מאוחר בלילה.

עוד יום חלף עבר לו.. בעוד יומיים, ליבי תהיה בת שנה ושבעה חודשים, וקרן ואני נהיה חזרה בארץ כבר שבוע. קשה להאמין איך דברים משתנים כל כך מהר. לפני פחות מחודש עוד חשבנו איפה לעזאזל נקנה קומקום חשמלי בקראס... לפני שבועיים עוד התלהבנו מזה שליבי צחקה בקול רם... והיום שמעתי מקה את המשפט הבא: "כמה אנרגיה יש לילדה הזו... היא גומרת אותי"! ליבי פשוט משתנה ופורחת.
רצה והולכת לכאן ולשם, בדקת גבולות, משחקת, מתמסרת למגע וחיבוק... העבר החקלאי שבי השחיל לזרם התודעה שלי את הביטוי "צומחת כמו תירס בקיץ", ומי שהתנסה, מבין.

לידיעת קוראי הבלוג (אם עדיין יש כאלה) - קה ואנוכי שוחחנו מעט על הבלוג ועל עתידו (תגובות בנושא לא היו) והחלטנו שנמשיך לכתוב. אם כדי שלליבי תהיה "היסטוריה", לפחות עד שתגיע לגיל בו אנחנו מתחילים לאסוף לנו זכרונות מתומללים; אם בגלל "זכות הציבור לדעת" - יש עוד אנשים שאימצו/מאמצים/יאמצו, ואם מסיבות אגואיסטיות לחלוטין, כתחביב שלנו.

להתראות בינתיים

כתובת מייל...

הי.
החלטנו להוסיף אפשרות ליצור איתנו קשר. הבלוג קיבל כתובת אי-מייל משלו.
מי שמעוניין ליצור קשר לשאלות וכו' (כמובן בנושאים הרלבנטיים - אימוץ, מידע על קרסנויארסק וכו'),
מוזמן לפנות אלינו לכתובת המצורפת.
adoptinglibbi@gmail.com
אנחנו לא מבטיחים לבדוק כל יום, וגם לא לענות, אבל מבטיחים להשתדל ולהתאמץ לטובת המטרה.

התנצלות + פוסט ביניים

... מתנצלים!.. אז לא כתבנו כבר יומיים... מתנצלים! הידיים מלאות עבודה (וחיתולים, ואוכל וצעצועים ומה לא), חזרנו הביתה והיו המון אנשים קרובים שרצו לשמוח איתנו ולראות את ליבי שלנו ואפילו, רחמנא לצלן, אותנו.

היו גם המון תגובות אוהדות בע"פ לבלוג שלנו. באמת - התרגשנו כל כך מההתרגשות שלכם - המון המון תודה ושוב, אנחנו מתנצלים שלא הספקנו לעדכן.

כיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, נכתוב בינתיים רק שכולנו בסדר גמור, ליבי מתאקלמת נהדר ואנחנו מאושרים. זה לא שקל לנו, אבל כבר אמר מי שאמר: "כמה קשה - ככה טוב!"

אנחנו באמת צריכים לחשוב מה לעשות עם הבלוג הזה - אולי תכתבו מה דעתכם?

סוף המסע!!!

הגענו הביתה עם ליבי שלנו. עייפים ורצוצים מדי מכדי לכתוב ממש, אבל בטח נעדכן בקרוב.

מוסקבה - בדרך הביתה...

מוסקבה. נחתנו אתמול בלילה אחרי טיסה צפופה ומתישה בקראס אייר.
מי שאין לו סבלנות לקרוא על הצרות שלנו, יואיל נא בטובו לגלגל מעט למטה כדי להגיע לבשורות המשמחות של היום. השאר מוזמנים לקרוא ולנסות לדמיין...

חברים יקרים, לטוס עם ילדה בת שנה וחצי זה עניין לא פשוט, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתנאים המפנקים של הטופולב 154. לא היה קל לליבי הנהדרת שלנו, ולא היה קל לנו. ליבי קיטרה ויללה מהרגע שעברנו את הבידוק (כולל ההתפשטות הרגילה), דרך העלייה למטוס (באוטובוס ואח"כ במדרגות, כמו פעם), ועד שהגענו לגובה הטיסה הרגיל (אחרי כ- 30 דק'), ואז נרדמה וישנה לה בנחת עד הנחיתה (כולל). אנחנו לעומת זאת, לא הצלחנו לעצום עין לדקה, התבשלנו במשך חצי מהטיסה (החימום עבד על אקסטרים, ממש כמו בבתים בקראס), והישבן, הו הישבן...
פגשנו את אנדרי, המוכר לנו עוד מביקורנו הקודם בבירה הרוסית - אי שם באוקטובר), בשדה התעופה דומודדובו - המוכר לנו היטב מ- 13 שעות ההמתנה בדרך לקראס, אי שם בתחילת פברואר, בחיים הקודמים שלנו... וואאוו - זה נראה כל כך רחוק עכשיו! בכל אופן, התמודדנו שוב עם עניין המטען העודף - קה ואני היינו צריכים להתפצל, קה עם ליבי ואני עם המטען, ויצאנו למלון.
עדיין לא ברורה לי התדהמה של הרוסים מכמות המטען שלנו: בכל פעם הם מופתעים מחדש.. מתנהל שיח ברוסית בנושא והראשים מתנועעים באי אמון. למה בדיוק צריך לצפות כשאוספים משפחה שנסעה ל- 3 שבועות, כולל ילדה בת שנה וחצי?? שני תיקי יד וצעצוע?? אז לנו יש 2 מזוודות גדולות, אחת קטנה של ליבי, טיולון, ושני תיקי יד. לי זה נראה לגיטימי לגמרי... נו, טוף - היום תהיה הפעם האחרונה שניאלץ להתמודד עם העניין, מה שמביא אותי לבשורה המשמחת של היום:

יש לנו אשרת תושב קבע עבור ליבי! זהו זה, הכל גמור ומוכן. היום בשעה 23:55 נמריא לטיסה האחרונה במסע הארוך, המייגע והמופלא הזה! אנחנו חוזרים הביתה, עם ליבי שלנו, כדי להתחיל את החיים החדשים שלנו! אני כל כך מתרגש לכתוב את זה! זה כמעט נגמר. עבור קה ומשפחתה עומדות להסתיים 12 שנים ארוכות של תסכולים, אכזבות, המתנות וניסיונות. אנחנו חוזרים הביתה עם ילדה נהדרת והיא כולה שלנו. עבורי, זו התחלה חדשה, עם ילדה חדשה ועם המון תקוות.


כמה עדכונים ממש אחרונים:
אנחנו יוצאים מהמלון ב- 20:00 לכיוון שדה התעופה. כאמור, הטיסה אמורה להמריא ב- 23:55 (שעון מוסקבה) ולנחות בנתב"ג בסביבות 03:00 שעון ישראל. הסמס לא עובד לנו מהרגע שנחתנו במוסקבה, כך שאם ניסיתם ולא קיבלתם תשובה, זה לא בגלל שאנחנו לא רוצים, אלא כי לא הולך לנו.
מקווים שנעבור את השלב האחרון הזה בשלום ואת הפוסט הבא נכתוב מהבית. אמן!

סידורים אחרונים בקראס..

גבירותי ורבותי - זהו זה. הכל מוכן! הדרכון של ליבי בידינו, וגם תיק התעודות עב הכרס (נשלם עליו אוברוויט...), החשבונות שולמו ואנחנו מוכנים ומזומנים. בעוד כשעתיים וחצי נעלה על האוטו בדרך לנמל התעופה ימלינובו וניפרד מקראס לתמיד (או לפחות להרבה זמן).

זה הפוסט האחרון שלנו מקראס. היו לנו יומיים מאתגרים (בהיעדר מילה אחרת): ליבי נפלאה, והקליטה שלה אצלנו היתה חלקה וקרובה למושלמת: היא אוכלת ושותה, צוחקת ומשחקת, ישנה היטב והיציאות בסדר... היא מוקפת המון אהבה... כל מה שגור גורילה צריך.
אנחנו, לעומת זאת היינו צריכים להתמודד עם כמה סידורים קטנים - קרן יצאה אתמול לטפל בניירת, ואני נשארתי עם ליבי. זה לא פשוט להעביר 7 שעות עם ילדה בת שנה וחצי בתוך דירה של 2 חדרים, כמה משחקים וזהו. בחוץ מינוס 10 ואם רוצים לצאת צריך להתלבש בחרמונית וכו' - סיפור של רבע שעה לכל כיוון... ומה בדיוק תעשה בחוץ? ליבי יכולה רק להתגלגל עם החרמונית הזו.
אבל אל תרחמו עלי - קרן עברה 4 משרדים ממשלתיים *רוסים* שונים שבכל אחד מהם צריך למלא טפסים, למצוא את האחראי (זה שמטפל בעניין האימוץ, ואף אחד לא בדיוק יודע מי הוא, כי אימוץ זה סיפור מסובך), להתחכך במאות רוסים אחרים נודפי ניחוחות וודקה ודגים כבושים... הדרך להגשמת החלום רצופה התמודדויות מאתגרות בכל תחומי החיים!
היום בבוקר עוד היתה לה "קפיצה" למשרד הדרכונים כדי להביא את הדרכון...

אבל זהו זה - הכל בידינו ואנחנו יכולים להיפרד ממיכאל (הנפלא, שהפך עולמות עבורנו, דאג איתנו, כאב איתנו והעיקר, הצליח להעביר את ההחלטה החיובית במשפט- תודה ענקית), מהמלון (שעזבנו כבר לפני שבוע, אך זכר האספרסו בלובי עוד יבליח בקרבנו לעד), מהעיר, מהשלג ומסיביר.

