אז מה היה לנו שמה?

המממ... הנה עברה חלפה לה שנה מאז שאימצנו את ליבי אל ליבנו ואל משפחתנו. למעשה, חגגנו שנה ב- 18/2, שבו הפכנו באופן מעשי להוריה של אחת - ליבי זייתון, שנקראה עד אז בשם אחר, וגדלה בבית אחר, בארץ אחרת, רחוקה רחוקה..

שנה.
קה ואני דיברנו קודם, וניסינו לתאר לעצמנו במילים את הדרך שעברנו מאז ועד היום. נדמה לי שבדרך כלל, כשמדברים על אימוץ, מתמקדים תמיד במעבר הברור בין לפני האימוץ ואחריו. אבל אנחנו חשבנו דווקא על מה שקרה וקורה אחרי האימוץ - על החיים שלנו מאז.

נזכרנו עד כמה הקפדנו לשמור על השיגרה ועל המסגרת של ליבי, כדי שיווצרו לה "עוגנים" שיתנו לה ביטחון בתוך הכאוס הזה שנחת עליה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת. היה כל כך חשוב לנו לבנות את זה עבורה - קודם כל, כדי שהיא תוכל "להכות שורש", אבל גם בשבילנו - כי לנו היה קשה להתמודד. כאילו שהיינו צריכים להיערך כל יום מחדש לזה שהנה - יש לנו עכשיו 3 שעות להעביר ביחד... מה עושים? איך חיים את זה?

עם הזמן, הפכנו כולנו לרגועים יותר. ליבי גדלה, וגם אנחנו (שזה הרבה יותר נחמד מלהגיד שהתבגרנו). בקיץ כבר היינו "משפחה +1 ( וחצי)", אבל עדיין היינו משפחה "טרייה". כבר קיבלנו צורה, אבל עוד לא התמצקנו לגמרי. התחלנו לבנות מעבר לשיגרה, לחיות משבוע לשבוע. ליבי כבר פחות הפתיעה אותנו בעצם קיומה ויותר במי שהיא - למשל כשלימדה את עצמה לשחות(!) אבל גם ביכולת שלה להפוך לילדה ישראלית. היה לנו קיץ מיוחד. קשה לסמן קווים ברורים, אבל נדמה לי שחלק המשמעותי בתהליך ההתמרה שלנו כהורים/משפחה קרה בקיץ. איפשהו בין החמסינים וחו"ל, והימים הארוכים ההם...

בסתיו ליבי התחילה לדבר, ליבי התחילה בגנון, חגגנו את החגים ביחד, ושלא כמו הפסח הראשון, היה לנו ברור איך ואיפה (ואצלנו זה די מורכב - מי שמכיר מבין), התחלנו גמילה מחיתולים, ולמדנו עוד ועוד... אפשר להגיד שעברנו לחיות מחודש לחודש. סתיו (בשבילי) זו עונה כזו של קושי, אז בהחלט - היו לנו גם כאלה. הגמילה של ליבי היתה קשה לכולנו. יש לנו ילדה עם אופי, שיודעת מה היא רוצה, ולא נרתעת מלאתגר את עצמה ואותנו - "תתמודדו!" אז התמודדנו. והגענו!

בחורף התחלנו לגלות גם את חוש ההומור של ליבי. סימנים היו תמיד, אבל יותר קל וברור כשאת כבר יודעת לדבר. התחלנו להרגיש ולהכיר גם את "הרגישות הסביבתית" המדהימה שלה - הילדה קולטת כל שינוי בסביבה בתוך שניות! חזרת עם נעליים שהיא לא מכירה - "אמא, נעלים חדשות?"; נכנסת עם עט בכיס של החולצה - "אבא, 'צה עט!". שום דבר לא נעלם ממנה... היא בטח כבר מזמן שמה לב שזהו - היום, אנחנו משפחה: אמא, אבא, ילדה בת שנתיים + ילד בן 9 מנישואין קודמים... "כאן גרים בכיף"...

והיום, פתאום אנחנו מסתכלים אחורה, ומגלים שגם היום לפני שנה היינו הורים.
מי היה מאמין?

לא!!

80% ממה שאנחנו שומעים בזמן האחרון זה "לא!" מעבר לזה שליבי הגיעה לגיל הזה שבו יש רק תשובה אחת אפשרית לכל שאלה (שחור? לא! לבן? לא!), היא היתה חולה במהלך השבוע הראשון של פברואר. הקטנה שלנו היתה באמת חולה. עבר כאן איזה וירוס אלים והפיל חצי מילדי הגן לשבוע(!!) של חום גבוה + תופעות נלוות כמו שיעולים, בחילות וכו'. כמו שכבר כתבנו בפעם הקודמת, כשליבי חולה, היא רוצה רק דבר אחד: להימרח על אמא שלה.
קה בילתה שעות כשליבי מחממת אותה כמו בקבוק חם נאמן, אם כי הבקבוק החם הבלונדיני הספציפי הזה, היו לו רצונות משלו. קל זה לא היה - מצד שני, היה יכול להיות הרבה יותר קשה אם ליבי היתה גם מהחולים הבוכים ומתלוננים. חוץ מזה, אבא הצליח לעזור מדי פעם...

עוד דברים שקרו לנו בעשרת הימים האחרונים?
1. לגור היתה יום-הולדת 9, אשר נחגג פעמיים: פעם אחת בחוג המשפחה - בארוחה מהמסעדה הסינית ה"יקרה" (האוכל שהוא הכי אוהב), ופעם שנייה עם 5 חברים באולפן ערוץ הילדים. מן הדיווחים עלה שהיה כיף!
2. היתה לנו עוד חגיגה קטנה בלב - השבוע מלאה שנה לנצחון שלנו במשפט האימוץ בקראס, והמחשבות והזכרונות צצו להם ועלו מחדש: קראס המושלגת, הבלגן במשפט, הוקסלרים, מיכאל, בית הילדים, ליבי...
במקרה שלנו, אנחנו יכולים לראות מה כתבנו אז - הנה ציטוט בדיוק מלפני שנה:
"...אנחנו עוד לא ממש רגילים לרעיון, וצריך ללמוד לחשוב על ליבי כשלנו למרות שהיא בעצם לא איתנו....
מעבר לזה, אין הרבה חדשות. כנראה שנצטרך לחפש לנו דירה לכמה ימים כי המלון מלא לקראת הועידה שהוזכרה בעבר. אני גם רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב - זה חשוב לנו.. תודה! "
איך שזה נראה רחוק כל כך!
ובהמשך לזה - הרי לכם עוד דילמה קטנה קטנה של הורים שאימצו: לליבי יש יום הולדת בקיץ, אבל אנחנו זכינו בה בחורף... ויש לנו את תאריך המשפט, ויש לנו את התאריך בו קיבלנו אותה, ויש לנו את התאריך בו חזרנו לארץ... ואם כבר, אז יש לנו גם את התאריך בו פגשנו אותה פעם ראשונה - בקיצור, יש הרבה תאריכים משמעותיים, ואתה רוצה "לקדש" לך אחד, כי מה לעשות - החיים הם לא רק חגיגות... אכן דילמה מרובת משתתפים (אנחנו בחרנו לנו את היום בו קיבלנו את ליבי).
טוב זהו להיום, כבר מאוחר... להת'

אלה שנות...

ליבי שוכבת לידי עכשיו. היא חולה, יש לה חום. התחיל לעלות אתמול בערב. כשלליבי יש חום, היא הופכת להיות אפטית ורכה (לא נעים להגיד, אבל לפעמים זה כל כך נעים... בדרך כלל, היא לא נוטה להימרח - אבל כשיש לה חום, היא פשוט נרדמת עליך).

המון זמן לא כתבתי. משהו נסגר. לא שלא יכולתי, פשוט לא יצא. אבל הנה - אני מרגיש שזה חוזר.
המון דברים קרו מאז הנר השני של חנוכה. עבר יותר מחודש... וחודש עמוס לכוחותינו:
1. בסוף ינואר נסענו לחו"ל - כולנו, כולל גור, שבשבילו זו נסיעה ראשונה (בניגוד לליבי שלדעתי יש לה יותר ק"מ משעות חיים).
נסענו ללוקסמבורג, לחברים (חיים, ג'סטין, ו- 4 ילדיהם),

