סוף שבוע בצפון עם ה"ילדג"

עריכה: אתמול סוף-סוף התלבש לי! מצאתי את הכינוי המתאים לליבי: ליבי היא ילדה-דג, או בקיצור "ילדג". עכשיו אפשר להמשיך הלאה..
היינו בצפון - סופ"ש. יצאנו ביום ששי בצהרים, אחרי מרוץ סביב השעון. להתארגן ללילה מחוץ לבית עם שני ילדים (גור וליבי), זה הרבה יותר מסובך מאשר כשיוצאים לבד... אז איחרנו קצת לצאת, אבל העיקר שיצאנו. בדרך חשבנו עם המשפחה השניה (ר. וא, חברים ותיקים) איפה אפשר לעצור בדרך לרמה, בלי להתערבב בעמישראל נושא הצידניות, המנגלים והמוסיקה הרועשת, שאיכשהו שוכח תמיד את שקיות האשפה בבית. חשבנו וחככנו עד שההארה הפציעה - למה שלא ניסע לתל-עמל, לאסי.
אני הרי יליד המקום, ויש לי משפחה שם... ניסע לבקר אותם ונבלה קצת במקום הכי יפה בעולם. הגענו לאסי בערך ב- 1:30. ר. וא. קיבלו את הטריפ של תל-עמל ישר בפנים - כמו שקורה לכל מי שמגיע לשם. קשה כל כך להאמין שהמקום באמת קיים. אי שם במדינת ישראל השחונה והצפופה, זורם לו נחל באמצע הקיבוץ... אבל נחל אמיתי! 30 מ' רוחב, עומק של 1.5 עד שני מטר, מים מתוקים, בטמפרטורה הנכונה... גדות הנחל עטורות דשאים ועצים והכל נקי וריק מאנשים. נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל זה אמיתי לגמרי. מי שהתלהב אפילו יותר היא ליבי "דג במים" שלנו. רק פקחה עיניים וראתה את המראה, ופצחה במחיאות כפיים, קריאות "נאין" (מים), וניסיונות להיחלץ מהכסא... אסרטיבית כבר אמרנו? עכשיו דמיינו לכם מה זה להוציא אותה משם...
אם כל זה לא מספיק, אחרי כחצי שעה הופיעו (בלא תיאום מראש), אח שלי ועוד שני חברים.
בקיצור, התמכרנו לעונג... כולל ארוחת צהרים וקפה... רק בחמש אחה"צ יצאנו לכיוון הרמה.
הזמנו מקום באליעד (דרום הרמה), במין אוהל שאמור לאכלס קבוצות. למזלנו, היינו "יחידים ביחידה" כמו שאומרים. היו שם אלף מזרונים שנערמו אחד על השני, כך שכל ילד שרצה ישן על הר של 8 מזרונים, עשינו ארוחת ערב על האש + דברים מהבית... אחרי שכל הילדים פרשו לישון, פשוט ישבנו שם ארבעתנו ודיברנו.
נדמה לי שכבר ציינתי איפשהו שמבחינתי, לילה כזה הוא הבילוי האולטימטיבי. קראתי פעם כאן על תופעה שנקראת "שחיקה הדוניסטית". הכוונה היא לזה שזמן לא רב אחרי ש[למשל] קנינו משהו, אנחנו מפסיקים להתרגש ממנו והוא הופך לסטנדרט אותו אנחנו מנסים (שוב) לשפר. זה לא קורה לנו עם חוויות. אמנם התופעה הזו מוכרת לרובנו, אבל המסקנה ממנה כנראה לא נקלטת אצל הרוב המכריע: במקום לאסוף רכוש, צריך לאסוף חוויות וזכרונות... ועד כאן העשרה להיום.
למי מכם שמתעניין, ילדתנו, שאתמול מלאו לה שנה ו- 11 חודש, נהנתה מאוד. טיפלה באש, שיחקה עם שאר הילדים כשווה בין שווים... היה לה קצת קשה להירדם, אבל שכבנו על מזרון מול האש, שרנו וליטפנו - לקח 5 דקות יותר. נו שוין... את הההצגה היא שמרה ליום שבת.

בשבת, אחרי ארוחת בוקר (כולל הפנקייק המסורתי של אבא), נסענו לתל דן. מי שלא היה שם - נא להגיע בדחיפות, המקום הוא פנינה. כמויות המים, הצמחיה.. זה לא בארץ!



ליבי שלנו הלכה את איתנו את המסלול הארוך, כשעה וחצי בקצב איטי. ההתלהבות שלה ממים התבטאה גם בדיבור - היא קוראת להם "נאין" ואת זה לא הפסקנו לשמוע; אבל הנסיכה שלנו לא רק מדברת, היא גם עושה! לא היה פלג מים שלא טעם את טעם נעליה, והמים קרים! פשוט תענוג איך שהיא הולכת בטיולים. השבילים בשמורה עשוים מסלעים שמצריכים מילד בן שנתיים שיווי משקל ומאמץ. ליבי הלכה את כל הדרך (למעט 100 מ'), על שתי רגליה השריריות, עם יד לסיוע. היה פשוט נהדר. הילדה הזו כל כך חזקה וחסונה, גם פיזית וגם נפשית. איזה מזל יש לנו!
ביציאה מתל דן פגשנו קבוצת תיירים יפנית. ליבי פשוט מהממת אותם. לא עוברות 5 דקות והיא מוקפת ב 5-6 מעריצים/ות שמנסה... לא בדיוק יודע מה. לך תבין יפנים, אבל הכוונות שלהם נראות טובות, ואם מישהו מהם מחזיק בננה או תפוז למשל...

חזרנו הביתה דרך תל-עמל. לא יכולנו להתאפק. זה היה קצר יותר הפעם, למרות מחאותיה של ה"ילדג"... מה שכן, היה לנו העונג להיפגש עם יואב, בן דודי, אשתו וילדיו. הנסיעה הביתה עברה בנעימים, *לא היו פקקים*, גור וליבי שיחקו רוב הדרך והיא נרדמה רק 5 דקות לפני שהגענו, אז פשוט העברנו אותה למיטה וזהו.

סופ"ש מלא (יש יאמרו גדוש), שטוען אותך אנרגיה מצד אחד, ומאידך מעייף מאוד.
התחלתי לכתוב אתמול (שבת) ואני מסיים היום (ראשון)... יש השקעה!
להת' בינתיים