הפוסט הבא שלנו ייכתב אולי ממוסקבה, ואולי מישראל. עד אז, תודה אחרונה וגדולה לכולכם: המשפחות שלנו, החברים שלנו, אלה שעזרו לנו - מי מאחורי הקלעים ומי על הבמה, המגיבים בבלוג והקוראים השקטים; על התמיכה, התקווה, האצבעות השבורות והשיניים החורקות.
הייתם איתנו בהגשמת החלום שלנו. תבוא עליכם הברכה.


להת'
ק+נ, קרסנויארסק, סיביר, רוסיה, 20.02.2008 15:15

ליבי שלנו!!!!!!!!!!!!!!!!!

אנחנו שמחים לבשר למשפחות שלנו, לחברים שלנו, לקוראיו הנאמנים של הבלוג שלנו ולעולם כולו:

היום, בשעה 14:00 הפכנו באופן רשמי ומעשי להוריה של ליבי!

ליבי אצלנו, צו האימוץ נכנס לתוקף! ב- 18/02/2008 הפכנו למשפחה שלמה ומאושרת.
אחחחח... כמה חלמנו על הרגע הזה... לפעמים חלומות מתגשמים!

המלאכית הקטנה ישנה עכשיו, ועבדכם הנאמן דשדש בשלג עד למלון כדי לפרסם את הפוסט הזה - אם זו לא מחוייבות אישית, אני לא יודע מה כן...
הקליטה אצלנו היתה מעל ומעבר למצופה - ליבי שמחה ומאושרת, משחקת, צוחקת, אוכלת ושותה... פשוט מלאכית. תקצר היריעה מלשתף כאן את כל הרגשות והחששות.. אי לכך, נדחה את זה לפעם אחרת.
עכשיו אנחנו הורים.. וכפי שרובכם כבר יודעים ואנחנו מגלים, זמן פנוי הוא מצרך יקר...

חשוב לנו שתדעו שאנחנו מאושרים, שהכל הלך (כמעט) חלק, ושאנחנו בדרך הביתה!
ייקח עוד כמה ימים, כמה פרוצדורות מעצבנות, אבל אנחנו בישורת האחרונה...
להת' בקרוב (ועדיין - לא לשחרר אצבעות, לא לשכוח: חמסה, חמסה וכו')...
ברוסיה באמת אף פעם אי אפשר לדעת.

סופ"ש אחרון בקראס?

שבת 16.02

שבת בבוקר, יום יפה (טוב - לא בדיוק.. מינוס 15 לפחות, ועננים), אמא שותה המון קפה (נכון - אבא סחב אותו מטייבה, על חצי עולם, עד סיביר. אז שלא תשתה?), אבא קורא המון עיתון (אה.. נו.. אבא אמנם מסוגל לקרוא את רוב הא"ב הקירילי המשוגע הזה, אבל אין לו שום מושג מה אומרות המילים), ולי יתנו המון בלון... כן, אם היא הייתה כאן! היינו נותנים לה הרבה יותר מבלון - היינו צובעים בשבילה את השלכת בירוק, אבל בינתיים היא לא.

אז אמא ואבא ירדו לסופרמרקט והצטיידו לקראת יום שני הקרוב. המקרר מלא, ממש כמו בישראל, וממש *לא* כמו ברוסיה; קנינו חיתולים - למרות שבבית הילדים ליבי לא לובשת חיתולים, אנחנו מעדיפים שיהיו לה, לפחות עד שנגיע הביתה. עוד מעט נצא לקנות עוד קצת ציוד נלווה - סיר, כמה צעצועי אמבטיה, עוד קצת משחקים, פריטי לבוש חיוניים - תחתונים וכמובן, חרמונית או משהו בסגנון, כי שום דבר שהבאנו איתנו לא מספיק גדול, ו/או לא מספיק חם לאקלים הידידותי כל כך של האזור החמים הזה.

ביקרנו אתמול בערב אצל הוקסלרים. גאיה כבר אצלם וחוגגת את עצמאותה. עפ"י התאור שלהם, היו כשעתיים של צרחות ובכי, עד שהוקסלר פתח את הטיולון שהם סחבו מהארץ - וזה היה השטיק שעבד. הילדה טיפסה אליו והבכי פסק. כשאנחנו הגענו, בערך ב- 9 בערב, הגברת כבר היתה שקטה, אם כי ניסתה להתחבא ממני מאחורי הטלויזיה. אחרי כ- 10 דק' נרדמה בטיולון והותירה בדירה שני הורים חדשים מעוכים למדי אבל בהחלט מאושרים.

היום שמענו את המשך הסיפור: התעוררה בלילה כי קיבלה מכה מהקצה של המיטה (אאוצ') ולקח כשעה להרגיע אותה. ישנה בינוני מ-2 עד 6 בבוקר. בסה"כ סביר לגמרי בעיני, אם כי כידוע, צרות של אחרים הן תמיד קלות יותר להתמודדות...

יצאנו אחה"צ לקניות ההשלמה שהוזכרו לעיל. צעדנו לנו בחן ובאלגנטיות ברחוב מירה (רודיאו-דרייב המקומי) אל חנות הילדים שנמצאת בו. זו חנות של 3 קומות שיש בה כמעט כל מה שילד רוסי בגיל 0-10 זקוק לו. היו לנו אמנם כמה בעיות מינוריות: איך לכל הרוחות אומרים תחתונים ברוסית (אין בשיחון שהבאנו), לא כל הבגדים קלעו בדיוק לטעם שלנו, וכו'... כמו שאמרתי, דברים מינוריים שנפתרו בקלות ובמיומנות - אנחנו כבר ותיקים כאן בקראס.
בערב זכינו לביקור של הוקסלרים המופלאים בהרכב מלא, כולל ה"קוסמונאוטית" בחליפת החורף הסגולה שלה. בילו אצלנו בכיף, לא היה בכי, לא פחדה מאיתנו אך גילתה זהירות בריאה, שיחקה בצעצועים לעתיד של ליבי, כרסמה ביסקוויט, היה ממש נחמד. אחרי שיצאו למסע הארוך חזרה לדירתם (כ- 150 מ' בקו אוירי), התפנינו לבשל ארוחת ערב - סופסוף אוכלים בבית. מנת היום: שעועית ברוטב עגבניות, ורניקי תפ"א והספיישל - סלט כרוב וגזר קצוץ טרי! כמה התגעגענו לסלט ירקות... עכשיו אנחנו חולמים על החומוס של אבו-אדהם... ועל דשא ירוק... ועל הבית... עוד שבוע (טפו טפו טפו, חמסה חמסה, מלח מים מלח מים) ואינשאללה נראה את כולם!

מחר אנחנו מתוכננים לנסוע לסטולבי. זו שמורת טבע עם סלעים בצורות מאוד מיוחדות, יחודיות לכאן. אנחנו עוד לא בדיוק יודעים איך ומה, אבל מבטיחים לעדכן. להת' בינתיים.

יום א' 17.02

השכמנו קום ויצאנו לסטולבי. לפני הנסיעה לא ידענו הרבה על המקום ומה יהיה שם - האם זו הליכה רגלית? אולי יש רכבל? מה בדיוק עושים שם? הסיפור המלא ארוך מדי ונקדיש לו פוסט נפרד. בקצרה - מדובר בהליכה רגלית לא קלה בכלל של כ- 6 ק"מ בשלג עד הסלעים עצמם, ועוד סיבוב של כשעה+ באיזור הסלעים עצמם. קרתה לנו תקלה חמורה בדרך - הרגלים של קרן פשוט קפאו (נראה לנו שהגרביים הטרמיות האלה הן מהסוג הלא נכון - הן מיועדות לשמור על הקור ולא על החום). בכל אופן, היא נאלצה לחזור לרכב ולחכות שם.. 3 שעות, בלי קפה, שירותים או חימום, חוץ מזה של האוטו. נשמע נורא, אבל מה זה בשביל מישהי שרגילה לחכות 13 שעות בשדה תעופה... באמת נורא חבל! לפחות יש תמונות... כפי שאמרתי, נקדיש לזה פוסט נפרד.

חזרנו בערך בארבע אחה"צ ואחרי מנוחה קלה יצאנו למסעדה הטורקית כדי לחגוג את הערב האחרון בחיים שלנו לפני ליבי (חמסה חמסה וכו'). היה נחמד וכיף כרגיל. גאיה שלהם מצחיקה ומתוקה. משם הלכנו למלון, והנה אנחנו. עוד כמה מילים על העתיד: עוד פחות מ- 24 ש' נקבל את ליבי. אתם בטח מתארים לעצמכם שהבטן לא לגמרי רגועה, אבל רציתי רק להתייחס לעניין אחד - אנחנו לא יודעים אם נוכל לעדכן מחר את הבלוג אחרי שנקבל אותה, ומתי בכלל. מן הסתם נהפוך למעט פחות ניידים עם ליבי... אי לכך - אנא סבלנותכם. נשתדל לתת לפחות הודעה שהכל עבר בשלום.

אחלו לנו בהצלחה!

שגרה + המשך עלילה.. 14-15/2

יום ה' 14.02

היום הרגשנו שמתחילים להיכנס לשגרה. קמנו בבוקר, מאוחר. הכנו משהו לאכול - לחם עם גבינ"צ ובמקרה שלי קצת נקניק וכו', יוגורט, וכוס קפה שחור מטייבה שסחבנו עד לכאן. אחרי ארוחת הבוקר המפנקת, מקלחות והתארגנות לקראת היציאה אל ליבי. היום נסענו עם גנה (קיצור של גנאדי), אשר משמש לרוב כנהג הקבוע של החבריה מסוסנובובורסק (וקסלרים + מושיקו וסנה). הגענו כרגיל לבית הילדים, עצרנו בכניסה, לשיחת תאום עם מקבלת הפנים של המקום,

כ-ר-ג-י-ל..