ואח"כ לפריז, שם נפגשנו עם הדודים הנפלאים ז'ק וסופי,

ואפילו (הודות לשלג הראשון שנפל על פריז ודחה לנו את הטיסה חזרה ביום) את בנם, פיליפ. היה נהדר לכולנו, ואפילו לופטהנזה ועובדי הבטחון של שדה התעופה לא הצליחו לקלקל לנו, למרות שניסו... היה לנו טיול מלא ועמוס בחוויות, וחבל שלא כתבתי על זה בזמן...
2. זכינו לביקור של מיכאל וסבטה מקראס, ביחד עם יוליה מטף. זה קרה במסגרת של ביקור יחצנות לנושא האימוץ. קה רואיינה ע"י עיתונאית מקראס, ומיכאל ואני החלפנו תמונות וחוויות. היה מאוד מאוד מרגש, וחבל שלא כתבתי על זה בזמן...
3. הייתה לנו "שיחת סמסטר" עם הגננת. שמענו המון דברים טובים על ליבי - דברים שמחממים לנו את הלב. פאני (הגננת) סיפרה לנו שליבי שמחה, מצחיקה, חדת הבחנה, יודעת מה היא רוצה... חבל שלא כתבתי על זה בזמן...
4. היה לנו גם טיול בצפון עם השכנים, לנחל גוש חלב, עם הג'יפ...


והיה גם סופ"ש בצפון, עם סבתא גלי ועם הדודים והדודנים מהצד שלי. היינו בצימר בדיר-אל-אסד, ולמחרת נסענו ליער הקופים ביודפת. היה נהדר ו... טוב, אתם יודעים.
אז זהו - ינואר חלף עבר לו. יש המון דברים שעברו לנו (ההורים של ליבי) בראש, והרבה דברים שדיברנו עליהם ושהייתי רוצה לשתף, אבל זהו מחיר ההזנחה שלי. אני מקווה שזה לא יקרה לי שוב.
להת'

חנוכה ראשון, נר שני

היום הדלקנו נר שני של חנוכה. היינו כולנו - גם גור, ואני הרגשתי משפחתי מאוד ושלם.
חנוכה הוא ללא ספק החג האהוב עלי, מילדות ועד היום. אין על חנוכה: הישיבה לאור נרות תמיד מייצרת אווירה אינטימית כזו, האוכל של חנוכה - אין לו בכלל מתחרים בחגים האחרים!.. יש משחקי חברה (סביבונים, לפידים), סיפור טוב (מכבים) ואחרון חביב - אני פירומן שטרם אובחן ע"י הרשויות, כך שבאמת, עם כל הרצון הטוב - אין תחרות!



אז זהו - אבא מאוד אוהב את חנוכה, אבל זה הבלוג של ליבי, ואם אבא רוצה - שיקים לו בלוג משלו.
לפני כשבוע (או שמא שבועיים) "סיפרתי" לליבי את ספור האימוץ שלה בפעם הראשונה. שכבנו לנו בסלון לפני ההשכבה, הבאתי את האלבום, הראתי לה את התמונות, וסיפרתי לה איך אמא ואבא נסעו רחוק, לארץ שקוראים לה רוסיה, ושם פגשו את ליבי, וביקשו שירשו להם לאמץ אותה כי היא כל כך נפלאה...



לא חושב שליבי באמת הבינה על מה אני מדבר, אבל הסיפור, הטון (החולמני משהו) שלי, והתמונות דווקא מאוד עניינו אותה, ואיפשהו - אני חושב שהזרע נטמן. זה היה רגע עדין, שקט ויפה, ואני כל כך שמח שלאמא של ליבי יש כזו יכולת הבחנה - לראות רגעים כאלה, שפתאום קורים - בלי תקיעה שוורים תרועה - ולתפוס אותם במצלמה.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לכתוב על הנושא הזה של אם/איך/מתי/כמה מספרים לילד שאומץ... אבל נדמה לי שהבלוג של ליבי צריך (מדי פעם) גם פוסט "רגיל", שמספר עלינו ועל החיים שלנו ביחד. אז אולי בפעם אחרת...
עד אז, אני אספר לכם שהחנוכיה הנמוכה בתמונה היא החנוכיה שאמא וליבי הכינו ביחד;
שבחודש האחרון ליבי אוהבת לצייר, ושמבחינתה לפחות, יש לציורים שלה משמעות: זה חתול, זו רגל, זו יד... הציור האחרון שלה היה מאוד מירו.
אני אספר לכם שהיתה לנו שבת יפה ביחד, שבה פגשנו קצת משפחה (דודים, בניהם ובנותיהם);
שיש רגעים עם ליבי ש... כמו למשל היום כשלקחתי אתה מהגן וקיבלתי חיבוק חזק חזק וגם נשיקה.
ואני אספר גם שהנושאים הפילוסופים, ה"כבדים", אלה שהוזכרו קודם (ובפוסטים קודמים) מעסיקים אותנו כל הזמן. אתם מוזמנים (שוב, בפעם ה-100 בערך, אבל כנראה האחרונה, כי זה לא מנומס לנג'ס) להפסיק להתעצל ולהגיב.
להת'

