יום ראשון, 11 במאי 2008

אוף-טופיק: יום הזכרון לחללי צה"ל

הי. זה זמן רב שלא כתבנו... כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן לכתוב... כפי שבוודאי הבחנתם אני נוטה לכתוב בלילה, אחרי שהכל כבר מאחורינו - ארוחת ערב, מקלחות, השכבות... וחוץ מכל אלה גם לנו יש חיים!... וכך קורה שאני נרדם מול המסך ואותיות מתחילות לרוץץץץץץץץ... ועוד יום עובר בלי שכתבתי.

אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.

14 תגובות:

  1. אני מצרף שיר שאמא שלי כתבה לכבוד יום הזכרון. לא הצלחתי לשלב אותו בפוסט, ונדמה לי שמגיעה לו במה משלו. להלן (לא ידוע לי אם יש לו שם רשמי):

    יונה בשמי התכלת טסה,
    מנוח לא תמצא לכף רגלה.
    עצי הזית נעקרים משורש,
    נמחק קו ההתחלה.

    ששים שנה של מלחמות למען השלום,
    ועדיין, השלום בגדר של חלום.
    אין איש יושב בצל התאנה,
    כי הארץ בוערת ועשנה;
    ובתוך אש המלחמה -
    אין איש יודע על מה ולמה,
    מה טוב, מה רע, ומה באמת קרה.

    אדמת הארץ ספוגה
    דם אדם צודק וחם.

    מי יעז לחשוב שזה היה לשווא?
    מי יעז להטיל ספק,
    לשאול עד מתי, בשביל מה?

    מי יעז לומר: די למלחמות!
    הן החיים ולא האדמה.

    השבמחק
  2. K+N יקרים,
    תודה לך ,נועם,על החשיפה כו מרגשת,של החלק הפחות מוכר ממך.
    תודה על העומץ,תודה על הרגישות.
    תודה לשניכם על המסר של אושר ותקווה.
    תודה לליבי, הגורם והקטליזטור של כל מה שעובר עלינו.
    ז.ז

    השבמחק
  3. הי נועם. יש הרבה דמיון בינך ובין אביך, יואב. יש לכם קול וחיתוך דיבור מאוד דומה, אם כי קולך מעט נמוך יותר. אביך אהב לשיר בקול גבוה וציצני כזה, כמו של בנות, כפי שעושים עכשו הרבה זמרים ואז לא היה ממש מקובל. מבנה הפנים שלכם ממש דומה והפה, טוב את זה רואים בתמונות. אבא שלך, כמוך היה מוכשר מאוד לשפות. את האנגלית למשל למד ממש מהאוויר. הוא קרא במהירות עצומה, משהו כמו בין שמונים למאה עמודי ספר בשעה, ממש כמוך. צורת הידים שלכם מאוד דומה בעיקר בכפות, אך לא רק. היציבה, אחזקת הגוף עברה ממנו אליך. אהב מאוד להקשיב למוזיקה. בכל פעם שאני באה אליכם אני שומעת מוזיקה ברקע ונזכרת בכך. בזמנים שכולנו שרנו שירים עבריים, הוא הקשיב כל הזמן לחיפושיות. כמובן שהיה צריך לשמוע אותם בהחבא, כי כידוע לך מדינת ישראל אסרה עליהם לבוא לארץ.אבא שלך מאוד לא אהב ערבי שירה, גם אם היו סביב מדורה, שדוקא כן אהב. בכלל, ליבו לא נטה להשתתף בטקסים ומסיבות. אמר שזה נראה לו עדרי מדי.יואב אהב מאוד ספורט, ובעיקר כדורסל. אה, כן, נזכרתי עוד משהו: אתה אוכל ממש כמו אבא יואב: אחזקת הכף (בעדיפות על מזלג), מהירות העברת המזון מהצלחת לפה. אכילה מהירה ויסודית. הכל מהצלחת. אלה הדברים שעולים לי כרגע. כשנפגש לדבר עוד ועוד על אבא שלך אספר לך עוד דברים, שחלקם ידועים לך מאז ילדותך, ואת חלקם יותר מתאים לספר לך כאיש מבוגר.
    אגב, בשיר שהעתקת חסרה מילה בשורה האחרונה:הן החיים קדושים ולא האדמה.
    לילה טוב לך יקירי וחלומות פז. מחכה להמשכים...