ככה זה בכל פעם: באים, מתיישבים בהול, נועלים את הניילונים הכחולים ומיכאל משוחח עם מקבלת הפנים. היא מתקשרת ומודיעה שהגענו, לוקחים אותנו לחדר ואח"כ מביאים את ליבי.

היום היו שני דברים שונים: נראה לנו שהגענו בדיוק כדי לראות מאמצת רוסיה לוקחת ילדה מבית הילדים, אבל אנחנו לא ממש בטוחים... השוני הנוסף היה שהדיון בכניסה היה ארוך מהרגיל. בכל מקרה, עלינו לחדר וחיכינו לליבי. המטפלת הביאה אותה, והתחלנו לשחק. היא מפשירה הרבה יותר מהר, ונפתחת יותר בכל יום. אחרי כ- 20 דק נכנסה המנהלת של בית הילדים ושאלה אותנו (רוסית כמובן) אם אני האב המיועד. השבנו שלא - אני הרי בן-דוד להזכירכם. המנהלת ניסתה לברר את הקרבה המשפחתית המדוייקת שלי, אך אוצר המילים המוגבל שלנו ברוסית ושלה בכל שפה אחרת בלם את התקדמות השיחה, והיא הלכה.

קרן הרגישה מיד שמשהו לא טוב קורה, ומיהרה להתקשר למיכאל, אך הוא היה לא זמין. כדי לחסוך מכולם את המתח, הביקור הסתיים כסדרו ורק אח"כ דיברנו עם מיכאל: מסתבר שלי אסור לבקר בבית הילדים! חקרנו את מיכאל רבות ולא נלאה אתכם בפרטים. השורה התחתונה היא שלא תהיה לעניין הזה שום השפעה על התהליך של האימוץ, אבל מחר קרן נוסעת לבקר את ליבי לבד. מזל שזה קרה רק ערב הביקור האחרון...

ברוסיה אף פעם, אבל א-ף פ-ע-ם לא משעמם!! המזל שלי הוא שמדובר בעצם רק בביקור אחד - מחר. ביום שבת וראשון אין ביקורים אצלנו (רק בסוסנובובורסק), וביום שני אנחנו מקבלים סופסוף את ליבי. רק ביום ב', כשצו האימוץ יכנס (סופסוף) לתוקף, תוכל קרן, כאם המאושרת, להחליט אם היא רוצה את הבן-דוד שלה יחד איתה או לא.

חזרנו מהביקור עם לחץ מסויים ברקות - מעצבן, אבל בשביל זה הרי רכשנו במיטב כספנו בקבוק של וודקה "אלטאי"... כוסית אחת של 25 גרם החזירה את החיים כאן למצב נסבל. ירדנו לסופר, הצטיידנו באוכל - היום אכלנו צהרים בדירה. ירקות קפואים מבושלים ו"וארניקי" - מעין רביולי תפ"א, אבל בלי הרוטב. היה צריך לאלתר קצת עם כלי המטבח, אבל קרן, קוסמת שכמותה, הכינה יש מאין ארוחה דליקטס.

חברים יקרים - כבר די נמאס לנו מהמצב המוזר הזה, מרוסיה, מהגעגועים... נמאס כבר. אם הכל יילך כמתוכנן (וכבר למדנו שברוסיה זה "אם" גדול מאוד), בעוד פחות מ- 10 ימים נהיה כבר בבית! אינשאללה...

עכשיו מאוחר בלילה. בערב החלטנו לצאת! הזמנו את הוקסלרים לקפה "רוק ג'ז" המקומי שנמצא ממש מתחת לדירה, כדי לחגוג את הערב האחרון שלהם כזוג רווקים חסרי דאגות (הם מקבלים את גאיה, הבת שלהם כבר מחר בערב). הסגנון המוביל בפאב היה יורופופ, כולל הלבוש והמוסיקה - להקת modern talking ליוותה אותנו והזכירה נשכחות. הייתה גם להקה (לא ברור אם מקומית, או מאזור אחר ברוסיה) שהנעימה את זמננו. היתה רק מלצרית אחת שהיתה "דוברת אנגלית" בסטנדרטים הרוסיים - כלומר, כן, לא, שחור, לבן, ולא היה תפריט עם תמונות - אביזר המהווה עזר הדרכתי חשוב מאין כמוהו במצבנו העגום. הצלחנו להזמין 3 סלטים (אחד מהם צמחוני למהדרין עבור קה), חביתה מביצי שלו ושני סוגי וודקה שונים, כל זאת ללא מתורגמן... כל הכבוד לנו! היה בהחלט ערב מעניין...

כל הפיסקה האחרונה לא ממש רלבנטית לנושא הבלוג שלנו, אך נשבענו שנהיה נאמנים לאמת הצרופה, גם אם היא לא נעימה/רלבנטית/מעניינת במיוחד, אז הנה... כתבנו.

מחר, בזמן שקה תיסע לבקר את ליבי בלעדי, אני אפשוט על הלובי של המלון כדי לפרסם את הפוסט הזה. ברקע מתנגן השיר Sister Morphine של ה- Stones, וזה נראה לי מתאים לסיום הפוסט הזה...להת'..

יום ו' 15.02 ארבע אחה"צ בערך.

כיוון שלא הגענו למלון כדי להתחבר ולפרסם, אנחנו מוסיפים כאן את הפרק הבא של "עלילות ק+נ בעיר הגדולה קרסנויארסק אשר בסיביר" - מן בונוס לקורא המתמיד. הבנו מהתגובות ומשיחות שקהל הקוראים הולך וגדל, ואנחנו כאן רוצים שתדעו שאנו שמחים ומעריכים את התמיכה והתקווה המשותפת שלכם עבורנו. לא כל כך קל בניתוק הזה, בארץ זרה (ומוזרה), בלי שפה, עם טלטלות רגשיות ומתח בלתי פוסק (לך תדע מה ימציאו הרוסים היום)... הבלוג הזה, יחד עם הידיעה שיש מי שקורא, מתרגש, מקווה איתנו... יוצרים בשבילנו מעין גשר מעל אלפי קילומטרים ושבע שפות שונות וזה עוזר!

קה חזרה עכשיו מהביקור האחרון שיהיה לנו אצל ליבי. הזמן שלי (כזכור לא יכולתי להצטרף היום, ראו למעלה) נוצל ביעילות לצרכי כביסה ובילוי עם הוקסלרים ממש לפני שהם נוסעים לקבל את גאיה שלהם. הביקור של קה התנהל למישרין, וכלל שיחה בלתי אמצעית עם הפיזיוטרפיסטית שהבהירה לנו כמה דברים חשובים על ההתנהלות הפנימית של בית הילדים: איך ומה אוכלים ומתי וכו'. עם זאת, עדיין לא קיבלנו את סדר היום המלא באנגלית, וזה די פרובלמטי - לא יהיו לנו עוד ביקורים. שבת וראשון הם ימים "סגורים", ויום שני הוא ה- Gotcha Day, היום בו אנחנו מקבלים את ליבי שלנו לתמיד.

אתם מבינים? בפעם הבאה שנראה את ליבי זה יהיה כדי לקחת אותה!

אז מה בעצם נשאר לנו.. הלו"ז הבא הוא משוער וכפוף לגחמות הפקידים הרוסים ושאר חרקים, אבל זה מה שיש לנו בינתיים:

• סופ"ש הזה הוא (שוב) זמן פנוי. עוד לא יודעים מה בדיוק נעשה, אבל מן הסתם נבקר את *משפחת* וקסלר בדירתה המפנקת, הצופה אל אחד הרחובות הראשיים של העיר.
• יום ב' - Gotcha Day כנראה רק בערב, אבל זהו זה. ליבי תסיים את שלב החינוך הסיבירי שלה ותעבור לידינו כדי להתחיל חיים חדשים.
• יום ג וד' (עד אחה"צ) - ריצות וסידורים בכל רחבי העיר והסביבה כדי להשיג את כל הניירת והדרכון הרוסי. בעיקר קרן לבד, ואני עם ליבי.
• יום ד' בערב - עולים על המטוס המרווח של קראס אייר בדרך למוסקווה. נוחתים שם בערך באותה שעה שממריאים מכאן, הודות לסיבוב כדור הארץ ומעבירים את הלילה במלון במוסקווה.
• יום ה' בבוקר - קה נוסעת לקונסוליה הישראלית כדי קבל ויזה עבור ליבי לכניסה לישראל (אני שוב נשאר עם ליבי).
• יום ה' בלילה - עולים על טיסת אל על ממוסקווה לישראל ונוחתים כאן לפנות בוקר... אנחנו כבר מתים לשמוע את מחיאות הכפיים הפתטיות בנחיתה ומבטיחים לנשק את אדמת הקודש (מיד כשנראה פיסת אדמה).

זה יהיה בעצם סיום האודיסאה הזו שלנו ותחילתה של איליאדה חדשה.

מעבר קשה, או, על דירות ו(א)נשים

אתמול אחה"צ עברנו לדירה. נו, איך אומרים... במילה אחת רפי: מעבר קשה. נכון, ידענו שהדירה והמלון הם שני דברים שונים; נכון, ראינו והרחנו כבר את הדירה של הוקסלרים; נכון, שמענו ממושיקו וסנה על הבלגנים אצלם.. ציפיות לא היו לנו, אבל תקוות כן.

לא יכול להגיד שהכל נורא ואיום, מצד שני - להלן רשימה חלקית של התקלות עימן התמודדנו ב- 24 שעות הראשונות:

- החלון במטבח לא תקין (אין מצב "חריץ", שהוא היחיד שיעיל כאן, כי אם תפתח חלון רגיל, תקפא תוך 15 שניות).

