, אבל היום הוא מקבל משמעות חדשה.

נסענו היום לפגישת מחזור של ילדי קראס. 3 זוגות, 3 ילדים = 3 משפחות. מדובר ב ש+ק הזכורים לטוב (כאן), וחבריהם פ+נ, שאותם לא הכרנו עד היום. שניהם אימצו בנים שנולדו בקראס (ואנחנו היינו בטוחים שבקראס יש רק בנות... כל הזוגות שהיו איתנו שם אימצו בנות). שני הבנים הם אמנם קרסנויארסקים יקרים, אך למרבה הצער, שהו בבית ילדים "באיזור קרסנויארסק" כפי שנהוג לומר ברוסיה - כלומר, רק 500 ק"מ משם, או אם תרצו, רק 7 שעות נסיעה מהעיר... כמו שאמרנו, בסביבה.

אחד מהזוגות אימץ דרך עמותת "עתיד הילדים", והשני כמונו, דרך "טף". מסתבר שהשוני הוא לא גדול כל כך - הנציגה של "עתיד" בקראס היא לא אחרת מאשר סווטה החביבה, אשתו של מיכאל... עולם קטן, נכון? טוב, אולי לא ברוסיה, שם הוא גדול ורחב ידיים, אבל אצלנו בישראל, הוא באמת קטן: מסתבר שנ. הכירה את קרן שלי מהמושב בו גרה כילדה.

היה מאוד מעניין ונעים אצל ק+ש בבית. נהנינו מאוד. יחסית למפגש של 3 פעוטות בני שנה ו- 9 עד שנתיים+, היה רגוע ותרבותי.



במשך הזמן שהיינו שם, ניסיתי לחשוב על הדברים הדומים והשונים בין המפגש שלנו לבין, נניח, המפגש המשפחתי שהיה לנו רק אתמול עם המשפחה של קה. לא ממש הצלחתי למקד את זה, עד שדנתי בעניין עם זוגתי (שתחיה). היא, כמובן, נעצה את הסיכה בדיוק המנתחים הרגיל שלה ובשני משפטים הבהירה לי את התמונה כולה: א. קיבלנו את הילדים שלנו מחונכים, עם הרגלי סדר וניקיון בסיסיים, ומכאן כנראה ההערה לגבי עניין הרגוע ותרבותי לעיל; ב. אצל כולנו - הנסיעה, המשפט, קבלת הילד/ה, הם מה שנקרא "ארוע מכונן", שמלווה אותנו, עם החוויות הדומות והשונות, הסיפורים, התיאורים... זה ממש כמו חווית הלידה של המשפחות "הרגילות", אבל נדמה לי (בלי כוונה לפגוע) שהסיפורים שלנו יותר מעניינים.
היה "מאושש ומחזק" (נא לקרוא במבטא של סייעת חינוכית - ארוווווך, ומכיל, עם חיוך מתוח על השפתיים), לראות משפחות אחרות מתמודדות עם אותם דברים שאנחנו מכירים כל כך טוב: כפיות מעופפות, ליטופים "עדינים" לפנים, קקי, פיפי, לוחמת גרילה זעירה וכו'... לשמוע מאנשים אחרים שגם הם הרגישו אחרי 3-4 ימים שזו טעות נוראית, שהם לא מתאימים להיות הורים, ושבכלל... תסובבו את העולם חזרה!
היה מאוד מרגש עבורי (ולא אמרתי כלום, כי לא ידעתי איך), לראות מפגש של 3 משפחות חדשות בישראל, של 3 זוגות שהפכו למשפחות בזכות האימוץ. בזכות זה שהמשיכו הלאה,
- למרות הקושי להתגבר על האכזבה מכך שלא, לא יהיה ילד ביולוגי שיישא את הגנים שלך (אלוהים יודע מה זה אומר..);
- למרות הקשיים שהתהליך הזה מציב, אם נפשיים (תקצר היריעה...), ואם כלכליים - זה עסק יקר! מאוד יקר! (ותודה למדינת ישראל שמוכנה לממן ולסייע כמעט כל דבר שקשור בלידה: טיפולי פוריות, הפריות ומה לא, אבל כלום! נאדא! גורנישט! לאימוץ);
ולראות 3 ילדים, קרסנויארסקים יקרים, שיגדלו בארץ שטופת שמש וים, להורים שהיו צריכים להוכיח שהם מתאימים, ויהפכו ל- 3 בוגרים מאושרים ושלמים... אמן.