    השבמחק
  4. הספד לאבישי רצון 15APR2012

    אבישי

    היה לי קשה לכתוב לך. אולי כי אנחנו שונים. אולי בגלל שאחת ממעלותיך הרבות - הפשטות - חסרה אצלי מאוד.
    אבל אני הולך לנסות, בכל זאת, לתאר את תמונת הזכרון שלך אצלי:

    משום מה, אני זוכר אותך לרוב מאחור. איש חרוץ, שחום וטוב; תמיד עם המכנסים 'למטה' וסנדלים, לעולם עם זקן, ודיבור רך ושקט.
    אני זוכר אותך נוהג - כמו מים על אבן, בזרימה מופלאה עם הכביש ועם נחילי הקמיקזי שמסביב. אף פעם לא הבנתי איך אתה עושה את זה.
    במצב אחר, הייתי מנסה לתאר ביתר פרוט - זה היה כמו קסם בשבילי. עד היום, בכביש, לפעמים אני חורק שיניים וממלמל: "מזל שאבישי לא ראה".
    אבל האמת היא שאין מה לפרט - צריף פשוט לעשות את זה נכון, בלי לחקור יותר מדי... כמוך.
    ... כמו שהיית שם בשבילנו כשהיינו צריכים. בלי מדוע ובלי כיצד... כמו אליפלט, רק בלי הבוקיות. אתה פשוט עשית - דאגת - ובזכותך, היה לי!
    בזכותך היו גם לי את אותם דברים שבקיבוץ ההוא, של פעם, אבאים היו עושים בשביל הילדים שלהם.
    אבישי, כבר נכתבו תילי תילים של מילים על העולם הבא, על הדרך הלאה, ועל מה ועל מי... אבל אני מניח שאתה תהיה שם - פשוט - כמו כאן, ושהאחרים ינסו להבין.
    אנא דרוש בשלום יקירינו שם.
    תודה ולהתראות

    נועם

    השבמחק
  5. יום הזכרון 2014
    (4-מאי-2014)
    בשנים האחרונות אנחנו חוזרים לגבעה. חוזרים לקרב. חוזרים לדבר על יואב.
    פתאום מתברר שלא הכל ידוע, שלא הכל ברור.. אז שאלנו את מי שהיה שם.

    אבל לא ידעתי ולא חשבתי שהפצע הזה עדיין כל כך כואב.
    לא לי - הייתי צעיר כל כך - יש לי פצעים אחרים. אני למדתי מאז להילחם ולמדתי גם לוותר.
    ואמא שלי - אצלה זה כואב, חי ועצוב. ככה זה כשלוקחים ממך אהבה.

    אבל להם! ללוחמים שהסתערו על הגבעה המסולעת והמצהיבה באותו בוקר של תחילת יוני,
    אלה שאיבדו שם חברים לנשק, חברים מהמילואים... חלקם אפילו לא ממש הכירו את אבא שלי.

    ואז אתה אומר שאתה הבן של יואב צרי ואתה רוצה לדעת אם זה היה כך או אחרת, אם הוא רץ מכאן או משם...
    והם מקבלים אותך מיד כמו בן חורג ומסבירים... ואתה שומע את הרעד בקול שלהם,
    ואתה רואה את הלחלוחית בעינים שלהם כשהם מספרים לך על הגב שלו ואיפה הוא נפל.

    דמעות בעיניים... יותר מ- 45 שנים עברו מאז הבוקר ההוא, חיים שלמים כבר באו אחרי,
    הם אפילו לא הכירו אותנו לפני כן... הם היו בסה"כ חברים מהמילואים,
    והכאב הזה עדיין חונק להם את הגרון.

    הם שם, על הגבעה, בני 70 ויותר - הזמן הזה עבר ונעלם...
    אבל הכאב הזה נשאר.

    השבמחק
  6. 48
    48 שנים - חלפו מאז אותה מלחמה שהיתה אמורה להיות אחרונה. פניך הצעירים על המדף מביטים בי באותו חיוך פתוח, אוהב, מרגיע ומבטיח.
    48 שנים - אני זוכרת את אור התכלת בעיניך, את הצהוב בשערותיך, את אצבעותיך החופרות בבלורית, את גומות החן בלחייך.
    את הכתף הנכונה לתמוך בראשי העצוב המחפש משענת, את פלומת השער בצבע החיטה, המכסה את אמות ידיך.
    את שיחות הנפש על החיים... ובמיוחד את הראשונה שבהן, שבה פתחת את ליבך בפני, מיד אחרי מבצע נוקייב: "בלילה ההוא איבדתי את האמון באחוות הלוחמים" - אמרת לי. "את מאמינה שהיינו ארבעה שסחבנו פצוע קשה. פתאום נפל לידנו פגז, העיף אותנו וכיסה אותנו ברגבי עפר. כשקמתי להרים את הפצוע, ראיתי שאני לבד לידו, כל השלושה נעלמו"
    "אז מה עשית"? שאלתי..." לקחתי אותו על הגב, לתאג"ד, ענית בפשטות. ברגע זה ידעתי: "אני מאמינה בך". לא חשבתי שזה יהיה כל כך קצר.
    48 שנים - חלפו. כמעט בכל יום אני מביטה בפניך שהכרתי. זוכרת גלויה שכתבת לי ביום שבו עליתם לירושלים:" הפעם זה רציני, אני בטוח שיוצאים למלחמה, תשמרי על נועם ועל עצמך ותזכרי, אני למענכם ואתם למעני" ... כשהגיעה הגלויה אלי, אתה כבר נתת הכל. ואיך אהיה עכשיו למענך?
    48 שנים - אני שואלת אותך שבתמונה - מה עבר לך בראש שעה שהסתערת מול מטר של כדורים בשביל לכבוש גבעה, שהיום, על שכמותה, אולי, היית מוכן לוותר בשביל לחיות איתנו בשלום.
    48 שנים - חלפו. בניתי את חיי שוב ושוב. שלושה ילדים אהובים, ארבעה נכדים נפלאים. הרבה שמחה. אך תמיד, עמוק עמוק בפנים, געגוע עקשני אליך,
    ועצב גדול על חייך שנגדעו.
    בן 25 היית.

    נכתב ע"י גלי לירון

    השבמחק
  7. יום הזכרון 2016 - צהוב

    "ככה זה אצלי, אתה יודע" היא אמרה; "כל שנה". שתקתי. מיטל טרבלסי שרה את 'רב חובל' ברדיו. היא חייכה בעיניים עצובות והמשיכה:
    "זה מתחיל כבר מפורים; העצב הזה מזדחל לו חזרה אל החיים שלי, והולך ומתגבר... עד יום הזכרון. אח"כ זה נחלש, ואני מתגברת - עד שנה הבאה".

    המשכנו לנסוע, בכביש הארוך והמתפתל. כל כך הרבה פעמים נסענו כאן,
    אבל תמיד יש את הפעם הזו: המיוחדת; בעונה הזו, כשהאביב הפורח מפנה מקומו לקיץ חסר הפשרות של הבקעה.

    היא הסתכלה החוצה אל הרי רמת סירין. שיפולי ההרים היו מכוסים, כמו בכל פעם, בעלווה צהובה של שיבולת שועל וקוצים,
    רועדת ורוגשת באור התכלת והשמש. כמו פרווה רכה; כמו פלומת שיער בלונדינית על ידו של איש.
    חוה אלברשטיין שרה בקול נוגה ורך את "החיטה צומחת שוב".

    הסתכלתי לצד השני, אל הרי הגלעד חרוצי הכתפיים, שם במזרח. צהבהבים משנים של רוח וסחף, מנוקדים בשיחים אפורים ירוקים וכפרים.
    שם נחה הארץ בה נלחמנו אז, לפני כמעט יובל שנים, במלחמה שאף צד לא באמת רצה בה.

    "שאלת אותי פעם על האיש עם השערות הצהובות על הידיים, שהיה קושר לך את הנעליים, אתה זוכר?" שאלה,
    "אני לא זוכר" עניתי, "אבל אני יודע".

    העיקולים הרכים של הכביש פותחים אלינו את אחד מהשדות צהובי השיבולים של העמק. גלים של חיטה ברוח מלטפים את חוף האקליפטוסים.
    "הנוף שהיא הכי אוהבת!" - חשבתי לעצמי, והאטתי קצת... היא לא היתה צריכה להגיד.

    נזכרתי איך חברה שלה אמרה לי פעם על הצהוב הזה שהוא מין סוף - סוף הפריחה והירוק, סוף האביב, סוף;
    וחשבתי שבשבילה, הצהוב הזה דווקא מסמל את סוף התקופה הכי עצובה בשנה. סוף עונת העצב.

    השבמחק
  8. יום הזכרון 2017

    בין כסה לעשור

    כבר שבוע, ואני תוהה ומתלבט בימי ה'בין כסה לעשור' הפרטיים שלי.
    כמעט כרגיל, אני יוצא אל תחנות יומי אך ראשי הומה.
    מימיני חולפות שורות הכותנה הצעירה ומשמאל מתייבשת לה שלולית החורף.
    "באביב נולדה לה מדינת ישראל שלי", אני חושב לעצמי, "ובאביב היא חוגגת את יום הולדתה".
    אני יכול לחוש את פעימות ליבו המאיצות של הגניוס הישראלי הנרגש לקראת יום חגו, בעודו עונד לעצמו סיכת "דם המכבים" בדש בגדו.
    במחי כפתור אני מנתק את עצמי מן השכול הלאומי ההולך ומתגבר ונוסע צפונה בשתיקה.
    "עוד לא בת 70" אני ממלמל אל קורות הבטון העצומות של המחלף מעל ראשי.
    הדיונות ובריכות הדגים מסתירות את הים ועוד גל של מחשבות נשבר ומחזיר אותי אחורה.
    "אולי הפעם?" אני שואל את עצמי בקול עת שאני סוטה מהכביש המהיר ותוהה בשקט ממי ירשתי את הדחף הזה לכרסם בכל מוסכמה וטקס.
    הרי מנשה עטורי החורש מלווים אותי בעליה. זרם התודעה מתמלא בסחרחרת מזמזמת של מילים ארוכות ומלאות הוד וכבוד: מגש הכסף, חרוף נפש, תקומה.
    ואז הכביש מתחיל לרדת, מתפתל בואדי אל העמק כבד האדמה. ארצי מולדתי, נופי שלי על כל אפיקיו.
    ענן המילים מתפזר, ואני מבין פתאום שבשפתנו העתיקה, די ב-10 אותיות לספר סיפור:
    אב, חי, אש, דם, מת.
    וכל השאר פירוש הוא

    השבמחק
  9. יום הזכרון 2018

    סבא יקר
    היה כזה כיף אתמול אצלכם באפיקים! לחזור לחום של עמק הירדן, לפגוש את אודי ויפה וענת, ואת נבו. מזל שמדי פעם אתה מארגן איזו תערוכת צילומים שלך... ותודה לך סבא שהכרת לי את הדרך ההיא שמאחורי דברת לכיוון תל עדשים. נסעתי משם אתמול אחה"צ בדרך הביתה, והיה כל כך יפה!
    המולת היום שוככת ונבלעת באור הרך שהשמש זורה; תוך שהיא גולשת באלגנטיות אל האובך התכלכל מעל פסגות רכס הכרמל. העמק משובץ כולו בכרמי זיתים ושקדים; שדות השלף מפוספסים באלומות החיטה, ואלו מהם שעדיין לא נקצרו, מרשרשים להם אל השמים בבלוריתם הבלונדינית – ממש כמו זו שהיתה לך פעם. זו העונה שאני הכי אוהבת! ואולי זו הסיבה שחבל לי כל כך שאותך היא תמיד מחזירה לקרב הארור ההוא, שנשאר כמו מין סדק פתוח – בחזה ובנפש שלך... ואתה הרי כזה מין רך שכזה – איך בכלל אפשר שיהיה לך סדק?
    סבא'לה, איפה אתם ביום הזכרון השנה? אצל יוסי בחרות, או אצל גיורא בתל עמל? מדהים ומזעזע איך השפה מקרנפת אותנו. הופכת אותנו במחי לשון מזוכרים בתוגה לבעלי שכול. לכולנו יש מישהו. לכם יש את גיורא ויוסי, לנועם יש את לוטן, ולאמא יש את נדב, ולאבא את דניס, שהלך בפיגוע ליד מגידו. לאילן שלי יש את רועי, אפילו עידו אמר שהוא נוסע – יש לו מישהו בחולון.
    סבא יקר שלי. אתה יודע, חשבתי בדרך הרבה על מה שאמרת - על המילה הזו שאני ממש לא אוהבת - "צריך". העברתי בדמיוני את משפחות השכול שאני מכירה ורואה כל שנה, והחלטתי שאני מעדיפה שכל אחד יזכור בדרכו שלו ויעשה את זה כמו שהוא צריך, מאשר שכולנו נזכור כמו שצריך, אבל כל אחד בדרך שלו. אני מקווה (ובטוחה) שאתה מבין. נועם סיפר פעם שהוא זוכר את היום שבו סיפרו ל'תא גלי ולך שיוסי יפה נהרג. הוא עוד לא היה אפילו בן 10, אבל הוא זוכר איך התקפלתם והפסקתם לרגע לזהור. הוא זוכר את זה עד היום! אז איך בכלל צריך בתוך כזה מין כאב?
    סבא שלי, זהו. אני חייבת ללכת. עוד מעט סוגרים את הגייט. תחשוב גם אתה על מה שדיברנו – שאף פעם לא מאוחר מדי.
    חיבוק גדול ל'תא גלי – אל תדאג – אני כותבת גם לה מכתב...
    להת'
    גליה
    הנכדה שלא נולדה,
    ממיכאלה, שמעולם לא נולדה ליואב צרי