- האוורור (ונטות) במטבח לא עובד - תוסיפו את זה לעניין החלון. (בינתיים לא התעסקנו בזה כי לא מבשלים).

- הכיור במקלחת לא מחובר לקיר ורוקד (נזהרים...)

- המיטה שבורה באמצע: מצד אחד, המיטה מעודדת קרבה זוגית כיוון שבלילה שני בני הזוג מתגלגלים אחד אל השני ונוצרת אינטימיות חמימה, מצד שני, אתה ישן בישיבה וזה מקזז קצת את התענוג...

כל זה אינו כולל את בעיית תאימות הסטנדרטים המתבקשת בין המנקה הרוסיה האלמונית לבין קרן.

הדבר הראשון שעשינו אחרי המעבר היה לצאת עם הוקסלרים להטביע את יגוננו במסעדה האיטלקית הזולה שנמצאת ליד שער הנצחון. יש שם תפריט באנגלית שמשמש כהטעייה מתוחכמת: מה שמופיע בו הוא לא מה שיש במסעדה, אלא (כנראה) מנות שהיו רוצים להגיש, אבל אין אותן בפועל. בסוף מסתדרים כמובן, אבל יש משהו מתסכל בלבחור בתמונה מגרה של סופלה שוקולד במחיר 10 ש"ח, רק כדי לקבל תשובה מגומגמת באנגלית ש"את זה אין", וגם לא את הקרם ברולה שלידו, או בעצם את כל מה שמופיע בדף הזה...

חזרנו לדירתנו החמימה והריחנית והתחלנו להתאים אותה למגורי אדם: ירדנו לסופר וקנינו חמרי ניקוי, קרן ניקתה ואני לא הפרעתי בכלל! התוצאה הסופית בהחלט מספקת. כמו כן, ראוי לציין שהמיקום הוא מצוין! אנחנו יושבים ממש על ה"וילג'" של קראס, ממולנו פאב אירי, באולינג, ג'ז רוק קפה והסופר הכי טוב בקראס; אנחנו כ- 150 מ' מהוקסלרים (אשר ברוב טובם משמשים לנו גם כמכבסה - להם יש מכונת כביסה ולנו אין), ו- 200 מ' מהמלון, בו אנחנו נמצאים עכשיו כדי לנצל את חבילת האינטרנט שלנו עד תומה.

ביקרנו היום את ליבי והתחברנו עוד קצת. היום היא ממש צחקה בקול רם, ומאוד התלהבה מהמשחק עם הבלונים: מנפחים בלון ונותנים לה אותו עם הפתח פתוח, כך שכל האויר משפריץ החוצה. היא לוקחת אותו, מחקה את תנועת הניפוח, ואז זורקת אותו חזר אליך תוך שהיא ממש צוחקת - איזה כיף.

זהו להיום ידידי - הבטריה של הלפטופ עייפה, אז נסיים כאן. מקווים להתחבר שוב מחר...

מעבר...

זהו.. עזבנו את החדר, סגרנו חשבון, אפסנו את המטען, ואנחנו יושבים בלובי ומחכים למיכאל כדי לצאת אל ליבי.
אחרי הביקור ניסע לדירה ונקווה שהיא תהיה בסטנדרטים הולמים - לא שיש לנו יותר מדי מבחר, בגלל הועידה המחורבנת הזו.
האמת, היום אנחנו די שמחים לצאת מהמלון.. מתחיל להיות צפוף כאן, וכבר די נגמר לנו מהמלון ומרוסיה בכלל.

קנינו מתנת יום הולדת לוקסלרית - נקווה שהיא תאהב - ובטח ניפגש היום בערב כדי לחגוג.

זה לבינתיים, סתם פוסט של המתנה למישה

יום שני... לילה אחרון במלון?

כתבנו בבוקר שאנחנו נוסעים לליבי ואכן נסענו. אמנם, לזמן קצר יחסית - מיכאל איחר קצת והגענו לשם באחת וחצי, כשהביקור עד שתיים וחצי. הייתה לנו שעה טובה ביחד... ליבי אהבה את הפלאפון שקנינו לה והפשירה די מהר, למרות שלא התראינו כבר 3 ימים (מיום ה'). שמענו קצת באך, עד שקה נשברה ועברנו למוסיקה קצת יותר מודרנית, שיחקנו בבריכת הכדורים, נסענו על תלת-אופן... היה לנו טוב ביחד. קה ביקשה שאזכיר שהלבישו את ליבי בחגיגיות לכבוד הבשורה שהמשפט עבר בשלום. לנו יש... נו... מושגים שונים מהרוסים לגבי סגנון לבוש זה או אחר, ודי לחכימא ברמיזא.

בסה"כ היה אמור להיות לנו שבוע "שגרתי", של נסיעות יומיות לבית הילדים, חזרה למלון ושעמום בינוני עד למחרת. אזוי.. ברוסיה לא אוהבים שגרה, ודאגו לנו לקצת עניין בחיים: אנחנו צריכים לצאת מהמלון לדירה (מחר בבוקר אנחנו יוצאים לראות אותה) למשך לפחות 3 ימים וכנראה עד סוף התקופה. כבר דיברנו על זה כאן, אבל זה לא ממש מנחם. אחד מתוצרי הלוואי של המעבר יהיה כנראה קיצוץ ביכולת הגישה לאינטרנט, אבל אנחנו הרי נולדנו כדי להתמודד עם אתגרים כאלה... יהיה טוב!

היה לי מוזר, אבל מוזר "טוב" לפגוש את ליבי כשהיא סוף סוף שלנו. משהו מתחיל להתפתח.
זו מין סיטואציה די... לא יודע... סוריאליסטית? לצאת באמצע החיים לעיר אי שם בסיביר, לפגוש בה ילדה שתהיה אולי שלך; לחכות ולחכות ולטוס הנה שוב, העם ל- 3 שבועות(!); לחיות על הקצה במשך שבוע שלם שבו אתה לא יודע אם זה יגמר בכן, או בלא, או בדחייה... וכל הזמן הזה אתה שומר על עצמך: רק לקוות ולא לצפות, כי אחרת, איך לכל הרוחות והשדים תתמודד עם תשובה שלילית??? ואז, לקבל סופסוף את הכן שחיכית לו כל כך הרבה... אבל בינתים לא את הילדה המתוקה הזו! היא נשארת בינתים בבית הילדים מס' 3, בלתי מודעת לכל הסאגה הזו, לעובדה שבעוד שבוע היא הולכת להיפרד מכל מה שהכירה במשך חייה הקצרים: בית, אנשים, שפה, אקלים, הרגלים; מה שכן יהיה לה בעולם הזה החל מאותו יום (שאנחנו מחכים לו כל כך) זה אותנו (וגם - לא נשכח - חלק מכם). אהה... כן.. שכחתי - יש גם את אימא רוסיה, ה"רודינה" (מולדת ברוסית) שדואגת לה מאוד. אני מרגיש שהמעגל יסגר לגמרי רק כשנקבל אותה ונחזור לארץ (אוי, כמה בנאלי), אבל עכשיו, אני יכול כבר לראות מרחוק את הקצה השני של המעגל - והוא הולך ומתקרב.

להת' בינתיים

סוף סוף נגמר הסופ"ש

סוף סוף נגמר הסופ"ש... קשה להאמין שאדם נורמלי כותב את זה בכזו שמחה, אבל אנחנו הרי לא בדיוק בסיטואציה נורמלית, ובכלל - קראס היא עיר תעשייתית, ובסופ"ש לא קורה כאן כלום. במהלך הסופ"ש אין ביקורים בבית הילדים מס' 3 - בסוסנובובורסק דווקא אפשר לבקר בשבת, והוקסלרים ומושיקו וסנה אכן נסעו.

אבל הסופ"ש נגמר, ואנחנו מתכוננים לנסוע לבקר את ליבי שלנו בפעם הראשונה... כלמר, בפעם הראשונה מאז הפכה לליבי שלנו - לא רק עבורנו, אלא עבור כל מאן דבעי. אתמול קנינו לה שני צעצועים חדשים לקראת המפגש: פלאפון צעצוע (היא מאוד אוהבת פלאפונים, וקצת מסוכן לתת לה את שלנו), ולוח מגנטי לציור. שני הצעצועים מעודדים פעילות יזומה שלה, ומתגמלים אותה... חינוכי ביותר בעולמנו הקפיטליסטי והחומרני. קנינו גם דיסק של באך כדי שתהיה מוסיקה בחדר בזמן המפגש. בפעם הקודמת ניסינו את זה (עם לו ריד, ישמרנו השם...) וההרגשה היא אחרת לגמרי.. מלבד זה - קצת קולטורה!

אנחנו עוד לא ממש רגילים לרעיון, וצריך ללמוד לחשוב על ליבי כשלנו למרות שהיא בעצם לא איתנו....
מעבר לזה, אין הרבה חדשות. כנראה שנצטרך לחפש לנו דירה לכמה ימים כי המלון מלא לקראת הועידה שהוזכרה בעבר. אני גם רוצה להודות לכל מי שקורא ומגיב - זה חשוב לנו.. תודה!

סתם יום בקראס

... באמת שאין לנו הרבה מה לספר היום. לא היינו צריכים לעשות כלום, לא היה לנו כח ליותר מדי, והיינו צריכים את הסתם יום הזה כדי להירגע מההתרגשות של אתמול.


אז ככה: היה קר היום! מינוס 20 + רוח. כשיצאנו החוצה - לבושים בכל השכבות וההגנות - פשוט קפאו לנו חלקי הפנים שהיו חשופים. ככה בערך נראתי ביציאה לדרך מהמלון, ואל נא תתבלבלו, יש שם עוד כמה שכבות מתחת..



נפגשנו עם הוקסלרים במסעדת קרטושקאלאך (כן, יש דבר כזה) ואח"כ ליוו אותנו למלון כי שם כבר מכירים את הטעם שלהם בקפה.

האירוע היחיד שבאמת היה ראוי לציון היום הוא שהזוגות האמריקאים (יש במלון 3 או אולי אפילו 4 כאלה) קיבלו היום את הילדים שלהם. זה קרה בדיוק כשישבנו עם הוקסלרים בלובי ופתאום הם נכנסים עם הילדים... (שלהם קצת יותר מבוגרים, שנתיים וחצי עד 4). היה מאוד מרגש, למרות שאין לנו קשר איתם.

מחר צפוי לנו בערך אותו הדבר, וביום שני נתחיל את החפיפה עם בית הילדים ונבקר את ליבי שלנו.

אז זהו, כמו שאמרתי - סתם יום, אבל פינקתי בתמונה, נכון?

היא שלנו.

אוף, איזה יום היה לנו היום!! כבר דווח בפוסט הקודם, שנכתב בסערת רגשות, אחרי שקה חזרה מבית המשפט, אבל למי שהפסיד, אחזור על הטקסט, גם כי חשוב, גם כי כיף: המשפט נגמר! יש החלטה חיובית! ליבי שלנו!

לא כל כך הצלחנו לישון אתמול, וגם כשכבר הצלחנו, זו היתה שינה לחוצה, מודאגת, חרדה. השעות הזדחלו להן ממש כמו בקורס לשעונים מתחילים, כשמלמדים את כל השעונים בעולם איך ללכת לאט יותר ככל שאתה צריך שיזוזו מהר... קה ואני התחלפנו מדי פעם - לפעמים היא ישנה שינה טרופה, ואני אוכל את עצמי מרוב מתח, ולעתים אני ישן שינה טרופה והיא מתפתלת מרוב עצבים. פשוט לא הצלחתי לסלק את הספקות - לך תאמין שמישהו יצליח להסביר לפרקליט רוסי בסיביר את מערכת היחסים המורכבים שקיימת בקיבוץ המתחדש, כשאנחנו בעצמנו לא בטוחים שאנחנו מבינים אותה... והוא חייב להבין, אחרת אין ליבי!

ירדנו לאכול בערך ב- 9 (כי צריך), וחזרנו לחדר כדי להעביר עוד כ- 4 שעות של מתח מורט עצבים... כל אחד בדרכו: קרן עשתה כל מיני דברים מועילים, ואני נפלתי שדוד ופשוט נרדמתי לעוד שעתיים של סיוטים. בכל מקרה, ב- 12 היינו בקפה למטה, משתדלים בכל הכוח... עד שמיכאל נכנס.

היה תדרוך קצר ומתוח - גם מיכאל נראה מאוד מאוד לחוץ, ואז הם נסעו, ואני נשארתי לשבת ולחכות. הדיון היה מתוכנן להתחיל ב- 14:00. ב- 14:30 עדיין לא שמעתי כלום והסרטים שעברו לי בראש יכלו לפרנס את המחלקה הדרמטורגית של מ.ג.מ. במשך שנה שלמה. ב- 14:43 הגיע הטלפון המיוחל, שסגר את המעגל. ניצחנו!

עפ"י קה, הדיון נמשך בערך כחצי שעה, ובחלקו הראשון עוד עלו כל מיני שאלות סביב הקיבוץ. בשלב הזה, העסק נראה ביש. רק אחרי כ- 20 דק' עברו לשאול על נושא הבטחון בישראל, ואז הבינה שזהו זה...

מיכאל וקה הגיעו למלון תוך כמה דקות. אחרי חיבוק אדיר לשניהם (גם למיכאל), הזמנו את מיכאל לכוסית וויסקי ודיברנו על המשפט. מיכאל היה פשוט גמור! סחוט, מרוקן לגמרי, ובקושי הצליח לשבת. אלכס מטף והוא נתנו את הנשמה בעניין שלנו וכנראה שהסיפור שלנו נגע בו הרבה יותר ממה שהוא התכוון. רק אז הוא גילה לנו שאפילו אתמול בערב עוד היו בעיות בניסוח המסמכים שהוא ואלכס הגישו וצריך היה לצרף הבהרות ועוד כל מיני מרעין בישין משפטיים כאלה ואחרים... העיקר שנגמר.

במקרה יצא שמושיקו, סנה והוקסלרים חזרו בערך באותה שעה מבית הילדים שלהם (שנמצא בססנובובורסק, כ- 45 דק' נסיעה). נו, אז כמובן שהצטרפו לשמחה. הוקסלרים הביאו פרחים (איזה אנשים נפלאים), ודיברנו וצחקנו והיינו מ-א-ו-ש-ר-ים! הטלפונים והסמסים התחילו לזרום והבנו שהדמעות בישראל זורמות גם הן...

אחרי ששיחררנו את מיכאל, יצאנו עם כולם למסעדה הטורקית (היום היתה רוח בחוץ, שזה אומר שבמקום מינוס 10, מרגישים כמו מינוס 20 - אבל למי אכפת...) ואכלנו ושתינו לכבוד ההצלחה... ניצחנו! אני מצטט את השופטת, שאמרה בסיום המשפט לקה: "החל מהיום, את קארין, אמא של ליבי"!

בשביל קה (ומשפחתה) הסתיימו (טוב, כמעט - אנחנו עוד לא בארץ) 12 שנים של ניסיונות, טיפולים, כמעטים, אכזבות, תסכולים ועינויים. אני פשוט לא מבין איך היא כל כך נפלאה אחרי כל זה - אני הייתי בועט את העולם כולו בימנית מסובבת לחיבורים של שביל החלב.

אז זהו לבינתיים. אני חושב שסיימנו את שלב הטיפוס על ההר במסע שלנו ומעכשיו אנחנו בירידה.. נכון, לא פשוטה, אבל אין דרך חזרה ואנחנו הולכים קדימה.

כמה מילים על מה שעומד לקרות:

מחר ומחרתיים אין ביקורים אצל ליבי, נראה אותה שוב רק ביום ב'. השבוע הקרוב יוקדש לבונדינג ולהיכרות עם סדר היום שלה, הרגלי אכילה, יציאות, כל מה שקשור בהורות לילדה בת שנה וחצי. אנחנו אמורים לקבל אותה לידינו לתמיד ביום ב' ב- 18 בפברואר ואז יש לנו יום וחצי לעבור ב- 3 משרדים שונים כדי להוציא לה דרכון ותעודת לידה חדשה (עם השם הנכון). במידה ונספיק, אנחנו עולים איתה על טיסה חזרה למוסקבה ביום ד' בערב, לנים במוסקבה וביום ה' בבוקר קה תיסע לקונסוליה כדי לקבל עבור ליבי אשרת תושב קבע בישראל. אם הכל יסתדר ויעבור בשלום, ביום ה' בלילה אנחנו עולים על טיסה חזרה הביתה.

אנחנו נמשיך לעדכן כאן - מקווים שהדרמות הגדולות כבר מאחורינו והחל מיום ב' תתחילו לקרוא כאן על חיתולים, משחקי ילדים, מוטוריקה עדינה וכיוצא באלה ענייני דיומא שרובכם מן הסתם מכירים עד זרא (אולי אפילו שכחתם כבר), אבל בשבילנו הם עדיין חג לעין, לאוזן וללב...

לילה טוב

יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

המשפט נגמר! יש החלטה חיובית! ליבי שלנו!
אנחנו מאושרים מדי, נרגשים מדי ו.....
בינתיים זה כל מה שאנחנו יכולים לכתוב עכשיו..

עוד יום המתנה...

נראה שהפוסט הזה יהיה קצר. השעה (עכשיו 03:00 כאן), העצבים המרוטים והחשש מעין הרע... אני פשוט מתוח מדי בשביל לפרט כרגע את כל מאורעות היום ארוך הזה - נסתפק בתיאורים קצרים וממצים.

1. בעצם, זה היה מבחינתנו יום המתנה - מחר בשעה 14:00 קה אמורה לשוב ולהתייצב בבית המשפט, חמושה בכל החומר שהתבקשנו להכין: היום הקובע! ברור שאנחנו מתוחים ומרוטים. אנחנו מנסים ליישם חשיבה חיובית, ומאוד מאוד מאוד מקווים שיהיה טוב!
2. היה לנו היום מפגש מוצלח מאוד עם ליבי. תקשורת טובה, משחקים - אנחנו מתחילים להרגיש את האדם שמאחורי הבובה... שלא ייגמר.
3. נותרנו לבד במלון. מושיקו וסנה עברו לדירה בבוקר, הוקסלרים אחה"צ, ואילו אנחנו סרבנו לזוז עד לסיום המשפט. המלון הולך ומתמלא באנשי עסקים מכל רחבי רוסיה לקראת ועידה גדולה שתיערך כאן ב- 12 לחודש, ואז ניאלץ גם אנחנו לעזוב.

מצטערים שהיום זה קצר.
תאמינו בנו, לפחות עד מחר.

עוד יום קשה..

