חנוכה ראשון, נר שני

היום הדלקנו נר שני של חנוכה. היינו כולנו - גם גור, ואני הרגשתי משפחתי מאוד ושלם.
חנוכה הוא ללא ספק החג האהוב עלי, מילדות ועד היום. אין על חנוכה: הישיבה לאור נרות תמיד מייצרת אווירה אינטימית כזו, האוכל של חנוכה - אין לו בכלל מתחרים בחגים האחרים!.. יש משחקי חברה (סביבונים, לפידים), סיפור טוב (מכבים) ואחרון חביב - אני פירומן שטרם אובחן ע"י הרשויות, כך שבאמת, עם כל הרצון הטוב - אין תחרות!



אז זהו - אבא מאוד אוהב את חנוכה, אבל זה הבלוג של ליבי, ואם אבא רוצה - שיקים לו בלוג משלו.
לפני כשבוע (או שמא שבועיים) "סיפרתי" לליבי את ספור האימוץ שלה בפעם הראשונה. שכבנו לנו בסלון לפני ההשכבה, הבאתי את האלבום, הראתי לה את התמונות, וסיפרתי לה איך אמא ואבא נסעו רחוק, לארץ שקוראים לה רוסיה, ושם פגשו את ליבי, וביקשו שירשו להם לאמץ אותה כי היא כל כך נפלאה...



לא חושב שליבי באמת הבינה על מה אני מדבר, אבל הסיפור, הטון (החולמני משהו) שלי, והתמונות דווקא מאוד עניינו אותה, ואיפשהו - אני חושב שהזרע נטמן. זה היה רגע עדין, שקט ויפה, ואני כל כך שמח שלאמא של ליבי יש כזו יכולת הבחנה - לראות רגעים כאלה, שפתאום קורים - בלי תקיעה שוורים תרועה - ולתפוס אותם במצלמה.
יש עוד הרבה דברים שאפשר לכתוב על הנושא הזה של אם/איך/מתי/כמה מספרים לילד שאומץ... אבל נדמה לי שהבלוג של ליבי צריך (מדי פעם) גם פוסט "רגיל", שמספר עלינו ועל החיים שלנו ביחד. אז אולי בפעם אחרת...
עד אז, אני אספר לכם שהחנוכיה הנמוכה בתמונה היא החנוכיה שאמא וליבי הכינו ביחד;
שבחודש האחרון ליבי אוהבת לצייר, ושמבחינתה לפחות, יש לציורים שלה משמעות: זה חתול, זו רגל, זו יד... הציור האחרון שלה היה מאוד מירו.
אני אספר לכם שהיתה לנו שבת יפה ביחד, שבה פגשנו קצת משפחה (דודים, בניהם ובנותיהם);
שיש רגעים עם ליבי ש... כמו למשל היום כשלקחתי אתה מהגן וקיבלתי חיבוק חזק חזק וגם נשיקה.
ואני אספר גם שהנושאים הפילוסופים, ה"כבדים", אלה שהוזכרו קודם (ובפוסטים קודמים) מעסיקים אותנו כל הזמן. אתם מוזמנים (שוב, בפעם ה-100 בערך, אבל כנראה האחרונה, כי זה לא מנומס לנג'ס) להפסיק להתעצל ולהגיב.
להת'

גנטיקה, פילוסופיה ושאר ירקות

שוב שלום.
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, נפרדנו מסבא מאיר. כולנו יודעים שהחיים ממשיכים, ורובנו גם יודעים שאין דבר בעולם שהוא מלא חיות יותר מילדים צעירים, בני שנתיים עד שלוש... ככה זה; זו דרכו של עולם - אנחנו הגדולים אוספים עוד צלקת בנשמתנו וילדינו הקטנים אוספים עוד שריטה באף, או איזו גולה כחלחלה במצח...

הנה כמה דברים שקרו (וקורים) לנו בזמן האחרון:
- ליבי התקדמה מאוד בדיבור. אנחנו כבר מנהלים שיחות של ממש, עם משפטים (גם אם חלק מהמילים עדיין מאוד משובשות). בשבוע האחרון ליבי מכניסה הרבה מאוד רגש למילים. למשל, כששואלים אותה אם היא רוצה שוקו, או חלב, או.... זה כבר לא סתם "כן" אלא "כןןןןן" שמח כזה. כשהיא לא רוצה, אז זה "לא!" ולא סתם "לא".. לרוב, עדיין יש לה את ה"ייבי" הביישני שלה כששואלים אותה מי הילדה הכי מתוקה בעולם, אבל לפעמים זה כבר "ליבייייי!".

- גם הגמילה שלה מתקדמת, ובגן היא כבר כמעט יבשה, וכך גם בבית, באמצע השבוע. בשישבת, לעומת זאת, נפתחים הברזים ונראה כאילו ליבי פשוט שוכחת שיש דבר כזה שנקרא שירותים, או סיר. זו תופעה יייחודית לסופ"ש, ממש כמו ההתעוררות ממנוחת הצהרים: באמצע השבוע זה קורה בגן, ומעולם לא דווח לנו על בעייתיות מיוחדת, אבל בימי ששי האחרונים, ליבי קמה הפוכה לחלוטין ממנוחת הצהריים ולוקח לה עד שעה(!) של קווצ'יות, קראנקיות, וכל מה שתרצו, לחזור לעצמה ולהיות הילדה החיונית והנפלאה שאנחנו מכירים... זו שיודעת לעשות ככה:

- היתה לי שיחה מעניינת מאוד עם סבא (מצד אמא) של ליבי, על החשש (שהיה לכולנו) מכל הנושא הגנטי והשפעותיו על הרגשות שיהיו לנו כלפי ליבי. בעצם, צריך כאן איזו הקדמה: מאז שאימצנו את ליבי, הפכתי ל"פריק" של אימוצים. אנחנו הרי לא היחידים שיש להם בעיה להביא ילד/ה לעולם. אני מכיר אישית לפחות עוד שתי נשים שנאבקות כדי להצליח, ובעניין הזה - מאבק זו מילה עדינה מאוד לסבל שעובר עליהן (ועל המעורבים האחרים). עם זאת, כשאני מעלה את האימוץ כאפשרות, יש תמיד התייחסות לעניין הגנטי - זה של "אני מעדיפה קודם לנסות הכל כדי שזה יהיה הילד שלי (דגש שלי)".
אבא של קה אמר לי שליבי הוכיחה לו שאין לקירבה הגנטית ולא כלום עם הרגש העמוק והחזק הזה של אהבה לילד. העובדה היא שמבחינתו אין שום הבדל בינה ובין הנכדים האחרים שלו. גם מבחינתי אין שום הבדל בין אהבת האב שלי לגור שלי - בשר מבשרי ויורש 50% מהגנים שלי, לבין אהבת האב שלי לליבי - "זרה גנטית" שהגיעה אלינו מאי שם. אז אם לגנטיקה אין שום קשר, אז מה כן???

- אני מניח שלכל המאמצים קשה לספר על האימוץ לילד/ה שלהם. אני יודע שחלקם לא מספרים במעגל הסביבתי המורחב של הילד/ה (בגן, בכיתה). הסבירו לי שאחת הסיבות היא הנטייה של אנשים לתייג ילד מאומץ כבעייתי (למשל, כשילד "רגיל" מרביץ, זה מתקבל - לפחות בהתחלה - כבעיה מינורית; כשילד שאומץ מרביץ, זה מיד מאובחן כחלק מהפרעת ADHD הנובעת מההזנחה הקשה והמחפירה וכו' וכו'... נדמה לי שכבר הרחבנו די והותר על נושא התנאים בבתי הילדים ועל החינוך שקיבלו שם - למשל כאן - כך שאין טעם להיכנס לזה).
אני חייב להתוודות שאין לי מושג איך הייתי נוהג אם הייתי יודע בבטחון שאם אני לא אספר - ליבי לא תדע לעולם. קה חושבת אחרת ממני. זו אמנםדילמה די היפוטטית כי האפשרות להסתיר לא באמת קיימת - לא במקרה שלנו, וכנראה שהמצב דומה גם בשאר המקרים, אבל אפשר לייצר דילמות דומות ומעשיות מאוד: נניח שמחר נודע לכם - ההורים המאמצים של... שהאח/ות הביולוגי של בנכם/בתכם (המידע שיש או אין אח/ות נמסר בתהליך האימוץ) אומץ גם הוא בישראל. האם אתם מנסים ליצור קשר? ומה השיקולים שלכם? וכמה עמוק חפרתם באמת?

המממ. אני מניח שזה הרבה שאלות ועדכונים לפוסט אחד, ואולי בעצם היה ראוי לחלק אותו לשניים, אבל החלטתי לא.
לסיום - אני רואה חובה לעצמי להזכיר שתגובות לפוסטים יתקבלו בברכה. הפידבק הוא מרכיב מרכזי בקונספט של ה- WEB 2.0 ... מה לא ידעתם?

להת'

דר' מאיר לירון 1933 - 2008

אתמול נפרדנו מסבא מאיר (סבא מצד אבא) של ליבי.

מאיר - אני כל כך שמח שליבי הכירה אותך ושאתה זכית והכרת אותה. ממה שמסתמן בינתיים (ואנחנו מבטיחים לעשות כל מאמץ לא להרוס), היא תגדל ותהיה אדם שהיית אוהב ומעריך. עצוב לי שלא תוכל לראות, ושלא תוכל לתת לה את מה שהיית יכול ורוצה.
היו הרבה אנשים בהלוויה שנערכה היום, ואני רוצה לצטט כאן את הדברים שאמרנו על סבא מאיר בהלוויה (לפי הסדר בו הוקראו)... ברשותכם:

עדכון: העלנו כמה תמונות של מאיר לפיקסה. הנה הלינק (ואני אוסיף אותו ללינקים שבצד):
http://picasaweb.google.com/nliron/Meir#

אני:
לפני כ- 10 שנים נערכה מסיבת הפרידה של דר' לירון (המוכר לרובכם גם כ"מאיר" ולחלקנו כ"אבא" או "סבא") מהמחלקה אותה ניהל בבית החולים איכילוב.
מאיר נשא נאום באותה מסיבה. כדרכו מאז ומתמיד, המילים שאמר היו ישירות ונוקבות. הוא דיבר על מחוייבות הרופא לחוליו, אבל גם למוסר. הוא דיבר על כך שחובתו המוסרית של הרופא היא לשאוף להצטיין במקצועו - לא רק עבור עצמו, אלא מפני שרק כך הוא מגשים את שבועתו.
אבי החורג, בעלה של אמי ואביהם של אחי ואחותי לא אמר דברים בעלמא. הוא עמד בדרישותיו הגבוהות מאחרים בעצמו. אם הכרתי אדם אשר קידש את האינטגריטי, היה זה מאיר. ממנו למדתי את השיעור החשוב כל כך, שהערכה היא פועל יוצא של המאמצים שלך לדרוש מעצמך להיות טוב יותר, ואני מעלה ומזכיר זאת כמעין צוואה שהותיר לנו, בעידן שבו האמת והיושרה הפכו למין בסכנת הכחדה.
מאיר לא היה קל. הוא לא ראה לנכון להשקיע מאמץ בלהתחבב על הבריות; הוא חיפש את הערכתם.
הוא זכה בהערכתי ובאהבתי העמוקה בזכות ולא בחסד.
גם במותו, הלך בדרכו שלו, המכובדת, ומי שהיה שם יודע שהיתה זו בחירתו שלו - ממש כמו בחייו.
יהי זכרו ברוך.

אחותי:
אבא שלי לימד אותי הרבה דברים חשובים, למשל:
שערכים חשובים יותר מכסף כי את הכסף שלך מישהו יכול לקחת (נגיד פקידה בבנק) ואת הערכים שלך לא.
הוא לימד אותי גם שאם יש לך קצת כסף אז תהנה ממנו.
לימד אותי לאהוב את הארץ, לא דרך ההיסטוריה שלה - שהיא שנוייה במחלוקת בין התושבים השונים החיים בה; לא דרך סיפורי גבורה, אלא דרך הרגליים והעיניים, וכדי לאהוב באמת את הארץ, צריך לטייל בה.
לימד שלא משנה מה אנשים אחרים חושבים - העיקר להיות נאמן למה שאתה מאמין בו.
לימד שידע הוא חשוב, ותמיד צריך להשיג עוד ממנו, ואם משהו באמת מעניין אותי - לא להסתפק בתשובות שטחיות, אלא לחקור, לבדוק, להטיל ספק, וככה ללמוד.
דברים חשובים כאלה למדתי ממנו.
רובכם הכרתם את האיש החכם, הרציני, ההחלטי, הישיר, החזק, ולעיתים קשוח; ואני הכרתי אבא רגיש, רך ואוהב. איש סקרן שאינו יודע שובע, צנוע ומלא הומור.
זה אבא שלי.


אמא שלי:
למאיר -
גופך אולי לעד אבד לי
ועיניך לא יראו יותר זריחה
כפות רגליך לא תשארנה
עקבות שקיעתן באדמה הלחה
לא תהיה בך שמחה, לא אנחה, לא מנוחה,
גם לא כאב, לא דבר ויכוח, לא אכזבה ולא תקווה.
ליבך אינו מקום יותר לאהבה,
אתה כבר לא בין החיים,
אך גם המוות לא ייקח אותך ממני...
דרכי תראה זריחה, תדע שמחה, ואנחה ומנוחה,
גשם ופריחה, מדבר, שמיים
ואת הירוק שבעיני המים.
יחד נחזה בשקיעת הזהב
ובליבי תכאב וגם תאהב.

Adios מאיר. Vaya Con Dios

אזרחית ישראל

עדכון:
אתמול, כשפרסמתי את הפוסט, לא רציתי להזכיר את זה (אם יש משהו שלמדנו בתהליך האימוץ הוא שבענייני ניירת... איך אומרים... בל נקדים את המאוחר, ודי לחכימא) אבל היום אני כבר יכול להודיע באופן רשמי, קבל עם ועדה:
ליבי שלנו אזרחית ישראלית מן השורה.
(ותודה קטנה מקרב לב לגב' ראומה דינר, מנהלת לשכה, משרד הפנים בנתניה).
ועכשיו לענייני דיומא...
כבר אמצע נובמבר. הטמפרטורות בקראס כבר נמצאות מתחת ל- 0 גם ביום, ואילו כאן אצלנו... כן, ירד קצת גשם.
החיים שלנו זורמים להם באפיק המשפחתי ה"רגיל" שלהם (עד כמה שאפשר לקרוא לסיפור שלנו 'רגיל'), וכמו כל נהר, ככל שהם זורמים בו, כך הם מעמיקים אותו, אבל גם משנים אותו - מעצבים אותו מחדש.
ליבי כבר מנהלת איתנו שיחות של ממש. עדיין קשה לה עם המילים, ויש מקרים בהם אתה ממש יכול לראות את הגלגלים עובדים בתוך הראש... ואז הפה של ליבי מנסה להפיק את הצלילים הלבנטינים המוזרים האלה... ויוצא משהו מאוד מצחיק. אבל כפי שכבר סיפרנו לא פעם, ליבי יודעת לגרום לך להבין אותה.

אתם רואים? לא תמיד קל לנו... התמונה הזו צולמה בגן, והגיעה אלינו יחד עם עוד איזה 40 תמונות שונות. ברובן, ליבי נראית שמחה, או מרוכזת, או... בכל מקרה, זו היפה ביותר בעיני... היום צילמנו את ליבי לתמונות פספורט, ואני הסברתי למוכרת בחנות שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאנחנו משלמים למישהו כדי שיצלם את ליבי, ושלא ירחק היום בו ישלמו לנו עבור הזכות...
אז זהו; קצר היום.

הפוך, גוטה, הפוך...

הופ, חלף עבר לו עוד שבוע. שבוע שבו היו לנו עליות ומורדות... והתחלות. קה התחילה ללמוד ואנחנו (ליבי ואני) מתרגלים למצב החדש, "הנורמלי", שבו יש ימים בשבוע שאבא לוקח לגן, ואוסף מהגן; יש יום שבו אמא חוזרת ממש מאוחר, ויש ימים שאבא חוזר מאוחר (אבל אלה ממש לא חדשות). לאט אבל בטוח, הולך ונפרם לו חבל הטבור שחיבר את אמא קה ואת ליבי החל משהגענו הנה חזרה מקראס, בפברואר.

אנחנו מתקדמים גם בנושא הגמילה. קודם כל, הפכנו את השיטה. כשהתחלנו, היינו "מתזכרים" כל הזמן - שואלים את ליבי אם היא צריכה פיפי, מציעים לה ללכת לשירותים/סיר וכו'. במקרה של הנסיכה שלנו, התברר שזה רעיון בינוני. עבור ליבי - העצמאית, העקשנית, שרוצה ויודעת לנהל מאבקי כח ושליטה - פשוט הרמנו לה להנחתה.
אחרי כשבוע כזה, נפל לקה האסימון (אלא למי? לי? פחחח). עברנו לשיטת ה"קלילות". פספסת פיפי במכנסיים - "לא נורא, בפעם הבאה בשירותים; טוב חמודה?!", מנקים - כן; ומחליפים.. אבל לא מיידי. הכל רגוע. זה הולך הרבה יותר טוב, אבל להגיד שזה רץ תהיה הגזמה. עדיין יש די הרבה פספוסים, וכשגברת זיתון ג'וניור מרגישה שזה מעצבן מישהו (ומן הסתם זה קורה) ומייד נוזלים להם 5 פיפי תוך 40 דק' במורד רגליה. מצד שני, כבר עשינו כמה פעמים קקי בשירותים, ובגן היא כמעט לא מפספסת. לעניות דעתי, אנחנו בכיוון חיובי.
שוב ושוב אני תופס את עצמי - יודע, אולי אפילו מבין, אבל כל כך מפספס בליישם. אולי אם אני אכתוב - אני אפנים:
עימות עם ילדה בת שנתיים הוא הרסני להשגת שיתוף הפעולה שלה והשגת ה"מטרות המיידיות" [כלומר - מה שאתה רוצה שהיא תעשה באותו רגע]. אני נכנס איתה (וגם עם גור) לעימותים מיותרים לחלוטין, שמעצבנים ומתסכלים אותנו, כשהדבר הנכון נמצא בדיוק בצד השני... "הפוך, גוטה, הפוווך"!
אני מעריך שזה נכון לגבי כל הילדים וההורים באשר הם, ממש כמו היכולת של כל הילדים להתעורר מוקדם יחסית בבוקר, לדשדש למיטה של אבא ואמא ולהשכיב שם את השעה האחרונה של השינה. התופעה הזו היא ללא ספק חלק מהמטען הגנטי של ההומו סאפיינס... אין הסבר אחר.



בעניין שונה, אם כי אולי קצת קשור: אני חייב להבין פעם אחת ולתמיד מאיפה נולד המיתוס הזה של אין ילדים רעים; "הילדים הם טהורים, ואין בהם רוע, אלא רק תום ילדות והם פשוט לא מבינים את מהות מעשיהם" וכיוצא באלה דברי הבל שהומצאו ע"י מי שמעולם לא גידל ילדים, או שניחן בראייה כל כך חודרת, עד שהוא/היא ראו דברים שנסתרים ממני לחלוטין. ליבי יודעת להיות רעה, ועושה את זה כשהיא מחליטה. לפעמים היא מגיבה למשהו, אבל לפעמים זה בא ממנה. אני רואה את זה גם אצל ילדים אחרים בגן ובגיל שלה. אם לאמר את האמת, היה מפחיד אותי מאוד אם זה היה אחרת - המשמעות היתה שזה אנחנו הורסים אותם [את הילדים], וכיוון שאת העולם שהם הולכים לחיות בו אנחנו לא ממש שומרים עבורם, לפחות אני יודע שגם הם מביאים קצת "קקי" לעולם הזה.
להת'

עד הקצה...

ליבי חדת עין ורגישה מאוד. העיניים הכחולות הנפלאות שלה לא מחמיצות כלום, והחיישנים שלה רגישים לניואנסים דקים כל כך, עד שכמעט בלתי אפשרי להסתיר ממנה את הרגשות שלנו. עד כאן זה בסדר, אבל בשילוב עם החיבה שלה "לבדוק" אותנו... האתגרים ה"תפעוליים" והרגשיים שהיא מציבה לנו לא קלים בכלל.
(כן, אני יודע, "זה הגיל, וכל הילדים עושים את זה, והילד/ה שלכם הי[ת]ה הכי קשה..." טוב! עכשיו אפשר להמשיך.)
בעצם, למה לא מראה עיניים? אני מניח שעכשיו זה יותר ברור, לא? בתמונה: ליבי עומדת על הספה, אחרי שאמא, אבא וגור ניסו להסביר לה שזה רעיון רע לקפוץ ראש ישר אל השטיח במקום אל הפוף הענק... אז אולי זה רעיון רע, אבל נראה שזה מאוד מדאיג את כולם מסביב, ולכן...



כן, עד קצה הקצה! זה גורלנו. זו הבת שלנו - ככה היא רוצה את זה, ככה היא אוהבת את זה, וככה בדיוק היא עושה את זה.

אני מאמין שילדים בני שנתיים+ מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו. מבינים לא את המשמעות של המילים, אלא את המשמעות של השיחה עצמה. עם ליבי, זה קורה לנו המון, גם אם לפעמים אנחנו קולטים את זה באיחור.
ביום שני האחרון, התחלנו את תהליך הגמילה מחיתולים. נשאיר לרגע בצד את הדיון בעניין, ונציין רק שבימים הראשונים, העסק לא ממש זרם (בעצם, זרם וגם זלג... לאורך הרגליים, המכנסיים, הגרביים, הנעליים, הרצפה, ומה לא)... היינו די אבודים עם זה. ביום שבת בבוקר, אחרי שלא הצלחנו אפילו פעם אחת במהלך השבוע להגיע ל"פיפי 'תים" (פיפי בשרותים), התלבטנו עם ההורים של קרן מה עושים. דיברנו וגם התווכחנו קצת בעוד שליבי עסוקה בענייניה. בשלב מסויים קיבלנו החלטה שאם עד יום ב' אין סימן להתקדמות, והתקדמות = לפחות פיפי 'תים אחד - חותכים את העניין וחוזרים לחיתול. אנחנו יודעים שכל המומחים לא ממליצים וכו', אבל זה לא הנושא - מבחינתנו זו היתה "המשמעות" של השיחה.
אני מניח שברור לכולנו, ובוודאי לכל מי שהוא הורה לילד מעל גיל שנתיים מה קרה בתוך פחות מעשר דקות. ליבי הלכה לה בחדווה אל השירותים, תוך שהיא אוספת בדרך את המבוגר הקרוב (במקרה זה אבא), טיפסה על הישבנון (את זה היא יודעת לעשות כבר מזמן, כולל להציב אותו במקום לבד), והשתינה בחיוך עליז. שמחה וששון.
אז אפשר להתווכח ולהגיד שזה היה מקרי וכו' - אותנו אף אחד לא ישכנע בזה! אנחנו היינו שם ויודעים שזה לא היה מקרי. כלומר, ליבי הבינה/הרגישה את "המשמעות" של השיחה והחליטה בהתאם. לא חושב שזה עניין החיתול, אלא דווקא עניין הגבול. היה ברור לה שאנחנו נמצאים "בקצה", ועכשיו די.

כמה מילים על עניין הגמילה:
צריך לזכור שעבור ליבי, זה סוג של פעם שניה. "שם", בבית הילדים "גומלים" את הילדים ברגע שהם מסוגלים לשבת. זה קצת שונה, אבל כעקרון, היא עברה משהו כזה פעם, ובכלל לא בטוח שזה היה כיף.
קה ואני דיברנו על זה בינינו וגם עכשיו אנחנו לא בטוחים שהטיימינג של הגמילה היה נכון. נראה לי (דעת הדיוט, ללא אחריות) שמוכנות לגמילה היתה צריכה לכלול יותר סימנים מצד ליבי, ויותר שכנוע פנימי שלנו. הבעיה העיקרית היא שזו מין החלטת אל-חזור כזו: עפ"י כל מי שהתייעצנו איתו - אם התחלת, אין דרך חזרה (אלא במקרים חריגים, באישור מנכ"ל בלבד)... כך שההחלטה הופכת ל"גורלית" וקשה יותר.

ליבי כבר מצליחה להגיע לפיפי באחוזים לא רעים בכלל. בגן ובבית. עם הקקי עוד לא... אבל גם זה יגיע.
...עד הבת-מצווה זה יעבור!

להת' בינתיים

רגעים קטנים של נחת

הי. חזרנו. החגים - אתם יודעים...

אתמול זכיתי; זכיתי לאותם "רגעים קטנים של נחת". חזרתי מהעבודה מאוחר (כרגיל - אין הנחות אצל שלמה), בדיוק בזמן לחפיפה והחלפת משמרות. קרן הולכת לפילאטיס, ואני משכיב; אבל לפני זה, אנחנו קוראים סיפור על הפוף ביחד. והנה, יושבים להם אב ובתו - האוירה סביב שקטה ורגועה - הפעוטה בפיג'מה ובכפכפים הכל כך יפים שבחרה לעצמה בביקור בט.ר.ס... אכן, ה"קיקים" הם דוגמה ומופת לטעמה המעודן, האלגנטי והמהודר של בתנו:



...איפה היינו? אה, כן - מדפדפים להם אב ובתו בספר, מחליפים מילים שקטות... ואני מסתכל עליה ואוהב אותה, וגאה בה כל כך. איך היא מדברת ומבינה, הופכת את הדפים, מספרת לעצמה את הסיפור וכו' וכו'... אבא שליבו מתרחב בחזהו.

בכלל, חשבתי על הסיפור שלנו. הוא מתחיל בקול תרועה, ממשיך במסע, מעפיל בנפתולי עלילה, במתח קשה מנשוא, מגיע לשיאים נשגבים... ואז, הוא מתחיל בירידה חזרה אל העמקים הפוריים של ההורות: ההתקשרות, ההבנה, השינוי, הקבלה... ואח"כ אל היומיומי, הפשוט, זה שרובנו מכירים - זה שיש בו רגעם קטנים של נחת...

להת'

סוף עונה, סוף שנה

סוף הקיץ. בלילות כבר קצת קריר והתחלנו לכסות את ליבי בלילה. גם הימים מתקצרים, וכשאנחנו אוכלים ארוחת ערב, כבר חושך. הלילה עברנו לשעון חורף - הנה חלפה עברה לה עוד שנה עברית... אבל עבורנו, שנת תשס"ט היתה שנה מופלאה - בתוך שנה קצרה אחת הפכנו מזוג אוהבים למשפחה. החלום שלנו הפך למציאות - אנחנו חיים אותו כאן ועכשיו, כל יום.

עברנו קיץ ראשון ביחד. בסוף החורף חזרנו איתה; באביב "קלטנו"אותה כאן, ואנחנו למדנו והתרגלנו איתה. במשך רוב הקיץ, ליבי היתה בבית עם אמא; בסופו היא הצטרפה לגן. במשך הקיץ הזה, "הפנמנו" - עברנו תהליך, הפכנו למשפחה אמיתית.
עשיתי הרבה ניסיונות נואלים להרחיב את הפיסקה האחרונה הזו, אבל החוויה הזו שלנו כנראה מורכבת מדי בשביל "זרם התודעה שלי". התייאשתי.
לך תנסה להסביר ים: את החוף, החלק שבו הגלים מתנפלים על החול; המים הרדודים, עם הקצף הלבן והזרימה המתמדת; את האזור שבו הגלים נשברים (שאותו אין לי יכולת להתחיל לתאר); את החלק בו המים עמוקים יותר ומשנים את צבעם בהדרגה מירוק-תכלת לכחול; והלאה אל המים העמוקים באמת, אלה שאנחנו רק אורחים בהם... כאילו יש סדר, אבל הכל מלא בזרמים ושינויים על פני המרחב והזמן...
ויתרתי! כלתה ממני לתאר - אני יכול רק להגיד שזה ממלא אותי באושר, שזה לא קשה, אבל לא קל, לפעמים נפלא, לפעמים מפחיד, לעיתים ברור כמו שמש בצהרי היום ולעיתים מבלבל כמו קואן של זן. זהו...

אנחנו חוגגים היום שנה לפגישה הראשונה שלנו עם ליבי. זה קרה אי שם באוקטובר 2007, בסיביר הרחוקה, בעיר עם שם ארוך שכולנו כבר למדנו לקצר בחיבה. אני זוכר איך ראיתי אותה בפעם הראשונה (קה ראתה אותה יום לפני, יחד עם דר' אנטמן). המטפלת הכניסה אותה לחדר הגדול ההוא ויצאה... ליבי נשארה איתנו לבד, ילדה בת שנה וחודשיים, עם עיניים כחולות וגדולות, קפואה ונוקשה כמו עץ קפוא בחורף בסיביר - הבת שלנו.

הרבה מים זרמו ביניסיי מאז. החיים שלנו כל כך שונים ואחרים ממה שהיו אז... ומצד שני, כמה שהם "רגילים".. בית בכפר (עם חצר), משפחה (ילד אחד מנישואים קודמים ועוד ילדה אחת שלנו), ארוחות, השכבות, מקלחות, טיולים, התפנקויות על הפוף בסלון... אנחנו כמו כל הגלים האחרים בים.
הנה אנחנו היום...

להת', שנה טובה וגמר חתימה טובה.

'נה טו-בה

לפני כמה חודשים סיפר לי אבא של קרן על ברכה שקיבל והיא מאוד מצאה חן בעיני: שתהיה השנה שעברה הגרועה ביותר שתהיה לנו... בהחלט מתאים והולם את המסורת הפולנית שלי ואת חיבתי למילים.

בהזדמנות חגיגית זו, אנחנו רוצים לברך את כל הנפשות הפועלות בבלוג הזה:
את ליבי שלנו ואת גור,
את הבנות - גאיה וקסלר ובלה ארנלדס,
את הבנים, של ק+ש ושל זוג חבריהם (אנחנו לא כותבים שמות בלי לקבל אישור),
את ההורים של הבנים והבנות, את ההורים והאחים שלנו ואת בני הדודים של ליבי,

את מיכאל מקראס שהלוואי ויקרא את הברכה הזו ויידע עד כמה אנחנו מודים לו,
את צוות טף בישראל - יוליה, אלכס, טוני וכל השאר (וגם את יוליה מטראבקס),
ואת כל מי שתרם לכך שאנחנו חוגגים את ראש השנה הזה כמשפחה,

את השכנים הנפלאים שלנו, אלה שכאן ואלה ששם,

ואתכם קוראים יקרים, שאת חלקכם אני מכיר וחלקכם אנונימיים...

הלוואי שנוכל לומר שהשנה שעברה היתה הגרועה ביותר שלנו.

גמר חתימה טובה + תמונה מהטיול האחרון שלנו.



נ.ב. - 'נה טו-בה זה כמובן שנה טובה ב"ליבית", וברשותכם, אני רוצה להוסיף ברכה אישית לקה לכבוד יום הולדתה.

רבוטה רבוטה

אני רוצה לדבר היום על משהו שקה סיפרה לי עליו. כהרגלה, זה היה ממוקד ובהיר, ואילו אני חושב על זה מאז, ומקווה שאצליח להעביר את זה לתוך הבלוג ודרך הכתיבה, "לזכך" את מה שהסתובב לי בראש.

באחד מימי השבוע שעבר, נסעה קה לבלות עם סנה - בלי הבנות (סנה מ"מושיקו וסנה" שהיום היא גם אמא של בלה). הן ישבו בעזריאלי ודיברו על דא ועל הא... וקה סיפרה לי שסנה אמרה לה משהו כמו "קשה להבין ולהאמין איזה שינוי עבר על הבנות".
מאז, זה מסתובב לי בראש. אחרי הכל, כתבנו כאן לא מעט על החיים שלנו, ואיזה שינוים עברנו, ומה קרה לנו, ואם זה קשה לנו, או קל לנו וטוב לנו ורע לנו וכו כו'... חברים יקרים, הרי זה כעין וכאפס לעומת מה שעבר על ליבי שלנו (ועל בלה, ועל גאיה, ועל שני הקרסנויארסקים היקרים, ועל כל שאר החברים בקהילת הילדים המאומצים)!
נסו לדמיין כמה מאמץ ועבודה הן עושות: להגיע למקום חדש, שבו השמש מאירה אחרת ממה שאתה רגיל, אנשים חדשים עם מנהגים מוזרים שמדברים שפה שאתה לא מכיר (אבל מצפים ממך להבין), לבית אחר... הכל שונה.
ניסיתי לחשוב למה אפשר להשוות את זה, כדי לנסות להבין... נניח שנשווה את זה לעליה לארץ של קה - אבל היא הגיעה עם ההורים + עוד אח, ידעה שזה הולך לקרות (גם אם הידיעה הזו היתה במונחים של ילדה)... וזה היה קשה.
עכשיו, הוסיפו נא למדורה מעט קש ועלים בדמות העובדה שהבנות שלנו איבדו בבת אחת את כל (חוזר על זה: כל) האנשים שהכירו במהלך חייהן הקצרים, את כל (חוזר שוב: כל) הצלילים, הריחות, המראות... כל דבר מוכר. זה קרה תוך 4 ימים, ללא ידיעה מוקדמת... איך אומרים בעברית: אללה יוסתור!!
נדמה לי שאם רוצים לעשות הקבלה, זה בערך כמו להיחטף ע"י חייזרים, לא פחות.

והנה, חצי שנה אחרי, הבנות ילדות "רגילות", מעורות בחיי המשפחות, מספקות לכולם כל כך הרבה אושר...
רק תחשבו כמה קשה הן עבדו ועובדות, וכמה אנחנו צריכים להיות זהירים במה שאנחנו מבקשים ו/או דורשים מהן.

שתהיה לנו שנה טובה.

מחר, לפני שנה

מחר, לפני שנה, ב- 23/9, צלצל הסלולרי של קה: "הי קרין, זו יוליה. בא לך לפגוש אותי לקפה מחר בירושלים?" היא אמרה. האסימון לא נפל בצד השני, וקה לא בדיוק הבינה למה היא צריכה לפגוש איזו יוליה בירושלים. יוליה הסבירה שהיא אישה נחמדה ש"בסך הכל רוצה להביא לך בת מקסימה מרוסיה", ואנחנו התחלנו את ההרפתקה הגדולה שלנו, שנמשכת עד היום.

מה קרה בהמשך הסיפור אתם כבר אמורים לדעת (או יכולים לקרוא), אבל למען הסדר הטוב, בראשי פרקים:
10.2007 - נסענו לראות את ליבי (שעוד לא היתה ליבי). 3 ימים וחזרנו.
11-12.2007 - התעסקנו הרבה בענייני הניירת (פעמיים ויזות, פעמים מכתב רופאים), וחיכינו, וכעסנו, וקיווינו...
02.2008 - נסענו לקראס להביא את ליבי. הלך כמעט חלק, אבל הכמעט הזה... השארנו כמה שנים בקראס.
18.02.2008 - קיבלנו את ליבי, והיא שלנו מאז.
22.02.2008 - חזרנו לארץ, הורים מאושרים לילדה המקסימה שלנו (תודה ליוליה, אלכס, מיכאל וטף).
06.2008 - חופשת הלידה של קה נגמרת. היא חוזרת לעבודה חלקית ל- 3 שבועות וסבתא מיה מטפלת בליבי במשך היום.
07.2008 - חלפו עברו 3 שבועות וקה חוזרת לתפקד כאם במשרה מלאה. לא קל!
09.2008 - ליבי מצטרפת לגנון אורן ולמערכת החינוך של הגיל הרך. ליבי, לילדים, לגננות ולנו שלום.
למעשה, נדמה לי שאני יכול לומר די בבטחון שהיום כולנו (ליבי, אנחנו, המשפחות שמסביב) "ככל הילדים". הרבה טוב, מעט קשיים, מנסים להתקדם ולשפר... ככה, כמאמר המשורר:

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man

(או בתרגום מ-א-ו-ד חפשי:
ורק אלוהים יודע,
יש לו תכנית,
המידע אינו זמין,
לאדם הפשוט).

מעניין איך שזה התגלגל, ומה שעבר עלינו ב"שנת הליבי" הראשונה שלנו.

• עפ"י התכנית המקורית (וגם עפ"י הצפי של טף), היו אמורים לעבור כמה חודשים מחתימת החוזה באוגוסט, ועד שתאותר ילדה... זה לקח פחות מחודשיים (בגלל זה קה לא הבינה מי זו יוליה הזו מירושלים).
• עפ"י הצפי של טף, אחרי הנסיעה הראשונה, היינו צריכים לחזור למשפט אחרי 10 שבועות לכל היותר... זה לקח 4 חודשים.
• קה ואני לא תכננו להתחתן - שנינו היינו שם כבר... והנה אנחנו נשואים.
• עפ"י התכנית שלנו, הקליטה של ליבי הייתה אמורה לקחת שנה וחצי, ורק אז להתחיל גן וכו'... זה לקח חצי שנה.
• חשבנו שה"בונדינג" יהיה קשה, שהיא לא תתן, שאנחנו לא נצליח להרגיש עמוק בפנים שאנחנו הורים... פחחח! היא כבשה אותנו כל כך מהר! היום אנחנו (לפחות אני) לא מסוגלים לשחזר איך זה היה בלעדיה. גם גור כבר מתנהג איתה כמו אחות (וגם הוא לומד איך).

נכון... קראנו שזה תהליך עם הרבה אי וודאות, שמענו מצביה בירמן שאמרה לנו שתכניות לחוד ומציאות לחוד, ומעניין איך ומה היה שונה (אם בכלל), אם באמת הכל היה הולך כמו שתכננו. אבל הרי זה אף פעם לא קורה, וכנראה גם לא יקרה. לא נראה לי שבמשפחת פאראק מקנזס, שהבלוג שלה היווה את השראה לבלוג הזה, והוזכרה בפוסט הראשון שפרסמנו כאן, הכל הלך עפ"י התכנית. מבחינתי - אני רוצה את זה ככה! המסגרת קיימת, אבל בתוכה יש הרבה אי ודאות וכאוס... "אלוהים דווקא משחק בקוביות עם העולם, אבל אלה קוביות מזויפות..."
שרק יהיו מזוייפות לצד שלנו.
תודה

קרסנויארסקים יקרים

מטבע הלשון הזה, "קרסנויארסקים יקרים", נטבע ע"י קה, עוד כשהיינו בקראס הקפואה והמושלגת. במרכז העיר פזורים רמקולים ובהם משודרת אחת מתחנות הרדיו המקומיות. בין שירי הלכת, היצירות קלסיות, פזמוני יורופופ ברוסית וסתם ג'ז מעליות, משובצות להן פרסומות (כנראה). לקה זה היה נשמע כמו "קרסנויארסקים יקרים! היום נספר לכם על..." וכו'. אנו נושאים עמנו את הביטוי הקולע הזה מאז, אבל היום הוא מקבל משמעות חדשה.

נסענו היום לפגישת מחזור של ילדי קראס. 3 זוגות, 3 ילדים = 3 משפחות. מדובר ב ש+ק הזכורים לטוב (כאן), וחבריהם פ+נ, שאותם לא הכרנו עד היום. שניהם אימצו בנים שנולדו בקראס (ואנחנו היינו בטוחים שבקראס יש רק בנות... כל הזוגות שהיו איתנו שם אימצו בנות). שני הבנים הם אמנם קרסנויארסקים יקרים, אך למרבה הצער, שהו בבית ילדים "באיזור קרסנויארסק" כפי שנהוג לומר ברוסיה - כלומר, רק 500 ק"מ משם, או אם תרצו, רק 7 שעות נסיעה מהעיר... כמו שאמרנו, בסביבה.

אחד מהזוגות אימץ דרך עמותת "עתיד הילדים", והשני כמונו, דרך "טף". מסתבר שהשוני הוא לא גדול כל כך - הנציגה של "עתיד" בקראס היא לא אחרת מאשר סווטה החביבה, אשתו של מיכאל... עולם קטן, נכון? טוב, אולי לא ברוסיה, שם הוא גדול ורחב ידיים, אבל אצלנו בישראל, הוא באמת קטן: מסתבר שנ. הכירה את קרן שלי מהמושב בו גרה כילדה.

היה מאוד מעניין ונעים אצל ק+ש בבית. נהנינו מאוד. יחסית למפגש של 3 פעוטות בני שנה ו- 9 עד שנתיים+, היה רגוע ותרבותי.



במשך הזמן שהיינו שם, ניסיתי לחשוב על הדברים הדומים והשונים בין המפגש שלנו לבין, נניח, המפגש המשפחתי שהיה לנו רק אתמול עם המשפחה של קה. לא ממש הצלחתי למקד את זה, עד שדנתי בעניין עם זוגתי (שתחיה). היא, כמובן, נעצה את הסיכה בדיוק המנתחים הרגיל שלה ובשני משפטים הבהירה לי את התמונה כולה: א. קיבלנו את הילדים שלנו מחונכים, עם הרגלי סדר וניקיון בסיסיים, ומכאן כנראה ההערה לגבי עניין הרגוע ותרבותי לעיל; ב. אצל כולנו - הנסיעה, המשפט, קבלת הילד/ה, הם מה שנקרא "ארוע מכונן", שמלווה אותנו, עם החוויות הדומות והשונות, הסיפורים, התיאורים... זה ממש כמו חווית הלידה של המשפחות "הרגילות", אבל נדמה לי (בלי כוונה לפגוע) שהסיפורים שלנו יותר מעניינים.
היה "מאושש ומחזק" (נא לקרוא במבטא של סייעת חינוכית - ארוווווך, ומכיל, עם חיוך מתוח על השפתיים), לראות משפחות אחרות מתמודדות עם אותם דברים שאנחנו מכירים כל כך טוב: כפיות מעופפות, ליטופים "עדינים" לפנים, קקי, פיפי, לוחמת גרילה זעירה וכו'... לשמוע מאנשים אחרים שגם הם הרגישו אחרי 3-4 ימים שזו טעות נוראית, שהם לא מתאימים להיות הורים, ושבכלל... תסובבו את העולם חזרה!
היה מאוד מרגש עבורי (ולא אמרתי כלום, כי לא ידעתי איך), לראות מפגש של 3 משפחות חדשות בישראל, של 3 זוגות שהפכו למשפחות בזכות האימוץ. בזכות זה שהמשיכו הלאה,
- למרות הקושי להתגבר על האכזבה מכך שלא, לא יהיה ילד ביולוגי שיישא את הגנים שלך (אלוהים יודע מה זה אומר..);
- למרות הקשיים שהתהליך הזה מציב, אם נפשיים (תקצר היריעה...), ואם כלכליים - זה עסק יקר! מאוד יקר! (ותודה למדינת ישראל שמוכנה לממן ולסייע כמעט כל דבר שקשור בלידה: טיפולי פוריות, הפריות ומה לא, אבל כלום! נאדא! גורנישט! לאימוץ);
ולראות 3 ילדים, קרסנויארסקים יקרים, שיגדלו בארץ שטופת שמש וים, להורים שהיו צריכים להוכיח שהם מתאימים, ויהפכו ל- 3 בוגרים מאושרים ושלמים... אמן.

ליבי הולכת לגן

...שוב הזנחנו קצת. אם לא נספור את פוסט הפרידה הקודם, לא כתבנו יותר משבועיים, וזה הרבה מדי. יש לנו תירוצים, אבל מה זה משנה - מישהו חכם אמר לי פעם: "אולי אתה צודק, אבל לאף אחד אין חשק או זמן לשמוע את ההסבר". בכל אופן, הנה אנחנו שוב כאן, ונשתדל לחזור לקצב רגיל של פעם בשבוע בערך.

השבועיים האחרונים שלנו עמדו בסימן הגן. אחרי חצי שנה אינטנסיבית וחשובה מאין כמוה איתנו (טוב, בעיקר עם קה), ליבי מצטרפת למעגל החינוך הלא פורמלי לגיל הרך, או בשפת העם, הולכת לגן. אנחנו מרגישים שהיא צריכה ורוצה את זה. אנחנו גרים לא רחוק מאחד הגנים, וליבי חיפשה את הדרך לשם - אל הילדים, האינטראקציה, חצר הגרוטאות... היא צריכה גירויים שימשכו אותה קדימה והמסגרת הביתית כבר מיצתה את עצמה... בעינינו וכנראה גם בעיניה.
זה לא כל כך קל לשלוח את הילדה שלך לגן, אחרי שבמשך 6 חודשים, אתן חיות יחד, נושמות יחד, ואת יודעת מה קורה איתה בכל דקה ושניה... זה גם מאוד לא פשוט לחיות ביחד ככה (במיוחד כשהיית רגילה לשקט שלך, לסוברניות מוחלטת לגבי הזמן שלך), כך שיש כאן "בלבלת" רגשות: גאווה, דאגה, שמחה, געגוע.. וכמובן, בלי קצת חרדות הרי אי אפשר. בסה"כ אנחנו מרגישים שלמים עם העניין. זה בזמן, זה במקום, זה גן עם צוות טוב, זה מה שצריך להיות, זה הכי טוב בשביל ליבי.

עכשיו, כשטיפלנו בפן הרגשי, בואו ונספר לכם איך זה היה.
הקליטה נקבעה ל- 1/9, אבל אנחנו הקדמנו ל- 31/8 ......



יום ראשון, ב- 8:30 בבוקר המיועד יצאו ליבי וקה, אחת מהן נרגשת, והשניה... (?), לחצי שעה של טיול היכרות ביחד עם הגן והצוות. ליבי הלכה רוב הזמן עם אמא, אבל לקראת סוף הטיול הסכימה גם להתרחק קצת וללכת לבד [במאמר מוסגר ייאמר כאן שאבא של ליבי אומר שהיא תמיד הולכת לאן שהיא רוצה וצריך לרדוף אחריה ולהחזיר אותה, אז מה הרבותא? אבל הוא גבר ולא מבין כלום!]. הבנות חזרו מרוצות הביתה.
יום שני, שוב ב- 8:30, הצטרפו הבנות לטיול של הגן, הפעם עסק הטיול בחיפוש רימונים (ביום א רדפו אחרי המכבש הגדול); חזרה לגן ב- 9:00 והפעם נשארו לארוחת בוקר ואח"כ מפגש בוקר, כשבשלב הזה, אמא יושבת רחוק וצופה בגאווה בגוזל הפורש כנפיו (הערת המחבר: היא בטח זרחה שם כמו ירח).
יום שלישי - נוספה עוד חצי שעה בחצר.
יום רביעי (הגדול) - הגעה לגן ב- 8:00 כמו כולם! בזמן הטיול, אמא נשארה בגן לבד! ואף אחד לא השגיח עליה... ליבי לעומתה, הלכה לטיול עם כל הילדים. כשהילדים חזרו, אמא עוד הספיק לראות ילדה בלונדינית יפהפיה ומאושרת רצה לה חזרה אל הגן... ואז שחררו את אמא הביתה וליבי נשארה בגן עעעעעדדדדדדד ארוחת צהרים, אי שם בסביבות 12. ווווואאאאוווו.
יום חמישי - יום כמעט רגיל.. הגעה ב- 8:00 אמא הולכת הביתה אחרי 7 דקות (מטכלי), וחוזרת לאסוף ילדה "אכולה" למנוחת צהרים בבית (ליבי היתה נרגשת מדי בשביל לנוח כרגיל וקמה אחרי 40 דק בלבד).
יום ששי - רגיל. לשה בצק לחלת השבת המסורתית בבוקר, אמא ואבא מבלים בבית, ועוד מעט נלך לקחת אותה מהגן..

אוף-טופיק: פרידה 2

כפי שכבר כתבנו כאן, נפרדנו מזוג חברים טובים. רק השבוע הם זכו לקבל את הציוד שלהם ולהתחבר שוב לאינטרנט.
אז כמחווה להם, הנה הפוסט שכתבנו אז בשלמותו. נקווה שהפעם הם יוכלו לקרוא אותו...

העולם לא נגמר בפיזיקה. חברים טובים הם ההוכחה, במובן זה שהם עומדים בסתירה לחוק שימור האנרגיה... מי שהתברך בחברים טובים ומכיר את החוק הנ"ל כנראה יודע שאני צודק.

אתמול נפרדנו מזוג חברים אשר יוצא לנסות את מזלו בדנמרק הרחוקה. הזוג הזה הוא מסוג החברים שהולכים איתך ה-ר-ב-ה זמן, שאתה והם יודעים שיש ביניכם משהו אמיתי... והם עוד שכנים!
בפעם הראשונה שאתה שומע על הנסיעה המתוכננת, הלב שלך נצבט.
הצביטה נשארת שם כשאתם מדברים על זה... כשזה מתקדם וקורם עור וגידים... כשיש תאריך...
כשאתה רואה רואה אותם עוזבים את הבריכה ביום האחרון, הצביטה הופכת לפצע.
כשאתם יושבים בפעם האחרונה על המרפסת, בלילה שלפני, והרוח הקלה של תחילת הקיץ מרפרפת בין המילים, זה כמו רשת שלוחצת לך את כל הלב מסביב.
זה לא כעס, אני מאחל להם שיצליח ושיהיה נהדר.. והכל, *באמת*!
אני יודע שנשמור על קשר ושבעולם המקושר של היום - נדבר, נכתוב, נראה, נבקר...
אבל אנחנו נתגעגע, והם יחסרו לנו - בקפה של יום ששי בבוקר, בלילה על המרפסת, בבריכה... סתם לראות את אחד מהם לוקח בבוקר את הילדים לגן ולנפנף ביד לשלום...

...הם אמורים כבר להיות שם עכשיו, בדנמרק. אני מקווה שהם יספיקו לקרוא את הפוסט הזה, כי הוא נכתב בשביל שהם ידעו שעם כל הרצון והתקווה שיהיה להם טוב, עצוב לנו.

להת' א. וד. - ... ותדאגו שכשנתראה יהיה לכם חיוך של אושר על הפנים!

תעלומות...

לפעמים קורה שאני עומד מול המציאות, מגרד את פדחתי במבוכה ולא מצליח להבין: "איך זה יכול להיות?" אלה לא מצבים שכיחים. ברוב המקרים, מטריאליזם אמפירי מעורב במעט ניו-אייג' מספק תשובות סבירות למאורעות חיינו השונים. ברוב המקרים - לא בכולם!
השבוע זה קרה לי 3 פעמים. שלוש פעמים בתוך שבוע אחד; אי אפשר עם הילדה הזאת!
ליבי עולה מדרגות בתחום התקשוררת המילולית. כמות המילים שלה הוכפלה (לדעתי) בשבוע-שבועיים האחרונים, הג'יבריש שלה הפך למורכב הרבה יותר - הרבה עיצורים ואותיות גרוניות נוספו לרפרטואר, וגם המקצב והניגון השתנה - זה כבר לא רק Aahhh, ehhh,yooo, אלא משהו הרבה יותר מורכב. היא חוזרת על הרבה מילים שהיא שומעת ומשתמשת במילים חדשות. העניין הוא שלרוב אנחנו (הוריה המסורים) יכולים להבין ולשייך את המילים למקור שלהן. אבל יש מקרים ש.. ??? פשוט לא מבינים!

יום אחד ביקשה הגברת הבלונדינית שלנו מאמא שלה ריבה - "בה". זה כשלעצמו חדש, אבל זה אחד מהמקרים הרבים שליבי מיישמת מילים שהיא שומעת מאמא ביום-יום; אבל אז הוסיפה ליבי את המלה "תות", כלומר - היא רוצה ריבת תות. מה שאני לא מצליח להבין זה איך לכל הרוחות היא קישרה את המלה תות לריבה? נכון, זו אכן ריבת תות, אבל מאיפה היא ידעה את זה? זה לא משהו שהיא שמעה מאיתנו, או ממישהו אחר (למיטב ידיעתי); נכון שהיא מכירה את המלה תות, אבל לא בהקשר של ריבה, אלא בהקשר של עץ תות, וזה תות אחר.

מילה נוספת שלא ברור מאיפה הדיעה אליה היא "ברך". יום בהיר אחד ליבי הצביעה על הברך שלה ואמרה לאמא "ברך". איך ואיפה היא למדה? שוב - לא מאיתנו.

יש עוד כל מיני תעלומות שכאלה... לרוב, ליבי מעדיפה שאמא (ולא אבא) תשכיב אותה לישון. כרגיל אצל הילדה האסרטיבית שלנו, העדפה מתבטאת ביותר ממחאה עדינה ומנומסת... אבל ביום ו' האחרון החליטה הגברת שהיום אבא ישכיב אותה לנוח צהרים. אחזה בידי, הובילה אותי לחדר שלה ועלתה למיטה... זה לא שקה לא היתה שם. ליבי יכלה לבחור ובחרה אותי. מה נשתנה?? למה דווקא באותו יום? לא שזה מפריע לי חלילה... אבל אני כל כך רוצה להבין.

בכלל, הייתי כל כך רוצה להבין יותר איך עובד המוח הצעיר הזה שמסתובב לנו בבית, אבל מבפנים. להבין איך היא עושה את מה שהיא עושה, מה היא חושבת ואיך (הרי אין לה עדיין מספיק מילים)... מן הסתם, אני חולק את ההרגשה הזו עם עוד אלפי אבות ואמהות, אשר עומדים נפעמים, סקרנים, ולפעמים אובדי עצות מול נפלאות ילדיהם.
במחשבה שניה, הידע הורס את הקסם...

להת' בינתיים
נ.ב. - מצטער, היום אין תמונה :-(

יום הולדת שמח

בשעה טובה, אם כי באיחור אופנתי, חגגנו לליבי יום הולדת שנתיים בשבת האחרונה. האירוע המשמח נחוג במסגרת המשפחה הקרובה: הורים,סבים/סבתות ואחים/אחיות על נשיהם וטפם. סך כל הכבודה, כ- 23 ראש.

היה יום הולדת כייפי, בלי מערכות שמע זועמות ומפעילים חדורי עזוז וגבורה. רק אנחנו. הילדים התנהגו למופת, ובהתחשב בעובדה שהיו 7 וחצי (אם לספור את בן האחות הצעיר כחצי) - מדובר בפלא אמיתי. אפילו הפעילות בבריכת הילדים התנהלה בשליטה יחסית.

אני מניח שהחשיבות של אירועים כאלה משתנה בין משפחה למשפחה (ומן הסתם, לאורך השנים והילדים), אבל אצלנו האירוע הזה היה טעון רגשית, במיוחד עבור קה. אחרי הכל, היו לה הרבה שנים לתכנן, לדמיין, לרצות כל כך... והנה זה קורה. הרי אין דבר יותר קשה מהתגשמות של משהו שציפית לו כל כך. המציאות מקפידה לסטור לך פעם מימין... פעם משמאל; פעם זה התאריך שלא מסתדר (כי יש לנו מקבץ ימי הולדת סביב סוף יולי/תחילת אוגוסט), פעם זה מישהו קרוב שזורק איזה משפט מקומם... ופעם זה סתם אתה והתמונה שצרובה בראש, שלא מתיישבת עם מה שהולך לקרות... וכל סטירה כזו כואבת.
זו הסיבה שהשמחה שלי כפולה: גם יום הולדת שנתיים לבת שלי - עכשיו היא פעוטה באופן רשמי, וגם יום הולדת מוצלח, נעים, והכי חשוב: מתאים לנו, כמו שרצינו... הייתם צריכים לראות את ליבי מכבה את הנרות! בעצם, למה הייתם צריכים? הנה תראו:


טוב, נכון שלא רואים את עיני התכלת, אבל שימו לב ליציבה, לעוצמת הנשיפה... לבלונד! איזו ילדה! והנה תמונה שבה כן רואים את עין התכלת:


עברו כבר כמעט 6 חודשים, ואני עדיין לא התרגלתי. אני לא בטוח שאתרגל אי פעם.
עוד משהו שקרה ממש היום:
אמא וליבי היו בטיפת חלב. הנסיכה שלנו עלתה ב- 1.7 ק"ג וגבהה ב- 1.3 ס"מ בשלושה חודשים האחרונים.
החיים יפים בישראל נכון?

אז להת' בינתיים

שיחה עם הגננת

יש משהו מוזר בדואליות שבין המחשבות והמילים. מצד אחד, רוב חיינו אנחנו חושבים במילים. קשה לנו מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחשוב מחוץ למסגרת המילים והשפה שלנו. מצד שני, אנחנו לא *בדיוק* חושבים במילים, ועל כך יעיד כנראה כל מי שהתנסה בחוויה הדי מתסכלת, עבורי לפחות, של כתיבה או תמלול של המחשבות שלו. יתכן שחלק מהבעיה נעוץ בעובדה הפיזיקלית הפשוטה שאנחנו חושבים במהירות האור, אבל כותבים ומקלידים במהירות החושך... זה כנראה לא רק זה - הדברים פשוט ברורים לך במחשבה, עד לרגע שבו אתה מנסה לכתוב אותם... למשל: כל הקדמה הטרחנית שלעיל, חלפה במוחי בהבזק של שניות, אבל לקח לי הרבה זמן לגלגל אותה לדפוס.

ביום ששי היינו בשיחה עם הגננת המיועדת של הנסיכה הקסומה שלנו, וכמובן שנתבקשנו לספר עליה.
אז איך מתארים את ליבי ב- 5 משפטים? מה אומרים? הרי הכל כל כך ברור כשאתה חושב על זה, אבל כשזה מגיע למילים... אתה מוצא את עצמך נאבק בניואנסים, במילים שנשמעות אחרת ברגע שהן נאמרות, במשמעויות ואסוציאציות - סלט!
הנה מה שאמרנו בקווים כלליים:
- ליבי ילדה מדהימה. נכון, כל הורה חושב ככה על הילד שלו, אבל אנחנו מרגישים שבמקרה שלנו באמת מדובר בילדה מאוד מיוחדת. יש בה משהו מרתק, שמושך את תשומת הלב של כל מי שרואה אותה - גם כאלה שלא מכירים את "הסיפור" שלה. נכון, היא יפהפיה, אבל זה לא רק זה.
- ליבי מאוד חזקה. פיזית ונפשית. היא מסוגלת לעשות דברים שרוב בני גילה לא עושים, היא דוחפת את עצמה להרחיב את היכולות שלה ואת הגבולות שמציבים מולה. היא לא מוותרת - לא לעצמה ולא לנו. היא עושה את זה בנחישות, בתחכום ובחן המיוחד שלה.
- ליבי ילדה מאומצת. העובדה הזו היא חלק ממנה, אבל אנחנו מאוד רוצים שהעובדה הזו לא תגרור בעקבותיה יחס מיוחד, שלא יקשרו כל צעד שהיא עושה ל"היסטוריה" שלה. היא מאומצת, עובדה; היא גם בלונדינית, עובדה; היא גם נולדה בקיץ, עובדה.
- ליבי גדלה בבית יתומים ברוסיה. אנחנו היינו שם וראינו את בית היתומים מבחוץ ומבפנים. בניגוד לדעות הקדומות שאופפות את התחום הזה (ויתכן שלחלק מהן יש ביסוס כזה או אחר), זה בית ילדים מצוין! ליבי קיבלה שם טיפול וחינוך מעולה. נכון, אי אפשר לספק לילדה תחליף להורים בבית ילדים, אבל העבודה שעשו שם היא מצויינת ומגיע להם שאפו, כפי שכבר נכתב כאן: ג'חנון, והצדעה לרוסים.
- אנחנו מאוד, אבל מאוד אוהבים את ליבי והיא מאוד מאוד חשובה לנו. אנחנו רוצים שיהיו לה חיים נהדרים, והגן (גנון?) הוא שלב חשוב. אנחנו מאמינים שהיא מוכנה (אני שונא את המילה "בשלה" - היא לא נקטרינה!) ללכת לגנון ואנחנו מקווים מאוד שהקליטה תהיה קלה ושתהיה לה שנה נהדרת.

היום היינו עם ליבי אצל דר' אנטמן, שפגש אותה גם בביקור הראשון שלנו בקראס, לפני כמעט שנה (איך שהזמן רץ!).
ליבי היתה נהדרת, וגם דר' אנטמן חושב שמדובר ב[ציטוט]: "סיפור הצלחה".
אנחנו מאוד שמחים, למרות שבינינו... אנחנו הרי יודעים את זה...

להת' בינתיים..

יייאאאאאםםםם

ככה ליבי שלנו קוראת לו, לים. למדנו את זה בקפריסין... מה קפריסין? איך קפריסין?...
ובכן, קה ואנוכי החלטנו למסד את הקשר בינינו. נסענו לקפריסין כדי להתחתן, ושילבנו גם חופשה קצרה של 3 לילות עם נסיכת הכתר, ההורים שלה ואמא שלי. סבא מאיר (ד"ר לירון), וגור, הבן שלי לא יכלו להצטרף, וחבל.
היה לנו נהדר. לרנקה היא עיר חביבה והחוף ברצועת המלונות סימפטי ונקי. אימצנו לנו את שגרת קראס המוכרת- ארוחת בוקר בריאה ומלאה ומאוחרת יחסית, ואח"כ פעילות עד הערב. מנוחות הצהריים של ליבי היו על החוף, בצל השמשיה... כל חובבי הים חגגו להם שעות רבות של רביצה על החוף, שיזוף ורחצה בים ובבריכה. בערב יצאנו לאחת הטברנות שממול וסעדנו את לבנו כדת וכדין ממיטב המטבח המקומי.



ליבי חגגה את הפסטיבל המים הזה במלוא עצמתו. המילה יאאאאאאאםםםם פרצה בשמחה מפיה בכל פעם שקצהו של הים הכחול הציץ מהחלון או בין שני בתים. למדנו גם להגיד "ניה" כדי לציין את האוניות שראינו נכנסות ויוצאות בנמל.
בבריכת המלון למדנו לקפוץ מעין קפיצת ראש, והרשמנו את כל אורחי המלון בחיוניות שלנו במים ובכלל. היה לנו נהדר! למעשה, לא ברור לנו למה חזרנו בכלל.
החלק הקשה יותר היה השהיה בשדות התעופה. התורים האינסופיים, ההתנהגות הבזויה - כן, אין לי מילה אחרת - של חלק מבני עמנו, הביורוקרטיה... בכל פעם שאני מגיע לשדה תעופה, אני חושב שחייבת להיות דרך טובה יותר לעשות את זה.

אז זהו - חזרנו ביום ב' אחה"צ וההורים חזרו באותו יום בלילה. וחזרנו לשגרת היום-יום שלנו. ליבי ואמא שלה מבקרות די הרבה בבריכת השחיה של יקום, אני מצליח להצטרף למשפחה שלי בימי שני ורביעי...

היום חגגנו יום הולדת לאמא של קרן - על החוף, במכמורת. היה ים די סוער, אבל ליבי שלנו: "ייייאאאאאאאאאאם" ורצה למים. תוך דקה, עבר עליה איזה גל וצינן קצת את ההתלהבות, אבל היא ושאר הילדים המשיכו לשחק במים על קו החוף עוד הרבה זמן.. והפעם גם גור היה איתנו ורכב על הגלים.

היה משהו סמלי בהבדלים בין הים בקפריסין והים בישראל. נכון שבחלקו, זה מקרי ותלוי מזג אויר, אבל...
הים בקפריסין היה נקי, לא סוער, וגם הגלים שהגיעו, היו מסודרים.. ישרים.. כמעט בלי סחיפה. נחמד, חברותי כזה... ובשבילי זה קצת משעמם. הים שלנו היה סוער, גלים מסוכסכים בינם לבין עצמם... במקום חול יש אבני כורכר דוקרות... לפחות החוף היה נקי יחסית. אבל אני אוהב יותר את הים שלנו. הוא מעניין, מאתגר... רק שלא יהיו מדוזות!

אז זהו בינתיים... אתם מוזמנים לאחל מזל טוב, אבל ממש לא חובה... ולהתראות בינתיים.

געגועים לקראס

אוהו... השארנו את הפוסט המדכא של "צער גידול ילדים" כבר יותר מדי זמן. היום נדבר על משהו אחר.

אני מעריך שלרובנו המכריע יש איזה מקום שהוא קורא לו "בית", אבל... לרובנו יש עוד מקומות שהותרנו מאחורינו ונשארו "חשובים" לנו. מקומות שנולדנו ו/או גרנו בהם, מקומות שבהם עברנו איזו חוויה מעצבת, או שאולי סתם, מאיזו שהיא סיבה, נשארו מקומות שאכפת לנו מהם... ובתוך אלה (או אולי בעצם לידם, אין כאן קבוצה שמכילה אחרת, או חפיפה מלאה), יש גם את המקומות שהיינו רוצים לחזור אליהם.

אנחנו צירפנו לנו מקום חדש ומרוחק יחסית, עם הצטרפותה של ליבי לחיינו. לקחנו אותה מקראס, אבל השארנו בתמורה חתיכה קטנה מהלב בעיר הסיבירית הרחוקה ההיא. איך קורה שמקום שעד לפני פחות משנה לא שמענו את שמו (או שאולי כן, אבל מי זוכר?), יהפוך למשמעותי כל כך בחיים שלנו...
- אנחנו מבקשים מאנשים שנוסעים לשם תמונות,
- אנחנו עוקבים אחרי תחזית מזג האויר,
- העיר וחלק ממוסדותיה שלמדנו להכיר מופיעים ב- FAVORITES של ה- GOOGLE EARTH שלנו.
- אנחנו סקרנים לדעת מה קורה שם...
לפעמים אנחנו מתגעגעים לשם. לשלג הלבן, למינוס 20, לרחובות, ליניסיי...

אני לא יודע אם נחזור אי פעם לקראס. אני רוצה להאמין שכן.
בכל אופן... בינתיים, הוספתי בצד שמאל את התחזית היומית של קראס, ואני בודק אפשרות להוסיף תמונות מהעיר, או אולי איזה FEED של WEBCAM.

עריכה: אני מצרף כאן כמה תמונות של קראס שליקטתי מ- Panoramio.com -
לנו הן עושות משהו בלב:
פנורמה יפה של חלק מהעיר - מצולם מהבניין הגבוה שמעל צ'יינה טאון, לכיוון מערב:


"שער הנצחון" שבקצה רחוב מירה:


"קוסמוס" בקראס. נמצא בחלק הצפוני של העיר שבו כמעט ולא היינו (למעט כל מיני קיצורי דרך של גנה כדי לברוח מהפקקים), אנחנו כן מכירים את המזג אויר הזה...


הביג-בן המקומי, גאוות העיר. נמצא ממש ליד המלון בצומת של רחוב מרקס והרחוב שיורד לגשר היניסיי:


זהו, לא יודע מה בעצם הפואנטה בפוסט הזה (תודו שלרוב יש פואנטה אחת לפחות), אבל כן רציתי לדבר על זה, וכך עשיתי.

להת' בינתיים... אה כן, למי שמתעניין: ליבי צומחת ופורחת, שמחה, אוכלת טוב, "חולה" על מים, מרביצה קצת, מחבקת הרבה... בקיצור - הכל מצויין, תודה רבה...

צער גידול ילדים

מה שתכננתי לפוסט הזה היה מעין "ראיון עם אם מאמצת", שבו הייתי אמור לתאר, במתכונת של ראיון עיתונאי, חלק מהתהליך שעברנו מקודת ראותה של קה. אבל לחיים, ולנפשות הפועלות בסיפור שלנו, יש (או אולי יותר נכון - אין) תוכניות משל עצמם והם מזמנים לנו הפתעות ואתגרים מלוא החופן.
הפוסט שאתם עומדים לקרוא מתאר מן רגע שכזה, שהולך קשה, שלא כיף... רבותי, גידול ילדים זה לא פיקניק.

יום שישי עוד היה בסדר. היינו אצל הורים של קה, בארוחת שישי. אחרי כחודש וחצי שהבית היה בשיפוצים, סוף-סוף גמרו לעבוד (כרגיל, באיחור של 100% - היה אמור להיגמר תוך 3 שבועות), ושמחנו לחנוך את הבית המשודרג. באמת יצא פצצה! ליבי שלנו אולי התרשמה מהשיפוץ - קשה לדעת כיון שלא התייחסה לנושא באופן ישיר - אבל בחרה דווקא את הארוחה הזו כדי להציג אספקטים שונים ומגוונים של התנהגות ברברית עם שורשים ויזיגוטים. נכון, היא ילדה בת פחות משנתיים... אבל רבאק! היא יודעת גם להתנהג כשהיא רוצה. אמנם הערב עבר בסה"כ בסדר גמור, אבל גם ליבי וגם אני מרטנו קצת את עצביה של אמא קרן.
כאן אולי המקום להזכיר, שבשבועיים האחרונים ליבי מתעוררת כל לילה, לרוב יותר מפעם אחת. אנחנו מתמודדים. הצלחנו כבר להגיע למצב שבו בחלק מהמקרים היא אפילו לא יורדת מהמיטה - מספיקות לה כמה מילות עידוד מאיתנו ואנחנו אפילו לא צריכים לקום - אבל להתעורר צריך! במקרים אחרים, לא רק שצריך "לגרש" אותה חזרה למיטה שלה, אלא גם להצטרף אליה בחדר ולהרדים אותה, מה שאומר שגם מתעוררים וגם קמים. כשזה קורה פעמיים-שלוש בלילה... זה שוחק. אני יודע... יש הורים שלא ישנים לילה רצוף כבר 5 שנים, יש הורים שישנים עם הילדים במיטה, ויש הורים שהילדים ישנים איתם במיטה. אז מה?...
בכל אופן, היו לנו שבועיים עם שינה מאעפנה (אנא סלחו על הביטוי, אבל עדיין לא מצאתי מילה בעברית שמתארת באופן מדויק את התערובת של עליבות, עייפות וחוסר עניין ציבורי כמו המילה מאעפן). למי מכם שתוהה - כן, זה שוחק... פורם את התפרים בצדדים, הצבעים דוהים, וקצות העצבים הופכים לרגישים. אה, כן.. כמעט שכחתי - גם תפסתי לי דלקת אוזנים קלילה. יש יותר טוב?

שבת בבוקר; השעה שש ורבע. טראח, הילדה מופיעה אצלנו בחדר. שנינו גמורים. קה ניסתה להרדים את ליבי אצלנו במיטה, ללא הצלחה. לי הלך קצת יותר והילדונת נתנה עוד איזה 3/4 שעה אצלה במיטה, אבל זהו. קה לקחה את הבוקר, ואח"כ אכלנו פנקייק, אבל פשוט לא היה לנו כוח יותר. זו לא היתה רק העייפות הפיזית, אולי זה אפילו לא היה שייך. הבטריה פשוט נגמרה. כעסנו אחד על שני, כעסנו על ליבי, כעסנו על העולם! אני מתאר לעצמי שלכולם יש רגעים כאלה, ומהצד, הנושא תמיד ריתק אותי: מה גורם לענף להישבר דווקא עכשיו? מה גורם למישהו להתמרד דווקא היום אחרי שנים? אבל לא הייתי בצד - הייתי באמצע!
בכל מקרה, לפעמים צריך לדעת לסגת, וקה ידעה לעשות את הדבר הנכון והנבון. איזה מזל שיש סבים שגרים כל כך קרוב ושתמיד שמחים לעוד קצת זמן ליבי.

מכאן, העניינים חזרו למגמת עליה. עצרנו את המפולת. שתינו קפה בשקט, דיברנו קצת ויישרנו את הדברים... וניצלנו את ההזדמנות לנסוע לאבו-אדהם בת"א כדי להביא לנו 2 מנות של החומוס הכי טוב בעולם (+ מנת הדגמה לסבים המסורים). עוד כשהיינו בקראס, קה דיברה על זה שהמסע שלנו יושלם סופית כשנחזור לארץ עם ליבי וניסע לאבו-אדהם - אז הנה... סוף-סוף אפשר לשים V.
חזרנו לקחת את ליבי בדיוק כשהיא נרדמה לשנת צהריים. וכמו שאמרתי, העניינים חזרו למסלול תקין.

לפני שאסיים, אני חושב שכדאי שאענה על שאלה שעלתה בי תוך כדי הכתיבה: למה בעצם כתבתי על כל זה? כולנו יודעים שיש רגעים (ולפעמים זה נמשך הרבה יותר) שזה לא הולך, שרע... אבל למה לכתוב דווקא על זה בבלוג? ובכן, התשובה שלי מורכבת משני חלקים:
א. הבלוג הזה נכתב בראש ובראשונה למען ליבי, כדי שיהיה לה מין יומן כזה של הילדות המוקדמת שלה - של התקופה שאין בה עדיין זכרונות. כמו בכל יומן, לא יהיה בו הכל, אבל צריך שיהיה בו גם כאלה...
ב. עבור קוראי את הבלוג הזה - שחלקם מכירים אותנו ואת ליבי מקרוב, חלקם נהנים מזיו פניה רק לפעמים, וחלקם אינם מכירים אותנו כלל - אם נדמה היה שאנחנו מרחפים לנו באושר בין עלה כותרת אחד למישנהו, ישמש נא פוסט זה כעדות: יש גם בוץ בגינה.

להת'

ממה ליבי פוחדת?

שני דברים שגיליתי היום:
1. סוף-סוף גיליתי מה באמת מפחיד את ליבי. שואב האבק שלנו גורם לה להתרחק בבכי ולאיים על השואב האויב ב... לא יודע בדיוק למה היא מתכוונת, אבל זה נשמע כמו משהו לא סימפטי בשבילו. זו תגובה די חדשה בשבילי, אבל קה אומרת שזה ככה כבר כמה שבועות. כעקרון, לא בריא שאישה פוחדת משואב אבק ;-) ... כנראה שנצטרך לטפל בזה בהמשך הדרך.
2. עוד משהו חדש: פעם, אם הייתי עושה "הצגה" של בכי, כדי לקבל חיבוק, ליבי היתה מסתכלת עלי ומתעלמת לגמרי. היום, היא מבינה את הצורך שלנו ומתמסרת באהבה.

טוב, די. העיניים נעצמות והאצבעות מתפטרות.
להת

סוף שבוע בצפון עם ה"ילדג"

עריכה: אתמול סוף-סוף התלבש לי! מצאתי את הכינוי המתאים לליבי: ליבי היא ילדה-דג, או בקיצור "ילדג". עכשיו אפשר להמשיך הלאה..
היינו בצפון - סופ"ש. יצאנו ביום ששי בצהרים, אחרי מרוץ סביב השעון. להתארגן ללילה מחוץ לבית עם שני ילדים (גור וליבי), זה הרבה יותר מסובך מאשר כשיוצאים לבד... אז איחרנו קצת לצאת, אבל העיקר שיצאנו. בדרך חשבנו עם המשפחה השניה (ר. וא, חברים ותיקים) איפה אפשר לעצור בדרך לרמה, בלי להתערבב בעמישראל נושא הצידניות, המנגלים והמוסיקה הרועשת, שאיכשהו שוכח תמיד את שקיות האשפה בבית. חשבנו וחככנו עד שההארה הפציעה - למה שלא ניסע לתל-עמל, לאסי.
אני הרי יליד המקום, ויש לי משפחה שם... ניסע לבקר אותם ונבלה קצת במקום הכי יפה בעולם. הגענו לאסי בערך ב- 1:30. ר. וא. קיבלו את הטריפ של תל-עמל ישר בפנים - כמו שקורה לכל מי שמגיע לשם. קשה כל כך להאמין שהמקום באמת קיים. אי שם במדינת ישראל השחונה והצפופה, זורם לו נחל באמצע הקיבוץ... אבל נחל אמיתי! 30 מ' רוחב, עומק של 1.5 עד שני מטר, מים מתוקים, בטמפרטורה הנכונה... גדות הנחל עטורות דשאים ועצים והכל נקי וריק מאנשים. נשמע כמו אגדה אורבנית, אבל זה אמיתי לגמרי. מי שהתלהב אפילו יותר היא ליבי "דג במים" שלנו. רק פקחה עיניים וראתה את המראה, ופצחה במחיאות כפיים, קריאות "נאין" (מים), וניסיונות להיחלץ מהכסא... אסרטיבית כבר אמרנו? עכשיו דמיינו לכם מה זה להוציא אותה משם...
אם כל זה לא מספיק, אחרי כחצי שעה הופיעו (בלא תיאום מראש), אח שלי ועוד שני חברים.
בקיצור, התמכרנו לעונג... כולל ארוחת צהרים וקפה... רק בחמש אחה"צ יצאנו לכיוון הרמה.
הזמנו מקום באליעד (דרום הרמה), במין אוהל שאמור לאכלס קבוצות. למזלנו, היינו "יחידים ביחידה" כמו שאומרים. היו שם אלף מזרונים שנערמו אחד על השני, כך שכל ילד שרצה ישן על הר של 8 מזרונים, עשינו ארוחת ערב על האש + דברים מהבית... אחרי שכל הילדים פרשו לישון, פשוט ישבנו שם ארבעתנו ודיברנו.
נדמה לי שכבר ציינתי איפשהו שמבחינתי, לילה כזה הוא הבילוי האולטימטיבי. קראתי פעם כאן על תופעה שנקראת "שחיקה הדוניסטית". הכוונה היא לזה שזמן לא רב אחרי ש[למשל] קנינו משהו, אנחנו מפסיקים להתרגש ממנו והוא הופך לסטנדרט אותו אנחנו מנסים (שוב) לשפר. זה לא קורה לנו עם חוויות. אמנם התופעה הזו מוכרת לרובנו, אבל המסקנה ממנה כנראה לא נקלטת אצל הרוב המכריע: במקום לאסוף רכוש, צריך לאסוף חוויות וזכרונות... ועד כאן העשרה להיום.
למי מכם שמתעניין, ילדתנו, שאתמול מלאו לה שנה ו- 11 חודש, נהנתה מאוד. טיפלה באש, שיחקה עם שאר הילדים כשווה בין שווים... היה לה קצת קשה להירדם, אבל שכבנו על מזרון מול האש, שרנו וליטפנו - לקח 5 דקות יותר. נו שוין... את הההצגה היא שמרה ליום שבת.

בשבת, אחרי ארוחת בוקר (כולל הפנקייק המסורתי של אבא), נסענו לתל דן. מי שלא היה שם - נא להגיע בדחיפות, המקום הוא פנינה. כמויות המים, הצמחיה.. זה לא בארץ!



ליבי שלנו הלכה את איתנו את המסלול הארוך, כשעה וחצי בקצב איטי. ההתלהבות שלה ממים התבטאה גם בדיבור - היא קוראת להם "נאין" ואת זה לא הפסקנו לשמוע; אבל הנסיכה שלנו לא רק מדברת, היא גם עושה! לא היה פלג מים שלא טעם את טעם נעליה, והמים קרים! פשוט תענוג איך שהיא הולכת בטיולים. השבילים בשמורה עשוים מסלעים שמצריכים מילד בן שנתיים שיווי משקל ומאמץ. ליבי הלכה את כל הדרך (למעט 100 מ'), על שתי רגליה השריריות, עם יד לסיוע. היה פשוט נהדר. הילדה הזו כל כך חזקה וחסונה, גם פיזית וגם נפשית. איזה מזל יש לנו!
ביציאה מתל דן פגשנו קבוצת תיירים יפנית. ליבי פשוט מהממת אותם. לא עוברות 5 דקות והיא מוקפת ב 5-6 מעריצים/ות שמנסה... לא בדיוק יודע מה. לך תבין יפנים, אבל הכוונות שלהם נראות טובות, ואם מישהו מהם מחזיק בננה או תפוז למשל...

חזרנו הביתה דרך תל-עמל. לא יכולנו להתאפק. זה היה קצר יותר הפעם, למרות מחאותיה של ה"ילדג"... מה שכן, היה לנו העונג להיפגש עם יואב, בן דודי, אשתו וילדיו. הנסיעה הביתה עברה בנעימים, *לא היו פקקים*, גור וליבי שיחקו רוב הדרך והיא נרדמה רק 5 דקות לפני שהגענו, אז פשוט העברנו אותה למיטה וזהו.

סופ"ש מלא (יש יאמרו גדוש), שטוען אותך אנרגיה מצד אחד, ומאידך מעייף מאוד.
התחלתי לכתוב אתמול (שבת) ואני מסיים היום (ראשון)... יש השקעה!
להת' בינתיים

דג במים

איזה ילדה מ-ד-ה-י-מ-ה! אף פעם לא ראיתי מישהו שהביטוי "דג במים" מתאים לו יותר מליבי. מה שהיא עושה בבריכת שחיה... ילדה בת שנה ועשר - קופצת למים מהמעקה (עם יד, כדי לוודא שלא תחטוף מהמעקה), צוללת בלי למצמץ, ויוצאת אחרי שניה או שתיים עם חיוך מרוח על כל הפרצוף. אל תתבלבלו - היא רוצה ומבקשת עוד! כשניסינו לשים אותה בגלגל - כזה מהסוג החדיש שאמור למנוע מהפעוט להתהפך או לעוף ממנו - איזה עלבון! ואיזה קרב! הדבר היחיד שהיה מקובל על הגברת האסרטיבית שלנו, זה לשבת בו כך שהיא תוכל להפוך אותו ולצלול למים. היא צוללת כבר יותר מ- 5 שניות! יותר מזה עוד לא היה לי האומץ לבדוק, ועמכם הסליחה...

העניין הוא שליבי היא לא רק דג במים במובן הזה, הצר. ליבי היא דג במים אמיתי, במשמעות העמוקה יותר. היא מסתדרת בכל מקום ומצב, לא מראה סימני מצוקה, וכמעט אין קשיי הסתגלות למצבים חדשים.
לפעמים, כשאני מסתכל עליה צועדת (בהליכה הנון-שלנטית המיוחדת שלה), נדמה לי שמבחינתה, העולם נברא רק כדי שהיא תוכל לחיות בו להנאתה... ואני מאמין שכך בדיוק צריכה ילדה בת שנה ועשר להרגיש כדי להיות מאושרת.



גם הדיבור והתקשורת עולים מדרגה (רואים, אמרתי לכם: הנה ההוכחה). בתחילת השבוע נוספו לנו כמה וכמה מילים. נכון, כמו במקרים רבים, ליבי'נקה שלנו מקורית בבחירה: "חלב", "פרפר", "גיא", "איילה"... ומה עם אמא, אבא? יוק! לאמא עוד יש שם: "קה". לי אפילו אין את זה. מעבר למילים האלה, היא מסכימה לחזור על מילים כשמבקשים ממנה ("תגידי ___"), ושימו לב לתחכום: במידה ונדמה לה שהמילה המבוקשת מסובכת מדי, יש ברירות מחדל: "אה" או "אי" והעניין מבחינתה פתור - אם לא מוצא חן בעיניך, תתמודד...

אז זהו להיום.

לילה ראשון בלי אמא

לילה ראשון בלי אמא!.. טוב, לא בדיוק - היו לליבי שלנו הרבה כאלה, אבל זה היה בחיים אחרים, בארץ אחרת, רחוקה רחוקה... היא אפילו לא היתה ליבי אז, אלא מישהי אחרת.
אז הלילה קה שלנו יצאה ב- 7 בערב ותחזור רק מחר בבוקר; כמו שאמרתי, לילה ראשון בלי אמא. אבא וליבי אכלו יחד ארוחת ערב (סטנדרטית: ירקות, גבינה לבנה, חביתה, קצת פסטרמה ותירס - קיבוצניקים), אח"כ יצאנו לטיול ערב לזרוק את הפח. אני יודע - יהיו שיאמרו שאני מקלקל את הילדה, כי לזרוק פח זה חלק מחובותיו של הגבר בבית. אז יגידו... זאת הבת שלי, לא שלהם! המשכנו את הטיול ופגשנו בדרך את י. בדרכו לאלונית. בחור חריף שכל וחד לשון, י זה, אבל אפילו הוא נפל ברשתה של הבלונדינית הקטנה שלנו.
אחרי המקלחת, יצאנו לטיול לילה. בנגוד לטיול ערב, טיול הלילה התבצע על הידים, כדי ליצור אוירה רגועה שתתאים להשכבה. כשעברנו את גן חצב, זכינו לברכת לילה טוב גם מהטווס שלנו. ליבי יודעת לחכות את הקריאה שלו באופן מעורר קנאה.
אח"כ הלכנו לישון, וליבי נרדמה אחרי שיר וחצי...

יש דברים שקשה לנו להבחין בהם. אנחנו פשוט קרובים מדי, חיים אותם יום-יום. דווקא אנשים אחרים, שפוגשים את ליבי פחות, שמים לב אליהם מיד. למשל, קולגה של קרן שהיתה אצלנו היום, הופתעה מאוד מהיכולת של ליבי לתקשר ולהיות מובנת בלי מילים. האמת, אנחנו כמעט תמיד מבינים מה היא רוצה, למרות שליבי לא מדברת (במובן המקובל של המילה). היכולת שלה לתקשר במבטים, מחוות, מלמולים וקולות אחרים היא באמת פנומנלית... אתה פשוט מבין מה היא רוצה, וזהו - אז למה באמת לטרוח לדבר?
אם כבר מדברים על זה - לי נדמה שהסכר עומד להיפרץ. בשבוע האחרון ליבי מתחילה לחזור על מילים, אם ביוזמתה ואם כשמבקשים ממנה. בעיני זה סימן ברור. לא יודע אם זה כל כך חשוב, אבל אמרתי...

היא עקשנית, ליבי שלנו. ברור שהיא בודקת גבולות - זה הגיל. אבל אצל הנסיכה שלנו, הבדיקה היא יסודית: לא פעם, לא פעמיים... שוב ושוב ושוב... רק אחרי שבוע שבועיים של ניסיונות בלתי פוסקים, מתוחכמים ומטריפים את הדעת, היא מקבלת אחר כבוד את הקו שהוצב... ומוצאת מיד יעד אחר הממתין לכיבוש. *לוחמת*. מכירים את המדבקות האלה - NO FEAR - זו ליבי! בבריכה היא צוללת, קופצת (עם יד)... והיא היתה שם בסה"כ שלוש פעמים! תראו אותה עם הממטרה:

אתמול סיימנו את השבת במדורה קצרה בחצר שלנו. ישבנו ליד האש עם סבא וסבתא, אכלנו דובדבנים טריים מהגולן, והיה נהדר. למה סיפרתי את זה בעצם? סתם... שתקנאו!

להת'

אוף-טופיק: פרידה...

העולם לא נגמר בפיזיקה. חברים טובים הם ההוכחה, במובן זה שהם עומדים בסתירה לחוק שימור האנרגיה... מי שהתברך בחברים טובים ומכיר את החוק הנ"ל כנראה יודע שאני צודק.

אתמול נפרדנו מזוג חברים אשר יוצא לנסות את מזלו בדנמרק הרחוקה. הזוג הזה הוא מסוג החברים שהולכים איתך ה-ר-ב-ה זמן, שאתה והם יודעים שיש ביניכם משהו אמיתי... והם עוד שכנים!
בפעם הראשונה שאתה שומע על הנסיעה המתוכננת, הלב שלך נצבט.
הצביטה נשארת שם כשאתם מדברים על זה... כשזה מתקדם וקורם עור וגידים... כשיש תאריך...
כשאתה רואה רואה אותם עוזבים את הבריכה ביום האחרון, הצביטה הופכת לפצע.
כשאתם יושבים בפעם האחרונה על המרפסת, בלילה שלפני, והרוח הקלה של תחילת הקיץ מרפרפת בין המילים, זה כמו רשת שלוחצת לך את כל הלב מסביב.
זה לא כעס, אני מאחל להם שיצליח ושיהיה נהדר.. והכל, *באמת*!
אני יודע שנשמור על קשר ושבעולם המקושר של היום - נדבר, נכתוב, נראה, נבקר...
אבל אנחנו נתגעגע, והם יחסרו לנו - בקפה של יום ששי בבוקר, בלילה על המרפסת, בבריכה... סתם לראות את אחד מהם לוקח בבוקר את הילדים לגן ולנפנף ביד לשלום...

...הם אמורים כבר להיות שם עכשיו, בדנמרק. אני מקווה שהם יספיקו לקרוא את הפוסט הזה, כי הוא נכתב בשביל שהם ידעו שעם כל הרצון והתקווה שיהיה להם טוב, עצוב לנו.

להת' א. וד. - ... ותדאגו שכשנתראה יהיה לכם חיוך של אושר על הפנים!

אביב בקראס

הזכרתי כאן את ק+ש שנסעו גם הם לאזור קראס.
כך זכינו לקבל תמונות של קראס מהחודש האחרון.
מצא את ההבדלים:





























מצא את ההבדלים (2)





























עוד אחת - סתם בשביל להראות שקראס יכולה להיות יפה:















אחרונה חביבה, התמונה הזו היא של חנות הצעצועים ברח' מירה, אשר הוזכרה כאן בעבר.
לעיונכם ושימושכם במידת הצורך




















להת' בינתים

ברוכים הבאים לקיץ

כמו שאומרים לפעמים בקומיקס................... אחרי 100 שנה......... חוזרים לכתוב.
התקופה האחרונה לחוצה וקשה לנו. בצד שלי יש תקופה מטורפת בעבודה, בצד של קה - קודם כל יש חזרה לעבודה (נגמרה חופשת הלידה ועוד לא התחיל החופש הגדול), וחוץ מזה, עייפות מצטברת של טיפול יום-יומי בפעוטה אנרגטית, חסרת פחד ומעצורים. אולי באמת ילדים זה שמחה, מה שבטוח, ילדים זה שחיקה!
טוב נו, די...די... אנחנו לא מסכנים! אני מקווה שחסרי המזל שנפגשים אתנו כל יום מצליחים להבחין באושר הפנימי שלנו מבעד למסך הערפל של השגרה. אם לא, יהי הבלוג עדות אילמת אך כתובה: בבסיס, בפנים, במקום שממנו שואבים את העסיס הזה שנקרא משמעות, יש לנו היום באר במקום ברז. נשאר לנו רק להתאים מחדש את הצנרת.. ועד אז, מן הסתם יהיו דליפות והפרשי לחצים...

ברוכים הבאים לקיץ! חם, ימים ארוכים, משחקי מים, ים, בריכה, שיזוף... לא שהיה ממש חורף (בעצם לנו כן היה - מינוס 20 לא מספיק?), אבל ברור שאין מה להשוות.
ליבי שלנו הפכה לישראלית לכל דבר. נכון שכבר במהלך שלושת החודשים הראשונים ראינו את השינוי מתהווה, אך השינוי, כמו האביב, היה "רך", "עגול"... ואז, פתאום, בום טראח - בא הקיץ! באיבחת שמש חדה עלו הטמפרטורות, האויר סביבנו הפך הביל והחגיגה התחילה.
... היא שזופה, מסתובבת בגופיות, משחקת בממטרות, ה"שפה" שלה עלתה מדרגה מבחינת עושר הצלילים שלה וגם מבחינת העוצמות; היא מבינה כל מה שאומרים, כולל משפטים מורכבים ("תביאי בבקשה את הכובע הלבן שלך - הוא תלוי ליד הדלת בחדר")... והיא חוגגת.

אתמול היינו בבריכה בפעם הראשונה. איזה אושר! לא יתואר... עזבו אתכם מבית השואבה - בואו לראות את ליבי בבריכה! איזה צהלות של שמחה וגיל! צללנו ביחד והשתוללנו; היה קצר יחסית, אבל אינטנסיבי... קיץ כבר אמרנו?

לפני שאסיים -
מזל טוב ליום הולדת שנתיים (באיחור אלגנטי) לגאיה וקסלר ולבלה ארנלדס.
איחולי הצלחה לק+ש שחזרו ממש עכשיו מביקור ראשון בקראס לקראת אימוץ.

להת'

אנחנו בני שלוש

כן כן, מזל טוב לנו! היום לפני 3 חודשים בדיוק (טוב.. בעצם אתמול, כי לא הספקתי לכתוב והופ! התאריך התחלף) קיבלנו לידינו פעוטה תכולת עין וזהובת שיער, לבנה כשלג, בת שנה וחצי. המומה ומבולבלת, עטופה בחליפת חורף ורודה (שאנחנו קנינו), חמושה רק במבטה החודר ובמנה גדושה של קסם אישי, יצאה ליבי מבית הילדים מס' 3 בקרסנויארסק והצטרפה אלינו לחיים חדשים...

זה נראה כאילו זה קרה כל כך מזמן! כאילו יובלות עברו מאז חיינו כמעט חודש בעיר הלבנה ההיא, אי שם על גדות היניסיי... כאילו ליבי כבר כאן כל כך מזמן... אבל זה גם נראה כאילו זה היה רק אתמול: אנחנו זוכרים את הפנים הלבנים האלה של ליבי (היא הרבה יותר שזופה עכשיו), את הרחובות של קראס, את המטאמורפוזה שקרתה תוך שעתיים... הנה:



אני יודע שקשה להאמין, אבל התמונה הזו צולמה פחות משעתיים אחרי הקודמת, ומאז, ככה החיים שלנו נראים - שמחים, קצת פרועים, ולפעמים נופלים ובוכים, אבל ממשיכים!
(לדוגמה, בעת כתיבת שורות אלה הגברת צורחת.. התעוררה בלילה וקשה לה לחזור לישון... לא נורא, נתגבר... בסוף).
חשבתי שבפוסט הזה תהיה מעין רשימה של מה שלמדנו ועברנו ביחד, אבל האמת היא שא' - זה קשה! יש המון מה לכתוב; וב' - אני לא בטוח עד כמה זה באמת חשוב כאן. בסה"כ, אני מאמין שה"התקדמות" של ילדים מורכבת מהרבה שלבים קטנים וביניהם קפיצות גדולות. בסופו של דבר, [כמעט] כולם הולכים, מדברים, רצים... ואתה מוצא אותם על הענף של האקליפטוס הכי גבוה לפני שהספקת לומר "ארול". אז מה בעצם הטעם לכל המדידות האלה? הרי אנחנו יודעים שגם אם קשה מאוד להצביע על הרגע המדויק שבו הופך היום ללילה, זה די פשוט להבדיל בין 3 בבוקר ל- 3 אחה"צ.
ברשותכם, אסיים בתמונה שעבורי לפחות ממחישה את השינוי: יחפה על הדשא, והמון רגש מתפרץ:



תראו מה עברנו מאז ה G-DAY ההוא, הרחק הרחק מכאן בקראס המושלגת, אי שם לפני 3 חודשים... בלבד!
להת'

נ.ב. - ישנה סוף-סוף, אחרי קרב מתיש...

השלמות

אנחנו בפיגור. יש פער בין הבלוג והמציאות שלנו, שנצבר בגלל הכתיבה הלא סדירה שלי. אמנם הסברתי למה זה קורה כאן, אבל זה הרי לא פוטר אותי מלהשלים את החומר. הפוסט הזה יהיה מעין פוסט השלמה של דברים שקרו ולא הגיעו לדפוס.

08-מאי-03: ליבי חולה! הילדה שלנו חולה בפעם הראשונה (אצלנו), יום-יומיים לפני זה, כבר נדמה היה לנו שהיא מבשלת משהו. ואכן, ערב מוצ"ש לפני השינה והילדה רותחת!! החום עלה למעל 40, וליבי הפכה (לגיטימי - אין טענות) לסמרטוט מיילל. מזל שהיה לנו אקמולי בבית.. CC 6 מהנוזל העצלן הזה (עד שהוא משפיע...%$#E*) הצליחו בסופו של דבר להוריד את החום לרמה נסבלת של 8.5 ושם זה כבר נשאר. החום עבר תוך יומיים, אך כמובן גרם לפריחה אופינית על כל העור העדין והדק של הנסיכה שלנו. אני חייב להוסיף שליבי התמודדה בכבוד רב. יש כל מיני סוגים של חולים, וליבי שלנו היתה חולה טובה.

08-מאי-06: יום הזכרון. בזמן הטקס ליבי נשארה בבית עם סבא וסבתא. לגבי השאר, יש פוסט נפרד.

08-מאי-07: ערב יום העצמאות. קרן אומרת שזו הפעם הראשונה שהיא לא הרגישה כמו אאוטסיידרית בחד"א רווי המשפחות והילדים. כמה טוב לדעת, וכמה שמגיע לה! הרבה אנשים סיפרו לה אחרי זה שהיינו סוג מסמר בערב הזה - לא דיבל ג'מבו, אבל מסמר. את ליבי שלנו זה כמובן לא ממש עניין והיא עסקה בשלה, דהיינו: שפכה בקבוק מיץ פתוח, התרוצצה, שרה, ניסתה לאכול כל מה שהיה על השולחן, עד הרגע שהאוכל הגיע... ואז כמובן שדחתה את הכל. היה נהדר.

08-מאי-08: על האש אצל דוד זייתון... במשך כל האירוע אורן, בן הדוד, זיהה כנראה בליבי את פוטנציאל ההצקות (סוף-סוף הוא לא הכי קטן). ליבי נקטה בקו סביל, (טוב, נו, בערך), אבל כמו כל הבנות, ידעה שיגיע הרגע שבו אורן יתחיל לחזר אחריה ואז... בכל פעם שהתקרב, זכה לקבלת פנים זועפת. בכל זאת, כדאי לה לזכור שאורן אמור לשמש כמטריה האווירית שלה בגן בשנה הבאה (הוא בהחלט מצוייד היטב לתפקיד, הילד המתוק והמצחיק הזה!)... בכל מקרה, היה לכולנו כיף, טעים ומשביע!

08-מאי-09: קוסקוס בארוחת יום ששי אצל הזייתונים. אחרי הארוחה הצטרפה ליבי אל צוות בוב הבנאי (הבני דודים) וחפרה יחד איתם בחמרה ובחול. משום מה היו לקרן כל מיני השגות בעניין... לך תבין!

08-מאי-10: נסענו לבקר את הוקסלרים אי שם בדרום העמוק. ליבי התנהגה כמו מלאך, ישנה כל הדרך לשם והיתה מנומסת ונחמדה במשך כל הביקור. גאיה לעומת זאת התנהגה נורמלי: הציגה את הרפרטואר המלא של פעוטה בת כמעט שנתיים שמקבלת אורח הביתה... מכות, רכושנות, התקרצצות להורים... טוב, גם הם ובודאי שאנחנו מבינים שכשהם (סוף-סוף) יבואו לבקר אותנו, זה כנראה יהיה הפוך; אבל בינתיים, איזה כיף להיות בצד היפה... :-). האמת - אין על הוקסלרים. איזה מזל שיצא (יצא? יוצא?) לנו לעבור את כל ההרפתקה הזו כשהם לצידנו.

08-מאי-11: התחלנו את תהליך הגיור הרפורמי של ליבי בבית דניאל. נפגשנו עם הרבה גליה סדן, שמענו מה הולך להיות, ונעדכן בקרוב.

זהו, הגענו עד הלום, ואני ברשותכם אסגור את המחשב ואתחיל לחלום.
להת'

אוף-טופיק: יום הזכרון לחללי צה"ל

הי. זה זמן רב שלא כתבנו... כל כך הרבה דברים וכל כך מעט זמן לכתוב... כפי שבוודאי הבחנתם אני נוטה לכתוב בלילה, אחרי שהכל כבר מאחורינו - ארוחת ערב, מקלחות, השכבות... וחוץ מכל אלה גם לנו יש חיים!... וכך קורה שאני נרדם מול המסך ואותיות מתחילות לרוץץץץץץץץ... ועוד יום עובר בלי שכתבתי.