    השבמחק
  10. יום הזכרון 2020

    הנסיבות חיינו המוזרות מהדהדות אלי מכל כיוון בעת שאני מתכונן לטכס השנתי שלי.
    איך במחי יד הפכנו מסורות של שנים לשאלות, ונטשנו ערכי חיים בצד הכביש הדומם.
    מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה אם זה מרגיש דומה?
    אם יש איזשהו דמיון בין מה שקורה לנו היום לבין מה שאת מרגישה כשמישהו מודיע לך שהגבר הזה שאותו אהבת ואיתו בנית את חייך כבר לא יחזור הביתה. אף פעם.
    כשהחיים שלך מתהפכים בחטף, בלי שיכולת באמת להתכונן, או אפילו לעשות משהו.
    כשפתאום כל הדברים שהיו כל כך ברורים לך, נעלמים ובמקומם יש דברים אחרים, שבכלל לא חשבת שיהיו חלק מחייך.
    כשבתוך אחר-צהריים אחד כבר לא כל כך חשוב איפה הבית אלא מי יגור בו.
    מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה.
    אולי רק אני רואה את הדימיון הזה? אולי העצב והכאב המחמיר משתק את היכולת להשוות? אולי אין בכלל מה להשוות?
    אולי, בגלל שלא הכרתי אותו ולא היו לי אז מילים כדי לבנות הבנה וזכרונות, אף פעם לא ידעתי את הכאב הפתאומי והמפרק הזה שהופך את כל עולמך באחת.
    הרי מי שגדל תמיד כיתום, בעצם לא איבד את מה שלא היה לו.
    עולמו לא חרב עליו, ואובדנו הוא חלק ממנו מאז ומתמיד.
    והיא, שנשאה אותי מינקות ליתמות, היא יודעת.
    מחר, בדרך אל הקבר, בטח נדבר על זה ואני אשאל אותה.

    השבמחק
  11. יום הזכרון 2021
    העץ השחור

    שקט בעץ השחור. שקט פשוט - של טבע. לא שקט מהדהד או מאיים. שקט ששומעים בו דברים: משב של רוח, אוושת עכבר בעשב, המיית צוצלות וויכוח נמרץ בין הדררות למיינות. כזה מין שקט.

    העץ השחור הוא שריד. גדם טבעי וכהה של אקליפטוס מצוי, אי שם באחת מחורשות האקליפטוסים הידועות של עמק הירדן החם. גזע כבד וחסון ושלושת ענפיו השרופים, הדומים לאגודל עבה ושתי אצבעות המצביעות מעלה.
    זקני האיזור שהכירו את העץ, סיפרו שהיה עץ טוב מראה ורב צל ולצידו סלע גדול עליו נוח היה להישען ולנוח מעט מאימת החמסינים האכזריים של העמק.

    אמא ובני גילה עדיין זוכרים היטב את הלילה בו היכה הברק בעץ השחור. רעם אדיר נשמע ברחבי הקיבוץ. רעם שלמרות עוצמתו, ניתן היה לשמוע בבירור את זעקת העץ הנשבר. זוהר כתום בוהק עלה מן החורשה, והלהבות המשיכו לרצד כל הלילה על קיר המקלט שליד בית הילדים.
    הגשם והקור עשו את שלהם, ולמחרת כבר הפך האקליפטוס לשריד - לעץ השחור. חרוך ומעשן, מוקף במעגל שחור ושרוף, ודממה כבדה עוטפת אותו.
    ילדי הקיבוץ המשיכו לפקוד אותו כל החורף ההוא בטיוליהם, עיניהם מתרחבות נוכח שחור הפיח על ענפיו המתים והשבורים. זכרון הרעם היה כה חזק, עד שהיו מתלחשים ליד העץ השחור כשהיו מדברים על מה שקרה לו.

    השנים חלפו והעץ הפך לשחור פחות, עפאיו הדקים והשרופים נשרו והתפוררו, מותירים רק את האגודל להאצבעות המורות למעלה. ברקנים, עכובים ושאר עשבי אביב מקיפים את העץ השחור ומסתירים כמעט כליל את הסלע הגדול.
    והוא חי שם, העץ השחור. שריד של מה שהיה פעם. סימני הברק כבר נעלמו כמעט כליל, אבל אנחנו - המקומיים - עדיין זוכרים את עוצמת הרעם ואת זוהר השריפה, ועדיין מתלחשים ליד העץ השחור.

    השבמחק
  12. יום הזכרון 2022

    יחסים מורכבים יש לי עם האומה הזו, ועם האומים המרכיבים אותה.
    מעטים הם הימים בהם אני חש באמת שאנחנו הולכים באותם צעדים.
    השנים עוברות, התפרים נפרמים לאיטם תחת שמש הקיץ היוקדת ומשבי הקדים, ובתוך נוחות חיינו הממוזגים, אנו הולכים ומאבדים את דבק הכאב המלכד.

    השיר שאקרא היה קשור בליבי תמיד למלחמה וגבורה, ורק השנה הבחנתי שאין בו אף לא אחת מהן. רק רעות וכאב ההולכים בו יחד, לבלי הפרד.

    אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו דרך עולם ואדם? הלנצח נאכל חרב רק כדי שנוכל לאהוב?
    אבל עצמי גם הוא אינו יודע את התשובה, ומשאיר אותי לגשש בחשכת הנפש אחרי החיבור החמקמק - זה המושיב את כולנו יחד בערב אביב אחד בשנה, שלא על מנת לחגוג.

    לא אשכח זאת, רעי, איך על גב נשאתני
    ותזחל אתי הר וגיא.
    לא אשכח לך זאת. איך למות לא זנחתני
    בחבקי צווארך, כחבקי את חיי.
    הנה לילה רעי, הניחני הפעם.
    הנה לילה רעי הניחני וברח…

    כי מכות רקותי, כי הלב הלם פעם
    כי השמש עלי לא יזרח.


    הִשבע רק, רעי, אם יש יום ותנוח
    ועברת ביתי, מה תאמר שם? כזאת:
    הוא רדף-הבלים והיה רועה רוח,
    אבל מת, כמו איש היודע עשות.
    עד הבקר רעי, לא תקום בי עוד רוח,
    אך עד בקר – אני לא אשכח לך זאת.

    * שיר של נתן אלתרמן

    השבמחק
  13. יום הזכרון 2023

    ובקיץ ההוא, ויצא האיש אל מלחמת גורלו אשר ממנה לא שב.

    והארץ חגגה את הנס. "מאריות גברו ומנשרים קלו",
    ודגלים התנופפו בעוז ברוח פעמי-משיח,
    זו הנושבת תמיד בהרים שזה עתה נגאלו.

    ויהי ערב, ויהי בוקר
    ובמערבולת של רגבי אדמת אבות קדושה,
    בליל שופרי נצחון וחלילי שמחה,
    חום אמונה יוקדת ודמעות יגון ושכול,
    ויהי צדק! ויקום הצדק על השלום.

    הוא היה עול ימים אז, יפה תואר כמו אל.
    טהור כענן בשמי קיץ כחולים.
    והצדק חיבק את הלב ההלום,
    וחבש את פצעי האובדן האילמים.

    והיינו אחים.