אז מה היה לנו היום:

1. פגשנו שוב את ליבי - גם אם לזמן קצר. יצאנו לבית הילדים רק ב- 15:00, כך שהיה לנו את כל היום חופשי... ומבוזבז למדי. אכלנו ארוחה עם הוקסלרים, יצאנו לצעידה של כחצי שעה ברחוב מירה, כדי לחלץ עצמות, להפיג שעמום ולשמור מעט על כושר. חצי שעה צעידה במינוס 4 עם רוח = עצמות מחולצות אבל קפואות. חזרנו למלון, והתארגנו לנסיעה, שלקחה כ- 30 דק', כך שהגענו ב- 15:30. הוכנסנו, מלווים במיכאל, לחדר המפגשים וחיכינו. היה איזה עיכוב, ואז הוסבר לנו שהיה בלבול בלוח הזמנים של הביקורים, וליבי עוד מעט תגיע, רק שניקח בחשבון שהיא עייפה, כי היא מ- 12 על הרגלים -לקחנו.

הפרינססה נכנסה לחדר כמה דקות אח"כ, בשמלה פרחונית קלילה, בגרביון צמר ורוד, בנעליים תואמות מבחינת הצבע, אם כי קטנות עליה במידה אחת לפחות. התחלנו את שלבי ההפשרה הרגילים, כאשר הפעם שימש ספר חיות כשוברת הקרח. היה קצת יותר קשה משלשום, אבל בסופו של דבר, זה עבד. היום גם שמענו את ליבי בוכה בפעם הראשונה. בהמשך הביקור, כשהתחלנו ללכת איתה קצת באולם, נראה היה לנו שזה פשוט עינוי סיני לתת לה להסתובב עם הנעליים האלה - אז הורדנו אותם. ליבי הורידה ראש בתדהמה נעלבת והתחילה לבכות... סוף סוף! מסתבר שהיא יודעת להתעקש על שלה.

בנוסף, נפתרה עבורי התעלומה שהטרידה אותי מהיום שהגענו לקראס: איך הרוסיות מצליחות ללכת עם עקב סטילטו בגובה 25 ס"מ, על קרח חלקלק... זה הכל אימון מגיל צעיר! ניסינו להחזיר את הנעלים לרגלים, ובקושי רב הצלחנו. שאר הביקור עבר די מהר, ב- 16:40 כבר היינו בחוץ, כי מיכאל היה חייב להתייצב בביהמ"ש בקשר למשפט - ראה סעיף 2.

בסה"כ היה לנו ביקור לא רע, אם כי קשה מאוד להסתכל על ליבי ולדעת שאולי זה בסוף לא יקרה... ומה יהיה עליה אז? ומה עלינו? ... מצב לא פשוט בכלל...

2. המשכנו לטפל בהסתבכות של המשפט - אחרי שחזרנו מליבי, קיבלנו טלפון מאלכס. מסתבר שעדיין חסר איזה פסיק של שמיצ'יק של מראה מקום של סעיף קטן. נו טוף, כמו שאומרים - התחלנו לעבוד על זה, בתקווה שהפעם זה סופי. לקראת הערב כבר קיבלנו עדכון מטף שהחומר הנדרש הגיע, והכל יוצא לקרסנויארסק, דרך מוסקבה, עם שליח מיוחד ואמור לנחות כאן ביום ו' בבוקר. הדיון נקבע ל- 14:00 בצהרים. נקווה שאכן נצא משם מאושרים!

חברים יקרים, השעה כאן מאוחרת ובלילה שעבר לא ממש השלמנו שעות שינה. המשיכו לתמוך בנו - לצערנו הכל עדין פתוח.KEEP THE FAITH

אוף טופיק - תמונות מקראס

ובכן, יש היום שני פוסטים. אחד קשה וקצת עצוב, על המשפט, ושני, קצת יותר נחמד - תמונות מקראס.. להלן:

שקיעה בקראס, על רקע אחד מפסלי הקרח בכיכר מתחת למלון:

סמל העיר קרסנויארסק - עשוי מקרח. שימו לב לגודל..

בחלק מהפסלים עשו גם מגלשות קרח, אלה שמוזכרות כאן וכך עושים זאת נכון:

צילום של הגשר הראשי, על היניסי. למטה מימין בתוך העיגול - זה עץ מלאכותי. שימו לב איזה יופי בתמונה הבאה

אותו מקום, אותה תמונה, רק בלילה. רואים את ה"עץ" למטה מימין? קראס מלאה בכאלה. רעיון יפה לדעתי.

זהו להיום... נקווה שמחר יהיה יותר טוב

מסתבכים...

היום היה המשפט, ואיזה יום מחורבן.
השורה התחתונה היא שחסר בתיק מסמך מסוים וכרגע מנסים להכין אותו ולהביא אותו הנה, לקראס, עד יום ו' בבוקר. הסטטוס המשפטי כרגע הוא של דחייה, עד להגעת המסמך.
לפני שנתחיל לפרוס את היריעה, חשוב לציין את החדשות הטובות: מהיום יש שתי משפחות חדשות בישראל! הוקסלרים ומושיקו וסנה קיבלו את האישור הרשמי, ובעוד 11 יום הם יצרפו אליהם שתי ילדות חביבות ויתחילו חיים חדשים כהורים. אנחנו לעומת זאת, נצטרך כנראה להמתין עוד. כמה עוד? לא ברור. הנה סיפור היום הזה בהרחבה:
התעוררנו לבוקר המשפט בתחושה חיובית. ההתארגנות ליציאה של קה לביהמ"ש היתה אמנם מתוחה, אך ללא אירועים מיוחדים. הוחלט שאני אמתין במלון - אני הרי לא יכול להיכנס לאולם, ואסע עם הוקסלרים (שנכנסים לדיון אחרינו) כדי לפגוש את קה המאושרת (אוי, כמה שאופטימיות יכולה להראות רע כשמשהו משתבש...) ולחזור למלון יחד כהורים גאים. פגשנו את מיכאל למטה, לבוש בחליפה, לחוץ ואופטימי גם הוא. הכל נראה בסדר. שניהם נסעו ואני ניצלתי את הזמן כדי לגשת לבנק להחליף כסף, ולחנות פרחים, כדי לקנות זר פרחים גדול לכבוד ההצלחה במשפט...
בשעה 11:00 המתינו בלובי של מלון קרסנויארסק 3 אנשים לבושים היטב ומתוחים: הוקסלרים ואנוכי. כולם חיכו לגנה - חבר של מיכאל, המשמש כנהג לעת מצוא - שייקח אותנו לבית המשפט. מודה ומתוודה אני כי מדי פעם חלפה בראשי מחשבה טורדנית של "מה אם.." אבל גירשתי אותן בנפנוף קל והקפדתי על חשיבה חיובית. אחרי המתנה של כמה דקות במגרש החניה של בית המשפט, קרא לנו גנה להצטרף אליו פנימה. עוד הספקתי לשאול אותו מה תוצאת הדיון, ולקבל תשובה שאין לו מושג, ואז..
עברנו את הפינה ומחלון הזכוכית ראיתי את התמונה שהכי פחדתי לראות: ראיתי את קה, יושבת דומעת, את מיכאל מנסה להרגיע ... האמת היא שמעבר לזה לא ראיתי כלום! מההסבר של מיכאל הבנתי שיש איזו בעיה עם המסמכים מהקיבוץ... אזוי! גם באמא רוסיה, שהמציאה את הקולחוזים והסובחוזים, יש לנו בעיות כי אנחנו קיבוצניקים... לאחר בירור נוסף הסתבר שהתסבוכת היא כדלקמן:

• - הרוסים צריכים מסמך המאשר את העובדה שיש לנו איפה לגור.
• - המסמך שיש לנו הוא ממזכיר הקיבוץ, כנציגו הרשמי של הקיבוץ,
• - לרוסים לא ברור מה מעמדו המשפטי של המזכיר ביחס למדינה ולחברי הקיבוץ...

אי לכך, בהתאם לרוח פסקה 753/א, ס"ק 12.8, ובהמשך לאמור לעיל, פרקליטות המחוז מבקשת מסמך משפטי המסביר את מערכת היחסים הקונסטיטוציוניים בין הישות המשפטית המכונה "קיבוץ" לבין הנציג המכונה "המזכיר", ובין גוף משלתי זה או אחר אשר יוכל לספק אסמכתא כתובה ומתורגמת ע"י נוטריון באשר לקדימות החוקתית שיש להחלטות האסיפה הכללית תחת תקנון.................. אני חושב שהעניין מובן, נכון?
נו... לא היה לנו יותר מדי זמן להתחבט בשאלה מה עושים, כיוון שמיכאל כבר היה צריך להיכנס עם הוקסלרים. חזרנו עם גנה למלון, והתחלנו לטפל בצרה החדשה הזו. לא אלאה אתכם בכל הפרטים המייגעים - עד אחה"צ נרשמו כעשרת אלפים פעימות מונה של השיחות בין קראס, יקום וירושלים... מרכזיות שלמות קרסו תחת העומס, ועובדי הרשת הסלולרית המקומית עדיין לא מאמינים שזה קרה להם. כמו כן, עברו כ- 100 עמודים בפקס למשרדי העמותה ובתוכם אותרו הסעיפים הרלבנטים, תורגמו, וכנראה שיגיעו הנה עד יום ו' בבוקר.
השופטת הביעה הסכמה לקבל אותנו ביום ו' הקרוב לדיון שלא מן המניין, אם אכן יגיעו האורגינלים מישראל, ואז יוכרע גורלנו לשבט או לחסד. מיכאל הסביר שלמעשה השופטת תומכת באימוץ, כמו גם בית הילדים ורשויות הרווחה. נותר רק להשביע את רצונה של אמא רוסיה שאכן יש לנו קורת גג עבור החברה, סליחה - האזרחית הרוסיה היקרה שהם עומדים להפקיד בידינו...
אלוהים ישמור כמה שהעולם בו אנחנו חיים רקוב. הרי אף אחד במערכת המשפטית, בכל מהלך המשפט, לא באמת רואה את טובת הילדה מול עיניו, אלא את העכוז הלבנבן שלו עצמו, עליו הוא שומר מכל משמר. האם השאלה אם קיים איזה פסיק משפטי כזה או אחר משנה במשהו *מהותי* את העובדה הברורה שאנחנו טובים יותר לליבי מאשר בית הילדים מס' 3??? הרי הבאנו עוד כמה מסמכים שמוכיחים יכולת כלכלית! אבל מה זה חשוב - אני בטוח שהבחור יטפח לעצמו על השכם, ואף יזכה למחמאות על עינו החדה ושכלו הבהיר, בעזרתו הצליח לזהות פרצה בטיעונים והפך את התהליך למסורבל, קשה ויקר קצת יותר... הרי הוא מבצע את תפקידו בשירותה של אתנה אלת הצדק (@%#$^%^)... טוב, די עם זה!
מחר בבוקר נפגוש את מיכאל ונראה מתי ניסע לבקר את ליבי.
Keep the faith