גנטיקה, פילוסופיה ושאר ירקות

שוב שלום.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נפרדנו מסבא מאיר. כולנו יודעים שהחיים ממשיכים, ורובנו גם יודעים שאין דבר בעולם שהוא מלא חיות יותר מילדים צעירים, בני שנתיים עד שלוש... ככה זה; זו דרכו של עולם - אנחנו הגדולים אוספים עוד צלקת בנשמתנו וילדינו הקטנים אוספים עוד שריטה באף, או איזו גולה כחלחלה במצח...

הנה כמה דברים שקרו (וקורים) לנו בזמן האחרון:
- ליבי התקדמה מאוד בדיבור. אנחנו כבר מנהלים שיחות של ממש, עם משפטים (גם אם חלק מהמילים עדיין מאוד משובשות). בשבוע האחרון ליבי מכניסה הרבה מאוד רגש למילים. למשל, כששואלים אותה אם היא רוצה שוקו, או חלב, או.... זה כבר לא סתם "כן" אלא "כןןןןן" שמח כזה. כשהיא לא רוצה, אז זה "לא!" ולא סתם "לא".. לרוב, עדיין יש לה את ה"ייבי" הביישני שלה כששואלים אותה מי הילדה הכי מתוקה בעולם, אבל לפעמים זה כבר "ליבייייי!".

- גם הגמילה שלה מתקדמת, ובגן היא כבר כמעט יבשה, וכך גם בבית, באמצע השבוע. בשישבת, לעומת זאת, נפתחים הברזים ונראה כאילו ליבי פשוט שוכחת שיש דבר כזה שנקרא שירותים, או סיר. זו תופעה יייחודית לסופ"ש, ממש כמו ההתעוררות ממנוחת הצהרים: באמצע השבוע זה קורה בגן, ומעולם לא דווח לנו על בעייתיות מיוחדת, אבל בימי ששי האחרונים, ליבי קמה הפוכה לחלוטין ממנוחת הצהריים ולוקח לה עד שעה(!) של קווצ'יות, קראנקיות, וכל מה שתרצו, לחזור לעצמה ולהיות הילדה החיונית והנפלאה שאנחנו מכירים... זו שיודעת לעשות ככה:

- היתה לי שיחה מעניינת מאוד עם סבא (מצד אמא) של ליבי, על החשש (שהיה לכולנו) מכל הנושא הגנטי והשפעותיו על הרגשות שיהיו לנו כלפי ליבי. בעצם, צריך כאן איזו הקדמה: מאז שאימצנו את ליבי, הפכתי ל"פריק" של אימוצים. אנחנו הרי לא היחידים שיש להם בעיה להביא ילד/ה לעולם. אני מכיר אישית לפחות עוד שתי נשים שנאבקות כדי להצליח, ובעניין הזה - מאבק זו מילה עדינה מאוד לסבל שעובר עליהן (ועל המעורבים האחרים). עם זאת, כשאני מעלה את האימוץ כאפשרות, יש תמיד התייחסות לעניין הגנטי - זה של "אני מעדיפה קודם לנסות הכל כדי שזה יהיה הילד שלי (דגש שלי)".
אבא של קה אמר לי שליבי הוכיחה לו שאין לקירבה הגנטית ולא כלום עם הרגש העמוק והחזק הזה של אהבה לילד. העובדה היא שמבחינתו אין שום הבדל בינה ובין הנכדים האחרים שלו. גם מבחינתי אין שום הבדל בין אהבת האב שלי לגור שלי - בשר מבשרי ויורש 50% מהגנים שלי, לבין אהבת האב שלי לליבי - "זרה גנטית" שהגיעה אלינו מאי שם. אז אם לגנטיקה אין שום קשר, אז מה כן???

