הנה חלפו ועברו להם שבועיים מאז שחזרנו לארץ עם ליבי. איך שהזמן עובר לו... קצת כמו בטירונות - כל יום כמו חודש וכל שבוע כמו יום... ליבי שלנו כבר רשומה במשרד הפנים, ובשבוע הבא תהיה בטיפת חלב... חוץ מזה:
ליבי שלנו כבר יודעת לאהוב ולהתפנק;
ליבי שלנו כבר יודעת לנשק ולחבק (אבל היא בררנית);
ליבי שלנו כבר יודעת מי זה גור;
ליבי שלנו כבר יודעת איך זה להסתובב בלי בגדים, יחפה על הדשא בחמסין;
ליבי שלנו כבר מכירה את סבא וסבתא משני הצדדים;
ליבי שלנו כבר מכירה את מגרש המשחקים;
ליבי שלנו יודעת לצחוק בקול גדול;
ליבי שלנו גם יודעת לבכות בקול גדול;
ליבי שלנו כבר יודעת להילחם!
ליבי שלנו כבר יודעת לקשקש בג'יבריש, לרוץ אל הידים של אמא, לרדוף אחרי מיצי, לשבת על המדרגה בכניסה ולאכול פרי, לרוץ בבית, להתלונן... ליבי שלנו הופכת די מהר לישראלית;
ליבי שלנו היא כבר לא הבובה החיוורת והנוחה לקהל שהכרנו מבית הילדים. ליבי שלנו היא בן-אדם קטן, עם רצונות ורגשות; עם צרכים ועם חולשות; עם המון אופי ורצון (עקשנית!), ובעיקר - המון אושר שזורח לה מהפנים ומאיר את כל הלבבות סביבה.
ליבי שלנו עוד לא יודעת ללכת לישון בלי לבכות;
ליבי שלנו עוד לא יודעת להתאפק כשמישהו מתקרב למטבח והיא רצה לשם ונוהמת ומיללת ורוטנת עד שהיא מקבלת משהו לאכול...
ליבי שלנו עדיין מרביצה הרבה יותר משהיא מלטפת;
לליבי שלנו עוד יש המון מה ללמוד - ממש כמו לכל ילד אחר בן שנה ושבעה חודשים.
גם להורים של ליבי עוד יש הרבה מה ללמוד, עליה ועל עצמם, אבל זה מה שהם יודעים לכתוב בינתיים...
ליבי שלנו כבר יודעת לאהוב ולהתפנק;
ליבי שלנו כבר יודעת לנשק ולחבק (אבל היא בררנית);
ליבי שלנו כבר יודעת מי זה גור;
ליבי שלנו כבר יודעת איך זה להסתובב בלי בגדים, יחפה על הדשא בחמסין;
ליבי שלנו כבר מכירה את סבא וסבתא משני הצדדים;
ליבי שלנו כבר מכירה את מגרש המשחקים;
ליבי שלנו יודעת לצחוק בקול גדול;
ליבי שלנו גם יודעת לבכות בקול גדול;
ליבי שלנו כבר יודעת להילחם!
ליבי שלנו כבר יודעת לקשקש בג'יבריש, לרוץ אל הידים של אמא, לרדוף אחרי מיצי, לשבת על המדרגה בכניסה ולאכול פרי, לרוץ בבית, להתלונן... ליבי שלנו הופכת די מהר לישראלית;
ליבי שלנו היא כבר לא הבובה החיוורת והנוחה לקהל שהכרנו מבית הילדים. ליבי שלנו היא בן-אדם קטן, עם רצונות ורגשות; עם צרכים ועם חולשות; עם המון אופי ורצון (עקשנית!), ובעיקר - המון אושר שזורח לה מהפנים ומאיר את כל הלבבות סביבה.
ליבי שלנו עוד לא יודעת ללכת לישון בלי לבכות;
ליבי שלנו עוד לא יודעת להתאפק כשמישהו מתקרב למטבח והיא רצה לשם ונוהמת ומיללת ורוטנת עד שהיא מקבלת משהו לאכול...
ליבי שלנו עדיין מרביצה הרבה יותר משהיא מלטפת;
לליבי שלנו עוד יש המון מה ללמוד - ממש כמו לכל ילד אחר בן שנה ושבעה חודשים.
גם להורים של ליבי עוד יש הרבה מה ללמוד, עליה ועל עצמם, אבל זה מה שהם יודעים לכתוב בינתיים...
רשומות
לנועם וקרן היקרים. שמחנו לקרוא שהחלטתם להמשיך את הבלוג. לשמחתנו כבר פגשנו את ליבי המתוקה, זכינו לראותה מחיייכת, סורקת את השטח בסקרנות אדירה, בודקת, הופכת, לוחצת, מועכת, ממששת - מתנסה... ראינו אותה עומדת על שלה ואיך שהיא כבר יודעת לאהוב. ממה שראינו ההתקדמות שלה היא בדקות ובשעות. ראינו גם אותכם עסוקים ומאושרים וגם את גור מתקשר אל ליבי ואוהב אותה. אתם פשוט נהדרים! אין מילים לתאר איזה אושר ממלא את ליבנו לראותכם - משפחה יקרה.
השבמחקאוהבים, הלירונים
איתכם באושרכם,
השבמחקמצפים בקוצר רוח מהול בסקרנות
נו טוב, גם בהתרגשות (מוסווית היטב, כמקובל)לראות את הפלא.
שלכם,
הדודים מהקהילה הצפונית המשקיפה על העמק.
נ"ב:
מבקשים לשמור את הבלוג באויר
אנו בטוחים (וגם מכירים!) שיש מי שיכולים לשאוב ממנו הרבה טוב
רק מה זה הרקע השחור הזה?
איפה השמחה ?