נ.ב. אין מילים בפינו כדי להודות, מעמקי ליבנו ונשמתנו לאנשים הבאים (ששמות חלקם לא יחשפו, אך הם ידועים ומוערכים): אלכס מטף, מזכיר הקיבוץ, מרי, מיכאל מקראס ועוד כמה שיודעים לבד, על המאמצים שהשקיעו למען האושר שלנו. תבוא עליכם הברכה! לוקסלרים שהייתם איתנו בשעה הקשה, למרות שהיה לכם די משלכם, למושיקו וסנה שניסו לעודד.. שיהיה לכם המון בהצלחה

פגישה מחודשת עם ליבי

חזרנו עכשיו מביקור אצל ליבי!

כמתוכנן, היה לנו היום ביקור אצל ליבי. יצאנו מהמלון עם מיכאל ב- 14:30, ונסענו לבית הילדים מס' 3 של קראסנויארסק. נכנסנו ב- 15:00 לחדר שבו נפגשנו בפעם הראשונה. הכניסו את ליבי כמעט מיד, כרגיל - בלי טקסים מיוחדים ובלי התראה מוקדמת. המטפלת נכנסה, העמידה אותה על השטיח וזזה אחורה. קה קראה לליבי והיא.. פשוט הלכה ישר לידיים המושטות. רק אחרי שישבה בטח בידיה של קה, התפנתה הגברת להסתכל סביב, ומיד נכנסה להלם תרבות. מי הזרים האלה? מה זו השפה המוזרה שהם מקשקשים בה? נראה שליבי מגיבה על סיטואציות כאלה בקפיאה מוחלטת. לא בוכה, לא בועטת, פשוט יושבת על הידיים, אוחזת חזק באחת האצבעות, אבל העיניים הכחולות שלה אומרות הכל.

לקח לנו זמן להפשיר אותה. אני הייתי מאוד מפחיד מבחינתה. בניגוד לפעם הקודמת, היתה כל הזמן תנועה של מטפלות ורופאות בחדר, וכולן דנו עם מיכאל באריכות על כל מיני נושאים. הנקודה היא שלליבי היה קשה יותר לקבל אותנו. האוזן שלה נמשכה כל הזמן לצלילי הרוסית המוכרים.. כרגיל, מה שעזר היה החוש האימהי של קה, הפלאפון שלי, צעצוע של קוביות, וכמובן, המראה הארוכה שיש בחדר. למדנו על ליבי עוד כמה דברים:

1. היא מאוד יסודית - כשהיא לוקחת משחק, היא משחקת הרבה זמן וחוקרת אותו לעומק,

2. מאוד אוהבת לראות את עצמה במראה... הפרימה בלרינה יכולה להסתכל על עצמה כל הזמן, אם רק יתנו לה.

3. המטפלות טוענות שיש לה אופי של מנהלת במשחקי הקבוצה בבית הילדים.

בחלק מהפגישה נכחה גם עו"סית מטעם רשות הרווחה. בחורה עם מה שנקרא בעדינות "נוכחות" וביתר דיוק נפח. היא ישבה שם חמוצת פנים, לועסת מסטיק ודיברה רק עם מיכאל. שתי השאלות היחידות שהופנו אלינו היו: האם יש לכם נשק בבית? .. לא! והשניה: האם לא מפריע לקרן שהילדה לא בצבעים שלה? .. הובהר לה שלא, ושחלק מהמשפחה בלונדיני וכו'. בדרך חזרה מיכאל הסביר שזה (שוב) עניין פרוצדורלי, ושחוות הדעת שלה כבר נמצאת בתיק המשפט.

סיכומו של יום, היתה לנו פגישה מחודשת עם ביתנו לעתיד והיא היתה טובה. ליבי נשארה ליבי ועכשיו נשארה לנו המשוכה החשובה מכולן: המשפט.
כמה מילים על מה שצפוי:

ראשית, אנחנו פוגשים את מיכאל עוד כשעה כדי לקבל תדריך אחרון.

שנית, הסדר למחר הוא: 1. אנחנו, 2. וקסלרים, 3. מושיקו וסנה.

שלישית, מתחילים ב- 10:00, וכל דיון אמור להימשך כשעתיים, כך שיש סיכוי סביר שמחר ב- 12:00 כבר נדע, ומבטיחים לעדכן!

אחלו לנו בהצלחה - יש סיכוי שממחר כבר נהיה הורים!

נ.ב.

1. הוקסלרים ומ+ס היו בבית הילדים מוקדם יותר בצהריים ובסה"כ חזרו מרוצים.

2. לא צילמנו תמונות מהמפגש. גם בגלל שהיינו עסוקים עם ליבי, גם בגלל העו"סית, וגם בגלל אמונה טפלה: אם הכל יילך בסדר מחר, יהיו לנו לדעתי מספיק הזדמנויות צילום.

יום חופשה בקראס

הי

כמובטח, אנחנו משתדלים לעדכן פעם ביום. כשחשבנו על השהייה כאן, חילקנו את התקופה ל- 3 חלקים (איך לא?!): היומיים הראשונים הם למעשה מין סופ"ש במלון, אח"כ יגיעו שבועיים עבודה - המשפט + תקופת ההמתנה, ובסוף, המסע הביתה.

הפוסט הזה יוקדש ליום ה"חופשה" הראשון שלנו בעיר.

התעוררנו מאוחר מן הצפוי, קצת לפני 10. המשמעות היא שאם לא נזדרז - אבל ממש נזדרז, נפסיד את ארוחת הבוקר במלון, שנחשבת אצלנו למרכיב משמעותי מאוד בתזונה היומית. באקלים קר כמו בקראס, אתה חייב למלא את עצמך בדלק לפני היציאה החוצה. הגענו באיחור קל למטה ולמזלנו הצלחנו להשתחל פנימה. אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לטיול קצר בחוץ - מילא מינוס 12, אבל היתה רוח קלילה שהופכת מיד את השהיה בחוץ לבעייה. מדהים איך שבקור הזה, כל משב רוח "מלטף" מעלה מיידית את פקטור הקור. בכלל, קשה מאוד לשהות בחוץ יותר מ- 20 דקות רצוף, ואנחנו מדברים על פחות ממינוס 20, קור שנחשב כאן רגיל לגמרי בתקופה הזו של השנה.

חזרנו למלון רעננים ואחרי התארגנות קלה פגשנו את הוקסלרים (המאחרים לקום) לקפה של בוקר בלובי. תוך כדי, הופיעו מושיקו וסנה, שנעלמו לנו מאתמול בערב. סנה היא אוקראינית במקור וכמובן דוברת רוסית מלידה, כך שההתנהלות שלהם הרבה יותר חופשית בסביבה. הוקסלרים היו רעבים, והוחלט לצאת לאכול במסעדה "של" סנה ומושיקו. בנוסף, סנה גילתה לנו בהתלהבות שבתיאטרון המרכזי, זה שנמצא ליד המלון, מציגים היום את הבלט "ג'יזל", וכרטיס עולה 200 רובל = בערך 30 שח. אז נכון שזו להקה מקומית, אבל בכל זאת אנחנו ברוסיה... מיד הודענו שנצטרף.

אז גם הסתבר לנו סופסוף איפה "נמצאת" העיר. אנחנו יצאנו תמיד מהמלון, הלכנו לרחוב הראשי, ופנינו *ימינה* - מסתבר שהרבה יותר טוב ללכת *שמאלה*! כמעט מיד מגיעים לשורת חנויות קטנות ודוכנים, אח"כ סופרמרקט, ועוד קצת בהמשך - קניון מקומי שבו המחירים הגיוניים יותר מזה שקרוב למלון ומהחנויות ברח' מירה. מה שנקרא: "טוב לדעת..." עשינו סיבוב היכרות עם הסופר ואח"כ למסעדה. האוכל בהחלט טוב - מקבץ של המטבח הסובייטי כולל רפובליקות המשנה. בדרך חזרה עברנו בסופר וקנינו כמה דברים לארוחת ערב, מתוך הנחה שלא יהיה לנו כח לצאת שוב לשלג. חזרנו למלון, התארגנות מהירה ויצאנו לבלט! נו, מה אומר ומה אדבר... תראו לאן החיים מגלגלים אותנו!ההופעה היתה בהחלט מרשימה, אם כי ניכרו הבדלים גדולים בין רקדני הרקע לבין הזוג המוביל. הפרימה בלרינה היתה מדהימה! הרקדן המוביל היה טוב גם הוא, אם כי רמה אחת פחות. מודה ש"ניקרתי" קצת במערכה השניה - החימום ה"אסרטיבי" עשה את שלו מבחינתי, אבל שלא יהיו אי הבנות - נהניתי מאוד, וכך גם קה. קצת קולטורה!