- אני מניח שלכל המאמצים קשה לספר על האימוץ לילד/ה שלהם. אני יודע שחלקם לא מספרים במעגל הסביבתי המורחב של הילד/ה (בגן, בכיתה). הסבירו לי שאחת הסיבות היא הנטייה של אנשים לתייג ילד מאומץ כבעייתי (למשל, כשילד "רגיל" מרביץ, זה מתקבל - לפחות בהתחלה - כבעיה מינורית; כשילד שאומץ מרביץ, זה מיד מאובחן כחלק מהפרעת ADHD הנובעת מההזנחה הקשה והמחפירה וכו' וכו'... נדמה לי שכבר הרחבנו די והותר על נושא התנאים בבתי הילדים ועל החינוך שקיבלו שם - למשל כאן - כך שאין טעם להיכנס לזה).
אני חייב להתוודות שאין לי מושג איך הייתי נוהג אם הייתי יודע בבטחון שאם אני לא אספר - ליבי לא תדע לעולם. קה חושבת אחרת ממני. זו אמנםדילמה די היפוטטית כי האפשרות להסתיר לא באמת קיימת - לא במקרה שלנו, וכנראה שהמצב דומה גם בשאר המקרים, אבל אפשר לייצר דילמות דומות ומעשיות מאוד: נניח שמחר נודע לכם - ההורים המאמצים של... שהאח/ות הביולוגי של בנכם/בתכם (המידע שיש או אין אח/ות נמסר בתהליך האימוץ) אומץ גם הוא בישראל. האם אתם מנסים ליצור קשר? ומה השיקולים שלכם? וכמה עמוק חפרתם באמת?

המממ. אני מניח שזה הרבה שאלות ועדכונים לפוסט אחד, ואולי בעצם היה ראוי לחלק אותו לשניים, אבל החלטתי לא.
לסיום - אני רואה חובה לעצמי להזכיר שתגובות לפוסטים יתקבלו בברכה. הפידבק הוא מרכיב מרכזי בקונספט של ה- WEB 2.0 ... מה לא ידעתם?

להת'

דר' מאיר לירון 1933 - 2008

אתמול נפרדנו מסבא מאיר (סבא מצד אבא) של ליבי.

מאיר - אני כל כך שמח שליבי הכירה אותך ושאתה זכית והכרת אותה. ממה שמסתמן בינתיים (ואנחנו מבטיחים לעשות כל מאמץ לא להרוס), היא תגדל ותהיה אדם שהיית אוהב ומעריך. עצוב לי שלא תוכל לראות, ושלא תוכל לתת לה את מה שהיית יכול ורוצה.
היו הרבה אנשים בהלוויה שנערכה היום, ואני רוצה לצטט כאן את הדברים שאמרנו על סבא מאיר בהלוויה (לפי הסדר בו הוקראו)... ברשותכם:

עדכון: העלנו כמה תמונות של מאיר לפיקסה. הנה הלינק (ואני אוסיף אותו ללינקים שבצד):
http://picasaweb.google.com/nliron/Meir#

אני:
לפני כ- 10 שנים נערכה מסיבת הפרידה של דר' לירון (המוכר לרובכם גם כ"מאיר" ולחלקנו כ"אבא" או "סבא") מהמחלקה אותה ניהל בבית החולים איכילוב.
מאיר נשא נאום באותה מסיבה. כדרכו מאז ומתמיד, המילים שאמר היו ישירות ונוקבות. הוא דיבר על מחוייבות הרופא לחוליו, אבל גם למוסר. הוא דיבר על כך שחובתו המוסרית של הרופא היא לשאוף להצטיין במקצועו - לא רק עבור עצמו, אלא מפני שרק כך הוא מגשים את שבועתו.
אבי החורג, בעלה של אמי ואביהם של אחי ואחותי לא אמר דברים בעלמא. הוא עמד בדרישותיו הגבוהות מאחרים בעצמו. אם הכרתי אדם אשר קידש את האינטגריטי, היה זה מאיר. ממנו למדתי את השיעור החשוב כל כך, שהערכה היא פועל יוצא של המאמצים שלך לדרוש מעצמך להיות טוב יותר, ואני מעלה ומזכיר זאת כמעין צוואה שהותיר לנו, בעידן שבו האמת והיושרה הפכו למין בסכנת הכחדה.
מאיר לא היה קל. הוא לא ראה לנכון להשקיע מאמץ בלהתחבב על הבריות; הוא חיפש את הערכתם.
הוא זכה בהערכתי ובאהבתי העמוקה בזכות ולא בחסד.
גם במותו, הלך בדרכו שלו, המכובדת, ומי שהיה שם יודע שהיתה זו בחירתו שלו - ממש כמו בחייו.
יהי זכרו ברוך.

