במערב אין כל חדש...

הזמן: עכשיו
מסתבר שקשה לנו עדיין למצוא את הזמן ובכח הנפשי כדי להוסיף כאן את חוויות העבר. בינתיים, הימים חולפים ועוד מעט שנה עוברת...
הפגישה עם יוליה התנהלה כצפוי, לפחות במובן של חוסר האפשרות לקבל תשובות מספקות. מסתבר שכשמנסים לחבר את רשויות הרווחה הרוסיות עם מערכת בתי המשפט ועם הנציג של טף בקרסנויארסק, כל תשובה שתוכל לקבל היא רק ברמת משאלת לב:
תאריך לדיון עדיין לא נקבע - יש סיכוי שהתאריך יהיה באמצע ינואר, או שאולי יותר מאוחר. השופטת האריכה את חופשתה בחודש שלם (עד סוף נובמבר במקום עד סוף אוקטובר) ולכן קורסת מעומס... נו מה? ככה זה בדרך כלל אחרי חופש!
תאריכי הפגרה השנתית של חג המולד פורסמו רק עכשיו, וכך נמחק לו גם ה- 8 בינואר... כתוצאה מכל זה, אנחנו צריכים לבצע מחדש את סיבוב הרופאים ולהוציא ויזות חדשות - סיפור של כמה מאות דולרים, וכאב ראש לא קטן. אני אסביר בפוסט נפרד שיעלה עוד מעט.
לא באים בטענות, אבל מאוכזבים מאוד.
קרן החליטה לשים את כל הנושא על HOLD מבחינה רגשית וביקשה מיוליה לא להודיע לנו כלום עד שיהיה משהו קונקרטי. לי נראה שהגישה שלה נכונה לגבי שנינו. הסחרחורת הזו של "אולי כן ואולי לא" משפיעה לרעה על שנינו. אישית, העדפתי את הגישה של יוליה מלפני הנסיעה הראשונה, זו שאומרת ששום דבר לא בטוח, שום דבר לא ברור, צפו לגרוע מכל וקוו לטוב ביותר.
הווקסלרים, במיוחד נעמה, קיבלו (כך הרגשתי, והם מוזמנים לתקן אותי) את תוצאות הפגישה יותר קל מאיתנו.. כל הכבוד להם.

אז זהו, למעשה חזרנו לימי תחילת אוקטובר, בהם לא ממש ידענו מה הולך לקרות. אנחנו מקווים לטוב ומצפים לרע...
להשתמע...