חזרנו למלון ובזה בעצם הסתכם היום. בערב שוחחנו בטלפון עם מיכאל על מחר: אנחנו מבקרים את ליבי מחר, כנראה אחרי ארוחת צהריים. א. גם אני יכול לבוא, ב. כנראה שתהיה עובדת סוציאלית שתלווה את הביקור, כדי להתרשם מהבונדינג המופלא שיצרנו עם ליבי אי שם לפני 4 חודשים בשעתיים ביקור. הפוליטיקה של התהליך הזה (ובעצם, של כל תהליך) גורמת לפעמים לכך שעושים דברים חסרי היגיון לחלוטין, למען מראית העין. העו"סית הזו תהיה שם כדי לדאוג לאינטרסים של ליבי כמובן, מה שלא ברור הוא איך זה בדיוק מסייע? מה היא אמורה לראות? ואיזה מסקנות היא אמורה להסיק? ובכלל - עם כל הכבוד לבית הילדים, נדמה לי שלטובתה של ליבי, עדיף שיהיו לה הורים שידאגו לה ויגדלו אותה, במקום לשהות עוד 4 חודשים שם בבית הירקרק ההוא! אבל מה זה חשוב? העיקר, זה נראה טוב בדוחות: "הילדה נמסרה רק לאחר ביצוע בדיקה מעמיקה של כישורי ההורות של המאמצת, כולל התרשמות בין-אישית של הצוות הרפואי ונציגה מקצועית של רשות הרווחה הרוסית..." - נהדר, נכון?

חברים יקרים, מילת סיום להיום. אל תטעו - העסק הזה לא פשוט. החרדות והלחצים עושים את שלהם ויש לפעמים חריקות. שום דבר דרמטי, אבל בכל זאת, אם מצטיירת מן תמונה של: "איזה כיף, טיול לחו"ל, ובדרך, בין הצגה לטיול, גם קונים לנו ילדה בלונדינית קטנה", אז זהו שלא. זה לא קל, המעיים מתפתלים לקראת המשפט, ואח"כ, כמו שנאמר, מי ישורנו. אנחנו מנסים להיות חזקים, אבל להגיד לכם שלא מתהפכים בלילה??...

אנחנו מקווים לטוב. להת' בינתיים

פוסט ראשון מקרסנויארסק

בגלל מגבלות האינטרנט, נהיה חסכנים ונעלה כל יום (בשאיפה) פוסט שמסכם את אירועי היום-יומיים האחרונים. להלן:

מוסקבה.. 01-פב-2008
אנחנו כותבים עכשיו ממוסקבה. השעה כאן 14:30 ונותרו לנו עוד כ- 10 שעות עד טיסת ההמשך לקראס. יצאנו מנתב"ג אחרי הדיוטי-פרי ההכרחי ועלינו למטוס בדקה האחרונה בגלל התנהגות שערורייתית שלי... לא יודע מה עבר עלי, אבל הבטחתי להיטיב את דרכי. הטיסה עצמה לא היתה מלאה. חלקנו את המטוס עם קבוצה של צסקא שחזרה ממשחק בארץ, כמה נוסעים אקראים ואנחנו. אני ישנתי כמעט כל הטיסה (למעט בארוחה כמובן), אבל קה מוסרת את המידע הבא: הטיסה התחילה מעל עננני צמר גפן נפלאים. רוב הטזמן טסנו מעל ערבות מושלגות (לשנינו לא ברור מעל איזו ארץ היינו) וככלל, היתה טיסה מוצלחת וביצוע יפה של הטייס בעת הנחיתה, למרות רוח ושלג. הרושם הטוב התקלקל מעט כשהמטוס הגיע בטעות לגייט אחר. הטייס מסר ש"זו המערכת שהטעתה אותנו"... אני לא בטוח שזה היה העניין, אבל בכל מקרה, העניין נפתר תוך דקות וירדנו מהמטוס.מוסקבה מושלגת, טמפ' כ- 0 מעלות ושטיח שלג לבן מכסה את כל מה שהוא לא כביש. אכלנו בסבארו "השווה" דיברנו וקשקשנו, ויצאנו לשלג כדי להתאוורר. הוקסלרים, אגב, השתפנו ונשארו בפנים! סנה, מושיקו, קה ואני מאוד נהנינו מטיול בשלג בחורשה שליד הטרמינל. אז זהו בינתים.נ.ב. לא הצלחנו לשלוח סמס משום מה. כך שכרגע, עד שנגיע לחיבור, זה מה יש.להת'

קראס.. 02-פב-2008
נחתנו! השעה כאן עכשיו 10 בבוקר וזהו, נגמר מסע המפרך הזה! נחתנו, נפגשנו עם מיכאל וגנה, הגענו למלון, חתמנו על חדרים עד ,תאריך המשפט, וסוף סוף התקלחנו. לא היה פשוט המעבר הזה: הזמן בדומודדובו נמתח כמו מסטיק: אכלנו, ישבנו, יצאנו, חזרנו, דיברנו, הכלנו לסיבוב בטרמינל... ושוב אכלנו, ויצאנו וחוזר חלילה.. 13 שעות! רבאק!! נראה לי שהצוות של סבארו כבר התחיל לחשוד... כשזה נגמר, קיבלנו סוכריה מקראס-אייר בצורת חיוב על אוברוויט של 25 ק"ג (ברוסיה שוקלים גם את תיקי היד), שזה כ- 2100 רובל = כ- 300 שח! חלאות... עלינו למטוס בזמן, בלי פדיחות הפעם, רק בשביל לגלות שנפלנו על טופולב 154 ישן, צפוף, מלא... וכסאות קרובים למנועים מאחור! בנוסף, היתה בעיה של מקום בתאים ולא הצלחנו להשחיל את כל המזוודות. עם כל זה, הטיסה עברה בשלום, כולל נחיתה אומנותית של הטייס. יכולים להלל את הטייסים הישראלים עד מחר - הנחיתות שלנו בקראס-אייר היו הטובות ביותר שנתקלתי בהן עד היום. מזג האויר כאן ידידותי בסה"כ - מינוס 20 סולידי, וציוד החורף שרכשנו במטייל (מיה וזאב - תודה! ניר קפלן - תודה ענקית על המעיל!) מוכיח את עצמו, כך שהספקתי אפילו לעשן בנחת סיגריה בחוץ. האתגר הבא שלנו היה להכניס 8 אנשים + 12 מזוודות ושני טיולונים לתוך שתי מכוניות: הלנסר של מיכאל והג'אז של גנה (אגב, הדגם מכונה כאן הונדה פיט ומגיע עם הגה מימין)... תרגיל בפונקציית מינימקס. הגענו למלון לפני כשעה וחלק מהפעילות כולל גם את הדיווח הזה. קצת על הלו"ז העתידי: בעקרון, לא מתוכננת שום פעילות עד ליום ב' הקרוב בו נבקר את ליבי. קבענו עם מיכאל שניפגש ביום א בערב לתדרוכים וכו'. אנחנו (אני לפחות ונראה שגם קה) עייפים ורצוצים מדי כדי לחשוב. נלך לנוח, נקום ונראה.מקווה שאעלה את כל זה לבלוג אחרי שנקום.

קראס.. יותר מאוחר - אחה"צ
טוב, אז ישנו קצת ונחנו. התעוררנו בשלוש וחצי בערך מסמס של הוקסלרים. ירדנו למטה לקפה ויצאנו לטיול היומי לבנק להחליף כסף. כרגיל, זה לקח כחצי שעה: צריך לזהות את הפקידה שעושה את זה - יש רק אחת כזו, והבחור שהיה לפני 4 חודשים לא נמצא, לחכות קצת בתור, אח"כ פרוצדורה של 10 דק' כולל תיקון תקלות במדפסת (נוהל קבוע), ורק אז מקבלים את כסף. הפעם נוסף טוויסט מרענן: הגב' טעתה בספירת הכסף והיה צריך לחזור אליה כדי שתתקן. עבר בשלום, ויצאנו להסתובב קצת. הטמפרטורה בחוץ: מינוס 12 + רוח קלה = קררר! מול המלון יש גן פסלי קרח מרשימים מאוד שכוללים גם מגלשות קרח כמובן - מה זה קצת קור בטוסיק לילד סיבירי - והילדים אכן מתגלשים. לכל אחד יש חתיכת פלסטיק קטנה שנראית בערך כמו מטקה של ים, ואותה שמים מתחת לטוסיק. צילמנו קצת והסתובבנו קצת.. החזקנו מעל חצי שעה בחוץ! כל הכבוד לנו! כשחזרנו למלון, הפשרנו עם מרק עגבניות ראשון מתוך המלאי הגדול שיש לנו כאן באדיבות מיה. א"כ התקשרתי לגור כדי לאחל לו מזל טוב - היום הוא בן 8! סיפר לי שקיבל ליום הולדת תוכי ששמו יוסי. קה דיברה עם ההורים שלה שנהנו מיום שבת חמים ויפה בארץ השמש שלנו. נראה לי שעוד מעט אלך לרכוש לי חבילת קישור לאינטרנט במחיר ארקטיבי ומפנק ואז אוכל להעלות הכל לבלוג. עכשיו גילינו שהכבל של המצלמה חסר, כך שנצטרך למצוא דרך להוריד את התמונות - מעצבן, אבל נסתדר.
להשתמע..

זזים!

זהו זה - אנחנו זזים עוד כמה דקות לנתב"ג.
הכל עוד בבלגן, ונראה שיהיה אוברוויט רציני, ויש עוד דברים לעשות, אבל בשורה התחתנה: נוסעים להביא את ליבי!
הפעם הבאה שנתחבר תהיה כבר במלון בקראס ושם זה סיפור אחר לגמרי: אינטרנט לפי מגהביט וכו'.
נשתדל לעדכן כמה שיותר. אחלו לנו בהצלחה!