כתבנו בבוקר שאנחנו נוסעים לליבי ואכן נסענו. אמנם, לזמן קצר יחסית - מיכאל איחר קצת והגענו לשם באחת וחצי, כשהביקור עד שתיים וחצי. הייתה לנו שעה טובה ביחד... ליבי אהבה את הפלאפון שקנינו לה והפשירה די מהר, למרות שלא התראינו כבר 3 ימים (מיום ה'). שמענו קצת באך, עד שקה נשברה ועברנו למוסיקה קצת יותר מודרנית, שיחקנו בבריכת הכדורים, נסענו על תלת-אופן... היה לנו טוב ביחד. קה ביקשה שאזכיר שהלבישו את ליבי בחגיגיות לכבוד הבשורה שהמשפט עבר בשלום. לנו יש... נו... מושגים שונים מהרוסים לגבי סגנון לבוש זה או אחר, ודי לחכימא ברמיזא.
בסה"כ היה אמור להיות לנו שבוע "שגרתי", של נסיעות יומיות לבית הילדים, חזרה למלון ושעמום בינוני עד למחרת. אזוי.. ברוסיה לא אוהבים שגרה, ודאגו לנו לקצת עניין בחיים: אנחנו צריכים לצאת מהמלון לדירה (מחר בבוקר אנחנו יוצאים לראות אותה) למשך לפחות 3 ימים וכנראה עד סוף התקופה. כבר דיברנו על זה כאן, אבל זה לא ממש מנחם. אחד מתוצרי הלוואי של המעבר יהיה כנראה קיצוץ ביכולת הגישה לאינטרנט, אבל אנחנו הרי נולדנו כדי להתמודד עם אתגרים כאלה... יהיה טוב!
היה לי מוזר, אבל מוזר "טוב" לפגוש את ליבי כשהיא סוף סוף שלנו. משהו מתחיל להתפתח.
זו מין סיטואציה די... לא יודע... סוריאליסטית? לצאת באמצע החיים לעיר אי שם בסיביר, לפגוש בה ילדה שתהיה אולי שלך; לחכות ולחכות ולטוס הנה שוב, העם ל- 3 שבועות(!); לחיות על הקצה במשך שבוע שלם שבו אתה לא יודע אם זה יגמר בכן, או בלא, או בדחייה... וכל הזמן הזה אתה שומר על עצמך: רק לקוות ולא לצפות, כי אחרת, איך לכל הרוחות והשדים תתמודד עם תשובה שלילית??? ואז, לקבל סופסוף את הכן שחיכית לו כל כך הרבה... אבל בינתים לא את הילדה המתוקה הזו! היא נשארת בינתים בבית הילדים מס' 3, בלתי מודעת לכל הסאגה הזו, לעובדה שבעוד שבוע היא הולכת להיפרד מכל מה שהכירה במשך חייה הקצרים: בית, אנשים, שפה, אקלים, הרגלים; מה שכן יהיה לה בעולם הזה החל מאותו יום (שאנחנו מחכים לו כל כך) זה אותנו (וגם - לא נשכח - חלק מכם). אהה... כן.. שכחתי - יש גם את אימא רוסיה, ה"רודינה" (מולדת ברוסית) שדואגת לה מאוד. אני מרגיש שהמעגל יסגר לגמרי רק כשנקבל אותה ונחזור לארץ (אוי, כמה בנאלי), אבל עכשיו, אני יכול כבר לראות מרחוק את הקצה השני של המעגל - והוא הולך ומתקרב.
להת' בינתיים
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה