זה נראה כאילו זה קרה כל כך מזמן! כאילו יובלות עברו מאז חיינו כמעט חודש בעיר הלבנה ההיא, אי שם על גדות היניסיי... כאילו ליבי כבר כאן כל כך מזמן... אבל זה גם נראה כאילו זה היה רק אתמול: אנחנו זוכרים את הפנים הלבנים האלה של ליבי (היא הרבה יותר שזופה עכשיו), את הרחובות של קראס, את המטאמורפוזה שקרתה תוך שעתיים... הנה:
אני יודע שקשה להאמין, אבל התמונה הזו צולמה פחות משעתיים אחרי הקודמת, ומאז, ככה החיים שלנו נראים - שמחים, קצת פרועים, ולפעמים נופלים ובוכים, אבל ממשיכים!
(לדוגמה, בעת כתיבת שורות אלה הגברת צורחת.. התעוררה בלילה וקשה לה לחזור לישון... לא נורא, נתגבר... בסוף).
חשבתי שבפוסט הזה תהיה מעין רשימה של מה שלמדנו ועברנו ביחד, אבל האמת היא שא' - זה קשה! יש המון מה לכתוב; וב' - אני לא בטוח עד כמה זה באמת חשוב כאן. בסה"כ, אני מאמין שה"התקדמות" של ילדים מורכבת מהרבה שלבים קטנים וביניהם קפיצות גדולות. בסופו של דבר, [כמעט] כולם הולכים, מדברים, רצים... ואתה מוצא אותם על הענף של האקליפטוס הכי גבוה לפני שהספקת לומר "ארול". אז מה בעצם הטעם לכל המדידות האלה? הרי אנחנו יודעים שגם אם קשה מאוד להצביע על הרגע המדויק שבו הופך היום ללילה, זה די פשוט להבדיל בין 3 בבוקר ל- 3 אחה"צ.
ברשותכם, אסיים בתמונה שעבורי לפחות ממחישה את השינוי: יחפה על הדשא, והמון רגש מתפרץ:
תראו מה עברנו מאז ה G-DAY ההוא, הרחק הרחק מכאן בקראס המושלגת, אי שם לפני 3 חודשים... בלבד!
להת'
נ.ב. - ישנה סוף-סוף, אחרי קרב מתיש...
רשומות
לבני השלוש מזל טוב. שישאר וימשיך החיוך הקסום, המבט החודר, הכחול בעיניים, תבונת הכפיים, העוצמה, החוכמה, הסקרנות ללא גבולות, הרעיונות לתחבולות. הליבי הזאת המציפה את הלב שכולה כמו שתיל שהתחיל ללבלב. אוהבים הסבים.
השבמחק