כמו אמא

היום הסבירו לנו (טוב, לא בדיוק לנו. הסבירו לקה. עבדכם הנאמן סרוח כבר מיום ה' בצהרים על המיטה ומתמודד עם חיידק אלים ונאלח שעושה שמות בעיקר בגרונו, אבל ממש לא רק...) בכל מקרה, הסבירו לנו שליבי נמצאת עכשיו בשלב ההזדהות עם אמא, שזה שלב אחד לפני שלב הספרציה. זו הסיבה שהיא נדבקת אליה יותר, וזו גם סיבה לזה שהיא מחקה אותה בהמון דברים.
[בלי קשר - הנה תמונה מפורים - אוח יפה כל כך]

אני לא מת על הממבו-ג'מבו הפסיכולוגיסטי הזה - ביותר מדי מקרים הסתבר לי שכשאמרו: "חפץ שהיה יכול להיות בעל צורה פאלית לגבי האלתר-אגו, אך חלקו הסגלגל יוצר אסוציאצייה אדלריינית", התכוונו בסך-הכל לכפית. (אבל מי היה מפרסם את זה ברבעון הפסיכולוגים המוערך)... בכל מקרה למהות העניין, זה בהחלט קורה אצלנו.

ליבי מעתיקה תנועות של אמא שלה, וכיוון שזו ניחנה "בהדר טבעי" שאינו שכיח בלבנט (היא תהרוג אותי, אבל מה לעשות, ככה זה), ולליבי יש יכולות מוטוריות גבוהות מאוד, יוצא שהילדה המצחיקה הזו מצליחה לפעמים איפה שהיא אמורה להיכשל. למשל, היא מתעקשת שנסובב לה את המגבת סביב הגוף "כמו אמא"; אבל אצל אמא לא נגרר שליש מהמגבת על הרצפה ומאיים להסתבך לה ברגליים, אצל ליבי כן. היינו בטוחים שהיא תתרסק עם זה, אבל היא לא! כמו שהיא יודעת ללכת על נעל עקב סטילטו בגובה 15 ס"מ... הפעם לא של אמא, של אורחת שהיתה אצלנו. הנעלים תפסו מיד את תשומת ליבה של ליבי ולא עבר זמן רב לפני שהגברת נתבקשה בעדינות להוריד את נעליה ולמסור אותן לרשויות. הנה מה שקרה אחר-כך:

ובתשובה לשאלה המתבקשת - לילדה ולנעלים שלום.
ליבי עושה עוד הרבה דברים כאלה: משלבת רגליים, מזיזה את השיער... ממש צומחת כאישה... האמת היא שרציתי לכתוב עוד, אבל החלושס מהמחלה גובה ממני מחיר. אז רק עוד שני משפטים קצרים.
לי לא קל עם העניין הזה... בכלל בכלל לא פשוט, כל הזמן "לא אבא!", "לך אבא!" וכו'. זה עוזר לדעת שזה לא רק אני והשעות שאני חוזר, או תשומת הלב שאני נותן, אלא זה פשוט שלב כזה - עדיין, כשהיא מקבלת מכה ואתה רוצה להרים ומקבל נזיפה זועפת ורוויית דמעות "אמא!"...

אז זהו בינתיים - לא הרבה מה לקרוא, אבל יש מה לראות...