ליבי הולכת לגן

...שוב הזנחנו קצת. אם לא נספור את פוסט הפרידה הקודם, לא כתבנו יותר משבועיים, וזה הרבה מדי. יש לנו תירוצים, אבל מה זה משנה - מישהו חכם אמר לי פעם: "אולי אתה צודק, אבל לאף אחד אין חשק או זמן לשמוע את ההסבר". בכל אופן, הנה אנחנו שוב כאן, ונשתדל לחזור לקצב רגיל של פעם בשבוע בערך.

השבועיים האחרונים שלנו עמדו בסימן הגן. אחרי חצי שנה אינטנסיבית וחשובה מאין כמוה איתנו (טוב, בעיקר עם קה), ליבי מצטרפת למעגל החינוך הלא פורמלי לגיל הרך, או בשפת העם, הולכת לגן. אנחנו מרגישים שהיא צריכה ורוצה את זה. אנחנו גרים לא רחוק מאחד הגנים, וליבי חיפשה את הדרך לשם - אל הילדים, האינטראקציה, חצר הגרוטאות... היא צריכה גירויים שימשכו אותה קדימה והמסגרת הביתית כבר מיצתה את עצמה... בעינינו וכנראה גם בעיניה.
זה לא כל כך קל לשלוח את הילדה שלך לגן, אחרי שבמשך 6 חודשים, אתן חיות יחד, נושמות יחד, ואת יודעת מה קורה איתה בכל דקה ושניה... זה גם מאוד לא פשוט לחיות ביחד ככה (במיוחד כשהיית רגילה לשקט שלך, לסוברניות מוחלטת לגבי הזמן שלך), כך שיש כאן "בלבלת" רגשות: גאווה, דאגה, שמחה, געגוע.. וכמובן, בלי קצת חרדות הרי אי אפשר. בסה"כ אנחנו מרגישים שלמים עם העניין. זה בזמן, זה במקום, זה גן עם צוות טוב, זה מה שצריך להיות, זה הכי טוב בשביל ליבי.

עכשיו, כשטיפלנו בפן הרגשי, בואו ונספר לכם איך זה היה.
הקליטה נקבעה ל- 1/9, אבל אנחנו הקדמנו ל- 31/8 ......



יום ראשון, ב- 8:30 בבוקר המיועד יצאו ליבי וקה, אחת מהן נרגשת, והשניה... (?), לחצי שעה של טיול היכרות ביחד עם הגן והצוות. ליבי הלכה רוב הזמן עם אמא, אבל לקראת סוף הטיול הסכימה גם להתרחק קצת וללכת לבד [במאמר מוסגר ייאמר כאן שאבא של ליבי אומר שהיא תמיד הולכת לאן שהיא רוצה וצריך לרדוף אחריה ולהחזיר אותה, אז מה הרבותא? אבל הוא גבר ולא מבין כלום!]. הבנות חזרו מרוצות הביתה.
יום שני, שוב ב- 8:30, הצטרפו הבנות לטיול של הגן, הפעם עסק הטיול בחיפוש רימונים (ביום א רדפו אחרי המכבש הגדול); חזרה לגן ב- 9:00 והפעם נשארו לארוחת בוקר ואח"כ מפגש בוקר, כשבשלב הזה, אמא יושבת רחוק וצופה בגאווה בגוזל הפורש כנפיו (הערת המחבר: היא בטח זרחה שם כמו ירח).
יום שלישי - נוספה עוד חצי שעה בחצר.
יום רביעי (הגדול) - הגעה לגן ב- 8:00 כמו כולם! בזמן הטיול, אמא נשארה בגן לבד! ואף אחד לא השגיח עליה... ליבי לעומתה, הלכה לטיול עם כל הילדים. כשהילדים חזרו, אמא עוד הספיק לראות ילדה בלונדינית יפהפיה ומאושרת רצה לה חזרה אל הגן... ואז שחררו את אמא הביתה וליבי נשארה בגן עעעעעדדדדדדד ארוחת צהרים, אי שם בסביבות 12. ווווואאאאוווו.
יום חמישי - יום כמעט רגיל.. הגעה ב- 8:00 אמא הולכת הביתה אחרי 7 דקות (מטכלי), וחוזרת לאסוף ילדה "אכולה" למנוחת צהרים בבית (ליבי היתה נרגשת מדי בשביל לנוח כרגיל וקמה אחרי 40 דק בלבד).
יום ששי - רגיל. לשה בצק לחלת השבת המסורתית בבוקר, אמא ואבא מבלים בבית, ועוד מעט נלך לקחת אותה מהגן..