    ועברו הימים, וגלגל העונות, והצדק גדל ובגר.
    האפיר בצדעיו, רוטן ונרגן, עיקש כינבוט הבר.
    והצדק עלה ופרה ורבה, וימלא זרעו את הארץ.
    וכבר לא צדק אחד לנו, אלא הרבה, והמה כקוץ ודרדר

    ובקיץ הזה כבר הסהר יהום
    והנה נקפצו אגרופים.
    ואנו סומים - סנוורי צדק עיוורונו,
    צודקים אל מלחמת אחים.

    והאיש לא שב ולא ישוב.

    השבמחק
  14. יום הזכרון 2024
    כל משפחה שכולה תגיד לכם שיום הזכרון זה משהו אחר. יום הזכרון הוא יום שכול לאומי, נכס צאן ברזל. תפקיד חשוב יש למשפחות השכול ביום הזה. אנחנו הכלי הגשמי - נושאי התיבה אם תרצו - של התפילה לשלום. ביום הזה, אנחנו קרן המלאך דרכה עולה שוועת העם לשמים. אנחנו ההורים, בנות הזוג, והילדים של הנערה והנער - אלה שידו הארוכה של של המוות נגעה בהם - כדי שהאומה תוכל לעמוד קרועת לב אך נושמת.
    אני נושא תפקיד זה כל חיי בגלל שאבי הלך ולא שב. בכל פעם שאני שומע את מי מילדי אומר בשיא הטבעיות את המילה "אבא" אני נזכר שוב שאצלי, המילה הזו אף פעם לא התגלגלה על הלשון. תמיד היתה לה איזו משמעות כבדה שמעבר. אבא זו מילה שעבורי היתה קשורה קודם כל לתפקיד הזה, לעולם הטכסים והממלכתיות. אבא שלי לא הספיק להיות אבא שלי, לפני שהפך ל"אבא שלי שנהרג".
    הנה מה שסיפרה לי אימי עליו - על האיש שהיה אבא שלי:

    נועם. יש הרבה דמיון בינך ובין אביך, יואב. יש לכם קול וחיתוך דיבור מאוד דומה, אם כי קולך מעט נמוך יותר. אביך אהב לשיר בקול גבוה וציצני כזה, כמו של בנות, כפי שעושים עכשיו הרבה זמרים ואז לא היה ממש מקובל. מבנה הפנים שלכם ממש דומה והפה, טוב את זה רואים בתמונות. אבא שלך, כמוך היה מוכשר מאוד לשפות. את האנגלית למשל למד ממש מהאוויר. הוא קרא במהירות עצומה, משהו כמו בין שמונים למאה עמודי ספר בשעה, ממש כמוך. צורת הידים שלכם מאוד דומה בעיקר בכפות, אך לא רק. היציבה, אחזקת הגוף עברה ממנו אליך. אהב מאוד להקשיב למוזיקה. בכל פעם שאני באה אליכם אני שומעת מוזיקה ברקע ונזכרת בכך. בזמנים שכולנו שרנו שירים עבריים, הוא הקשיב כל הזמן לחיפושיות. כמובן שהיה צריך לשמוע אותם בהחבא... אבא שלך מאוד לא אהב ערבי שירה, גם אם היו סביב מדורה, שדווקא כן אהב. בכלל, ליבו לא נטה להשתתף בטקסים ומסיבות. אמר שזה נראה לו עדרי מדי. יואב אהב מאוד ספורט, ובעיקר כדורסל. אה, כן, נזכרתי עוד משהו: אתה אוכל ממש כמו אבא יואב: אחזקת הכף (בעדיפות על מזלג), מהירות העברת המזון מהצלחת לפה. אכילה מהירה ויסודית. הכל מהצלחת. אלה הדברים שעולים לי כרגע. כשנפגש לדבר עוד ועוד על אבא שלך אספר לך עוד דברים, שחלקם ידועים לך מאז ילדותך, ואת חלקם יותר מתאים לספר לך כאיש מבוגר.

    ... יש עוד הרבה שלא סופר - עולם אנוש גדול, מלא, עשיר, דור אדם על כל אפיקיו, ואשר לא יסופר עוד לעולם.
    וכעת - בשנת המבול - בעוד שאריות ההסכמה הלאומית מתפוררות לאבק סביב הקברים שנחפרו בחיפזון,
    ברעם מחריש האוזניים של הפוסטים, הפושים, והזעם הצדקני,
    נזכור את הנופלים אשר אינם עמנו עוד היום, ונזכור מדוע.

    השבמחק