יום ה' 14.02
היום הרגשנו שמתחילים להיכנס לשגרה. קמנו בבוקר, מאוחר. הכנו משהו לאכול - לחם עם גבינ"צ ובמקרה שלי קצת נקניק וכו', יוגורט, וכוס קפה שחור מטייבה שסחבנו עד לכאן. אחרי ארוחת הבוקר המפנקת, מקלחות והתארגנות לקראת היציאה אל ליבי. היום נסענו עם גנה (קיצור של גנאדי), אשר משמש לרוב כנהג הקבוע של החבריה מסוסנובובורסק (וקסלרים + מושיקו וסנה). הגענו כרגיל לבית הילדים, עצרנו בכניסה, לשיחת תאום עם מקבלת הפנים של המקום,
כ-ר-ג-י-ל..
ככה זה בכל פעם: באים, מתיישבים בהול, נועלים את הניילונים הכחולים ומיכאל משוחח עם מקבלת הפנים. היא מתקשרת ומודיעה שהגענו, לוקחים אותנו לחדר ואח"כ מביאים את ליבי.
היום היו שני דברים שונים: נראה לנו שהגענו בדיוק כדי לראות מאמצת רוסיה לוקחת ילדה מבית הילדים, אבל אנחנו לא ממש בטוחים... השוני הנוסף היה שהדיון בכניסה היה ארוך מהרגיל. בכל מקרה, עלינו לחדר וחיכינו לליבי. המטפלת הביאה אותה, והתחלנו לשחק. היא מפשירה הרבה יותר מהר, ונפתחת יותר בכל יום. אחרי כ- 20 דק נכנסה המנהלת של בית הילדים ושאלה אותנו (רוסית כמובן) אם אני האב המיועד. השבנו שלא - אני הרי בן-דוד להזכירכם. המנהלת ניסתה לברר את הקרבה המשפחתית המדוייקת שלי, אך אוצר המילים המוגבל שלנו ברוסית ושלה בכל שפה אחרת בלם את התקדמות השיחה, והיא הלכה.
קרן הרגישה מיד שמשהו לא טוב קורה, ומיהרה להתקשר למיכאל, אך הוא היה לא זמין. כדי לחסוך מכולם את המתח, הביקור הסתיים כסדרו ורק אח"כ דיברנו עם מיכאל: מסתבר שלי אסור לבקר בבית הילדים! חקרנו את מיכאל רבות ולא נלאה אתכם בפרטים. השורה התחתונה היא שלא תהיה לעניין הזה שום השפעה על התהליך של האימוץ, אבל מחר קרן נוסעת לבקר את ליבי לבד. מזל שזה קרה רק ערב הביקור האחרון...
ברוסיה אף פעם, אבל א-ף פ-ע-ם לא משעמם!! המזל שלי הוא שמדובר בעצם רק בביקור אחד - מחר. ביום שבת וראשון אין ביקורים אצלנו (רק בסוסנובובורסק), וביום שני אנחנו מקבלים סופסוף את ליבי. רק ביום ב', כשצו האימוץ יכנס (סופסוף) לתוקף, תוכל קרן, כאם המאושרת, להחליט אם היא רוצה את הבן-דוד שלה יחד איתה או לא.
חזרנו מהביקור עם לחץ מסויים ברקות - מעצבן, אבל בשביל זה הרי רכשנו במיטב כספנו בקבוק של וודקה "אלטאי"... כוסית אחת של 25 גרם החזירה את החיים כאן למצב נסבל. ירדנו לסופר, הצטיידנו באוכל - היום אכלנו צהרים בדירה. ירקות קפואים מבושלים ו"וארניקי" - מעין רביולי תפ"א, אבל בלי הרוטב. היה צריך לאלתר קצת עם כלי המטבח, אבל קרן, קוסמת שכמותה, הכינה יש מאין ארוחה דליקטס.
חברים יקרים - כבר די נמאס לנו מהמצב המוזר הזה, מרוסיה, מהגעגועים... נמאס כבר. אם הכל יילך כמתוכנן (וכבר למדנו שברוסיה זה "אם" גדול מאוד), בעוד פחות מ- 10 ימים נהיה כבר בבית! אינשאללה...
עכשיו מאוחר בלילה. בערב החלטנו לצאת! הזמנו את הוקסלרים לקפה "רוק ג'ז" המקומי שנמצא ממש מתחת לדירה, כדי לחגוג את הערב האחרון שלהם כזוג רווקים חסרי דאגות (הם מקבלים את גאיה, הבת שלהם כבר מחר בערב). הסגנון המוביל בפאב היה יורופופ, כולל הלבוש והמוסיקה - להקת modern talking ליוותה אותנו והזכירה נשכחות. הייתה גם להקה (לא ברור אם מקומית, או מאזור אחר ברוסיה) שהנעימה את זמננו. היתה רק מלצרית אחת שהיתה "דוברת אנגלית" בסטנדרטים הרוסיים - כלומר, כן, לא, שחור, לבן, ולא היה תפריט עם תמונות - אביזר המהווה עזר הדרכתי חשוב מאין כמוהו במצבנו העגום. הצלחנו להזמין 3 סלטים (אחד מהם צמחוני למהדרין עבור קה), חביתה מביצי שלו ושני סוגי וודקה שונים, כל זאת ללא מתורגמן... כל הכבוד לנו! היה בהחלט ערב מעניין...
כל הפיסקה האחרונה לא ממש רלבנטית לנושא הבלוג שלנו, אך נשבענו שנהיה נאמנים לאמת הצרופה, גם אם היא לא נעימה/רלבנטית/מעניינת במיוחד, אז הנה... כתבנו.
מחר, בזמן שקה תיסע לבקר את ליבי בלעדי, אני אפשוט על הלובי של המלון כדי לפרסם את הפוסט הזה. ברקע מתנגן השיר Sister Morphine של ה- Stones, וזה נראה לי מתאים לסיום הפוסט הזה...להת'..
יום ו' 15.02 ארבע אחה"צ בערך.
כיוון שלא הגענו למלון כדי להתחבר ולפרסם, אנחנו מוסיפים כאן את הפרק הבא של "עלילות ק+נ בעיר הגדולה קרסנויארסק אשר בסיביר" - מן בונוס לקורא המתמיד. הבנו מהתגובות ומשיחות שקהל הקוראים הולך וגדל, ואנחנו כאן רוצים שתדעו שאנו שמחים ומעריכים את התמיכה והתקווה המשותפת שלכם עבורנו. לא כל כך קל בניתוק הזה, בארץ זרה (ומוזרה), בלי שפה, עם טלטלות רגשיות ומתח בלתי פוסק (לך תדע מה ימציאו הרוסים היום)... הבלוג הזה, יחד עם הידיעה שיש מי שקורא, מתרגש, מקווה איתנו... יוצרים בשבילנו מעין גשר מעל אלפי קילומטרים ושבע שפות שונות וזה עוזר!
קה חזרה עכשיו מהביקור האחרון שיהיה לנו אצל ליבי. הזמן שלי (כזכור לא יכולתי להצטרף היום, ראו למעלה) נוצל ביעילות לצרכי כביסה ובילוי עם הוקסלרים ממש לפני שהם נוסעים לקבל את גאיה שלהם. הביקור של קה התנהל למישרין, וכלל שיחה בלתי אמצעית עם הפיזיוטרפיסטית שהבהירה לנו כמה דברים חשובים על ההתנהלות הפנימית של בית הילדים: איך ומה אוכלים ומתי וכו'. עם זאת, עדיין לא קיבלנו את סדר היום המלא באנגלית, וזה די פרובלמטי - לא יהיו לנו עוד ביקורים. שבת וראשון הם ימים "סגורים", ויום שני הוא ה- Gotcha Day, היום בו אנחנו מקבלים את ליבי שלנו לתמיד.
אתם מבינים? בפעם הבאה שנראה את ליבי זה יהיה כדי לקחת אותה!
אז מה בעצם נשאר לנו.. הלו"ז הבא הוא משוער וכפוף לגחמות הפקידים הרוסים ושאר חרקים, אבל זה מה שיש לנו בינתיים:
- סופ"ש הזה הוא (שוב) זמן פנוי. עוד לא יודעים מה בדיוק נעשה, אבל מן הסתם נבקר את *משפחת* וקסלר בדירתה המפנקת, הצופה אל אחד הרחובות הראשיים של העיר.
- יום ב' - Gotcha Day כנראה רק בערב, אבל זהו זה. ליבי תסיים את שלב החינוך הסיבירי שלה ותעבור לידינו כדי להתחיל חיים חדשים.
- יום ג וד' (עד אחה"צ) - ריצות וסידורים בכל רחבי העיר והסביבה כדי להשיג את כל הניירת והדרכון הרוסי. בעיקר קרן לבד, ואני עם ליבי.
- יום ד' בערב - עולים על המטוס המרווח של קראס אייר בדרך למוסקווה. נוחתים שם בערך באותה שעה שממריאים מכאן, הודות לסיבוב כדור הארץ ומעבירים את הלילה במלון במוסקווה.
- יום ה' בבוקר - קה נוסעת לקונסוליה הישראלית כדי קבל ויזה עבור ליבי לכניסה לישראל (אני שוב נשאר עם ליבי).
- יום ה' בלילה - עולים על טיסת אל על ממוסקווה לישראל ונוחתים כאן לפנות בוקר... אנחנו כבר מתים לשמוע את מחיאות הכפיים הפתטיות בנחיתה ומבטיחים לנשק את אדמת הקודש (מיד כשנראה פיסת אדמה).
זה יהיה בעצם סיום האודיסאה הזו שלנו ותחילתה של איליאדה חדשה.
רשומות
קרן ונועם שלום, אני קוראת בשקיקה את קורותיכם בעיר הקפואה. הכיתה שלך שואלת לשלומך. הם מוסרים לך ד"ש, ומצפים כבר לראות אותך.
השבמחקאני מוסרת להם בתמציתיות שכל" תחת שליטה".
שבת שלום,
ליאורה
קרן ונועם היקרים
השבמחקהתחלנו את הספירה לאחור...מחכים לכם ושולחים חיבוק גדול .
ציפי