אחותי:
אבא שלי לימד אותי הרבה דברים חשובים, למשל:
שערכים חשובים יותר מכסף כי את הכסף שלך מישהו יכול לקחת (נגיד פקידה בבנק) ואת הערכים שלך לא.
הוא לימד אותי גם שאם יש לך קצת כסף אז תהנה ממנו.
לימד אותי לאהוב את הארץ, לא דרך ההיסטוריה שלה - שהיא שנוייה במחלוקת בין התושבים השונים החיים בה; לא דרך סיפורי גבורה, אלא דרך הרגליים והעיניים, וכדי לאהוב באמת את הארץ, צריך לטייל בה.
לימד שלא משנה מה אנשים אחרים חושבים - העיקר להיות נאמן למה שאתה מאמין בו.
לימד שידע הוא חשוב, ותמיד צריך להשיג עוד ממנו, ואם משהו באמת מעניין אותי - לא להסתפק בתשובות שטחיות, אלא לחקור, לבדוק, להטיל ספק, וככה ללמוד.
דברים חשובים כאלה למדתי ממנו.
רובכם הכרתם את האיש החכם, הרציני, ההחלטי, הישיר, החזק, ולעיתים קשוח; ואני הכרתי אבא רגיש, רך ואוהב. איש סקרן שאינו יודע שובע, צנוע ומלא הומור.
זה אבא שלי.


אמא שלי:
למאיר -
גופך אולי לעד אבד לי
ועיניך לא יראו יותר זריחה
כפות רגליך לא תשארנה
עקבות שקיעתן באדמה הלחה
לא תהיה בך שמחה, לא אנחה, לא מנוחה,
גם לא כאב, לא דבר ויכוח, לא אכזבה ולא תקווה.
ליבך אינו מקום יותר לאהבה,
אתה כבר לא בין החיים,
אך גם המוות לא ייקח אותך ממני...
דרכי תראה זריחה, תדע שמחה, ואנחה ומנוחה,
גשם ופריחה, מדבר, שמיים
ואת הירוק שבעיני המים.
יחד נחזה בשקיעת הזהב
ובליבי תכאב וגם תאהב.

Adios מאיר. Vaya Con Dios

אזרחית ישראל

עדכון:
אתמול, כשפרסמתי את הפוסט, לא רציתי להזכיר את זה (אם יש משהו שלמדנו בתהליך האימוץ הוא שבענייני ניירת... איך אומרים... בל נקדים את המאוחר, ודי לחכימא) אבל היום אני כבר יכול להודיע באופן רשמי, קבל עם ועדה:
ליבי שלנו אזרחית ישראלית מן השורה.
(ותודה קטנה מקרב לב לגב' ראומה דינר, מנהלת לשכה, משרד הפנים בנתניה).
ועכשיו לענייני דיומא...
כבר אמצע נובמבר. הטמפרטורות בקראס כבר נמצאות מתחת ל- 0 גם ביום, ואילו כאן אצלנו... כן, ירד קצת גשם.
החיים שלנו זורמים להם באפיק המשפחתי ה"רגיל" שלהם (עד כמה שאפשר לקרוא לסיפור שלנו 'רגיל'), וכמו כל נהר, ככל שהם זורמים בו, כך הם מעמיקים אותו, אבל גם משנים אותו - מעצבים אותו מחדש.
ליבי כבר מנהלת איתנו שיחות של ממש. עדיין קשה לה עם המילים, ויש מקרים בהם אתה ממש יכול לראות את הגלגלים עובדים בתוך הראש... ואז הפה של ליבי מנסה להפיק את הצלילים הלבנטינים המוזרים האלה... ויוצא משהו מאוד מצחיק. אבל כפי שכבר סיפרנו לא פעם, ליבי יודעת לגרום לך להבין אותה.

אתם רואים? לא תמיד קל לנו... התמונה הזו צולמה בגן, והגיעה אלינו יחד עם עוד איזה 40 תמונות שונות. ברובן, ליבי נראית שמחה, או מרוכזת, או... בכל מקרה, זו היפה ביותר בעיני... היום צילמנו את ליבי לתמונות פספורט, ואני הסברתי למוכרת בחנות שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאנחנו משלמים למישהו כדי שיצלם את ליבי, ושלא ירחק היום בו ישלמו לנו עבור הזכות...
אז זהו; קצר היום.