אני רוצה לכתוב על נושא שלא ממש שייך לבלוג, אבל הוא חלק ממני - יום הזכרון.
מי שמכיר אותי יודע שאבא שלי, יואב, נהרג בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. אני הייתי בן פחות משנתיים, ואין לי זכרונות ממנו או ממני מאותו זמן. למרות זאת, ואולי בגלל זה, "דמותו" (מייד אסביר) מלווה אותי תמיד והיא חלק מהזהות שלי. עבורי, יום הזכרון הוא היום "שלנו". תמיד היינו ותמיד נהיה שם, משפחתי ואני, בטקס הורדת הדגל, בקריאת ה"יזכור" ובטקס שאחריו... בתחושתי האישית, אנחנו מוצגים בטקס הזה לא פחות מאשר משתתפים בו. בגלל הרגישות של הנושא, והמאמץ האמיתי ויפה כל כך של מארגני הטקס (ושל הקהילה כולה), חשוב לי להוסיף: אין כאן תלונה או טענה, אלא תאור של תחושה, שכנראה באה מבפנים.
נחזור ליואב - אבא שלי - ודמותו המלווה אותי. דמותו, כיוון שלא הכרתי אותו, אלא דמות - בהכרח שטוחה ו"נמוכת מימדים". שמעתי סיפורים, ראיתי צילומים; אפילו הלכתי צעד אחר צעד על אותה אדמה הסלעית וחרוצת התעלות שעליה רץ את צעדיו האחרונים; אמא ואני נטענו במו ידינו עץ זית במקום בו נהרג... אבל אין לי מושג אם היה לו קול גבוה או נמוך, או מה היה חיתוך הדיבור שלו; איך היה צוחק ואיזה מין מגע היה לו.
אני היום מבוגר בהרבה מאבא שלי. בדומה לאחרים ברשימת השכול (המתארכת), הוא נשאר צעיר לנצח. אמא שלי אומרת שאני מתנועע ומחזיק את עצמי באופן דומה לו. כנראה ששנינו חולקים אהבה לקומפוזיציה גרפית, וגם הוא אהב מאוד כדורסל. מההיכרות שלי עם אודי, אח שלו, אני מניח שהוא היה יכול להיות סבא נפלא.
... ביום הזכרון עצמו אנחנו נוסעים לעלות אל הקבר ונפגשים אח"כ אצל אודי. הפעם היו כולם - הבנים של אודי, הנשים וכמובן, הטף. כולם וכולן התאספו יחד עם גור (הבן הנהדר שלי, והנכד היחיד שהיה ליואב עד היום) וקיבלו אל החבורה את ליבי - הנכדה החדשה של יואב, אבא שלי שלא הכרתי.

ליבי פוגשת את קוקוקו

שבת בבוקר, יום יפה.. וליבי שלנו בחרה להשכים קום, למרות שביום ששי היא הולכת לישון מאוחר. אחרי ארוחת בוקר בינונית למדי (אולי בגלל שלא הכנתי פנקייק), יצאנו (האב ובתו) לטיול בוקר רכוב ובדרך עצרנו אצל הסבים מהצד שלי. פגשנו שם את בן הדוד של ליבי ושם גם התבשלה תכנית הפעולה שלנו - נסיעה משפחתית למשק החי של גליל-ים.
אצלנו כבר אין משק חי - במקומו הולכת ונבנית שכונה חדשה. פסו הארנבים, השרקנים והקביות... רק הטווס נותר, עצמאי כפי שהיה מאז ומתמיד, וקריאותיו הנוגות מתגלגלות להן בלילה על גדר הפח הגלי הבוהקת, המקיפה את אתר הבניה אשר היה ביתו... ומן הגדר החדשה, הן ניתזות ומהדהדות בין בתי הילדים הישנים והחשוכים כתזכורת צובטת לב למה שהיה ולא ישוב עוד להיות... אפפפ! סליחה, אני סוטה מן הנושא.
אספנו את אמא קרן מהבית ויצאנו לדרך. משק החי בגליל-ים נקרא "הילולה"... נו, מילא, שיהיה. בסה"כ מצאנו שם את הסטנדרט המקובל: חיות משק הבית, קצת קופים, פינת ליטוף, פינת יצירה, ופיתות טאבון להכנה עצמית - בהחלט לא רע. מה שלא צפינו (אם כי אולי היינו צריכים) הוא את הסאונד! אודה על האמת, כל העניין נשגב מבינתי לחלוטין! תהרגו אותי, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מדוע כל "אירוע", "הפעלה לילדים", או "אטרקציה" חייבים להיות מלווים במערכת סאונד צווחנית, הצורחת שירי ילדים "עליזים" בווליום מחריש אוזניים, מפוצץ רקות, וכמובן מונע כל אפשרות לתקשר... יתר על כן, מעולם לא פגשתי מישהו שהודה בפני שהוא נהנה מהעינוי הזה... אבל שוב, אני סוטה מהנושא.
מה שרציתי לספר הוא שסוף-סוף, אחרי למעלה מחודשיים שליבי שלנו רואה את התמונות, ולומדת מאיתנו "איך עושה תרנגול?", היא פוגשת את הדבר האמיתי!
ראינו תרנגול - "קוקוקו"; ראינו סוס - "צ'ק צ'ק צ'ק" (נו... קשה לכתוב את זה... אתם יודעים, כמו שלימדו אותנו שעגלון עושה); ראינו פרה - "מממממ"; ראינו חזיר "חרחרחר"; ראינו וליטפנו ארנב (טוב, "ליטפנו" זה מושג רחב - ליבי ליטפה בדרכה המיוחדת, ואנחנו הצלנו את הארנבון המסכן לפני שנגרם נזק בלתי הפיך); ראינו והאכלנו אווזים - ליבי עוד לא יודעת "געגעגע", אבל ראתה את אבא האמיץ נותן לאווזים לכרסם לו את גב היד, ממש כמו שהיה עושה במשק החי שלנו זצ"ל, כשהיה בן 10...
חוץ מזה גם אכלנו פיתה טאבון עם שוקולד, משכנו לפוני בזנב ושוב גרמנו לאמא התקף קל עד בינוני... היה שמח כל זמן שהצלחנו לעמוד בעומס הרעש הנורא. אח"כ נסענו לבקר את ניר ואיריס (חברים) בראש העין וחלק מאיתנו גם אכל צהרים (חלקנו הפעוט לא כל כך), אבל היו דברים מעניינים אחרים... ניר הוא אספן חובב של עתיקות, וחלקן מוצגות בבית: כד עתיק, כוס זכוכית מיוחדת מסוף המאה ה- 18 וכו'. הבנות של ניר כבר גדולות, וגם הבנים של איריס... אבל ליבי שלנו היתה מוקסמת מעושר האפשרויות! עברנו את זה בשלום הודות לתושיה של ניר, לזריזות והדריכות של קה וקורט של תבלין מזל.
אחה"צ אירחנו את השכנים - הבן שיחק איתי כדורסל, הבת שיחקה עם העגלה של ליבי, השכנה ישבה עם קרן והשכן שמתח שריר בכדורגל צלע אלינו רק בסוף...
היתה לנו שבת נהדרת! כן ירבו...

יש לנו אחיין חדש! + רשמים מהביקור בטף

לפני הכל - מזל טוב! אחותה של קרן ילדה בשעה טובה בן זכר, אח לטל. הלידה עברה בשלום ובמהירות יחסית, ללא אפידורל (כי לא היה זמן). לדברי היולדת, היה קשה אבל מהיר, והיא לא בטוחה מה עדיף - כמו הפעם הראשונה (ארוך ומייגע), או כמו הפעם הזו (קצר ופוצע). ארשה לעצמי לחזור על טענתי שאילו גברים היו צריכים ללדת, כבר היינו ממציאים פתרון טכנולוגי לעניין... בעצם מצאנו! נשים! המון המון מזל טוב לכולנו והמון אושר.


אתמול נסענו לטף. כידוע לכולנו (או שלא - אז הנה, עכשיו כן), טף יושבת בעיר הקודש ירושלם, מה שהופך כל נסיעה לשם למיוחדת. ככה זה אצלי - למרות שנסיעה לתל עמל לוקחת בערך אותו זמן והמרחק דומה (וגם לה יחוד משלה), עליה לי-ם זה משהו אחר.
אולי בגלל הניווט המאתגר בתוך העיר - פוטנציאל הטעות בירושלים הוא גבוה מאוד נוכח השילוט המצוין, השינויים והשיפוצים הרבים והתכופים, ואם כבר טעית, גורלך נגזר! לאן שלא תפנה, תמצא את עצמך במאה שערים...
אולי זה גם בגלל היסטוריה האישית שלי - אבא, גבעת התחמושת... אולי זה סתם האויר, האנשים והנוף.
היה חם אתמול. החמסין לא פסח גם על העם היושב בציון ובעיקר לא על אלה שבאו, או יותר נכון ניסו לבוא בשעריה. שער הגיא היה פקוק ועמוס ולפחות 30 כלי רכב תקועים חנו בצד הדרך עם מכסה מנוע פתוח. חשבתי על המשוריינים של 48 ואיך ישבו אנשים בתוך משוריין שכולו פלדה ביום חמסין כזה וניסו להגיע אל העיר הנצורה... אבל אני סוטה מהנושא.
המפגש בטף היה מרגש. ליבי פשוט המיסה את כולם. בשמלה אוורירית לבנה, חמושה במשקפי שמש (אותם שמה באלגנטיות על הראש), זוג העיניים המדהימות, והקסם שלה, שגורם לכל מי שנמצא בחדר להתמגנט מיד... צוות טף, אשר מן הסתם כבר ראה לא פעם ילדה שהגיעה מרוסיה פשוט הפך לשלוליות על הרצפה (רק אלכס הצליח להישאר מרוכז - מקצוען!).
ישבנו עם יוליה ושאלנו על מצב האימוצים. השמועות האחרונות אמרו שרוסיה נסגרת, ושמחיר האימוצים עולה ל- 22,500 יורו. עפ"י יוליה - אין לטף שום מידע ברור. האימוצים ממשיכים בינתיים בקצב הרגיל, וגם המחיר עדיין לא השתנה.
דיברנו גם על היחס של הסביבה לילדים המאומצים. התחושה שלנו היא שהאימוץ נשאר תמיד בתודעה של הסביבה שלנו, כמו מן "כתם" שכזה, שמפריע לאנשים להתייחס לילד כאל סתם ילד, ולא כאל מן תופעה. תבינו - ליבי של היום היא "סתם ילדה". אני לא יכול לחשוב על משהו שמבדיל בינה ובין ילדים אחרים בני 1.8, אם בגנים שלנו ואם לדוגמא, בת אחותי. ועדיין, היחס של הסביבה אליה הוא שונה כי ככה זה - פשוט ככה.
אישית, היה מאוד מרגש לפגוש את כולם שוב. קרן ואני מרגישים שלטף באמת מגיע שאפו.
א. הם הצליחו במקום שבו אחרים נכשלו - לקרן ולי יש היום ילדה!
ב. הטיפול שלהם היה מאוד *מ ק צ ו ע י* לאורך כל הדרך, כולל הסיבוך המשפטי שלנו - נכון, לא היו "פוצי-מוצי" וטוב שכך.
ג. הם עושים עבודת קודש - ולא מעניין אותי אם וכמה הם מרוויחים בדרך. התחושה האישית שלי היא שהצוות בטף לא נמצא שם בגלל המשכורות הגבוהות והרכב הצמוד שאין להם...

אי לכך - הריני לנצל הזדמנות חגיגית זו ולברך אותם מעל דפי בלוג זה:
תודה על שהצלחתם איתנו, כן ירבו!

בדרך חזרה, ניצלנו את ההזדמנות להכיר לליבי עוד אחת מאושיות התרבות הישראלית. היא כבר מכירה את חוף הים, את החמסין, ואת המדורה - מאתמול היא גם מכירה את חומוס אבו-שוקרי אשר באבו גוש. בסה"כ קשה לומר שהיתה התלהבות היסטרית... נראה מה היא תחשוב על אבו אדהם.
חזרנו עייפים אך מרוצים מעוד חוויה בחיים החדשים שלנו.

להת..

תקשורת בישורת ודילמות...

היום שמתי לב פתאום כמה שהתקשורת של ליבי התפתחה! נכון, לא מדברת - אבל הרי עברית קשה שפה... לעומת זאת, היא מבינה כמעט כל מה שאומרים, וגם "קטעי הקישור" שלה - אנחנו מצליחים להבין את הרוב. היום בילתה את אחה"צ/ערב מול המדורה, חקרה את תופעות האש והחום, עזרה לנו בהוספת זרדים למדורה, עד שהיה לה חם מדי לעמוד לידה. אח"כ ישבה וחקרה את החצץ והפקאנים שהיו זרוקים מסביב. ליבי עסקה בזה כמעט שעה, לבד. היה לנו כיף!

עוד משהו שרציתי לכתוב עליו היום: החיים מציבים בפנינו דילמות שונות ומשונות. כבר אמר מי שאמר שיש ביניהן קווי דמיון הניתנים לניתוח מתימטי. אישית, אני מאמין שקו הדמיון העיקרי שלהן הוא שרובנו מצליחים, באופן עקבי וגורף, לזהות את הפתרון הגרוע ביותר וליישם אותו בנחישות חסרת פשרות... ואולי אני סתם מגזים ;-)
בכל מקרה, הרשו לי להציג בפניכם את הדילמה המקומית שלי מהיום - להלן:
ערב של עוד יום גדוש פעילות וחוויות (ראו לעיל), ליבי ועבדכם הנאמן מתכנסים אל טקס השינה - נכנסנו לחדר המוחשך, אמרנו לילה טוב לגור, לדלת של המקלחת, לחלון ולארונות; השכבה, שירי ערש (לילה לילה, מי אכל את הירח..), קצת נעים בגב... אחרי כ- 10 דקות, הילדה נרגעת לה וכמעט נרדמת... ואז זה מתחיל: במקום לשמוע נשימות רגועות של שינה, אתה שומע מין סוג של המהום - יחיד, חלש, ועם זאת ברור. אחרי כמה שניות מגיע עוד אחד, ואחריו זה כבר הופך למלמול. עכשיו אנחנו בדילמה.
מצד אחד, התיאוריה גורסת שלא מתקשרים עם הפעוטה בשלב הזה, על מנת לתפוס שתי ציפורים - שתדע שאתה שם בשבילה ותרגיש את הבטחון, אבל מינימום גירויים; עכשיו זה זמן לישון.
מצד שני, ברור לך שהמלמול יהפוך לקשקוש, למשחק, לצחוקיה... ומשם קצרה הדרך לאנרכיה שתחילתה באינתיפאדה רבתי, וסופה מי ישורנו...
מה עושים?? האם מתערבים ומתי? מתי מתאזן הצורך לא לתקשר עם ההתדרדרות הכללית במצב? ואיך מזהים את הרגע?... אני יושב שם כבר כמעט 20 דקות! אם יש לכם תשובות טובות - אנא הודיעונו. אם לא - הצטרפו אלינו... אגב, אנחנו בחרנו בינתיים בפשרה של התערבות מוגבלת למניעת הסלמה: בשלב ראשון משחררים "ששששש" תקיף, אם לא עוזר אחרי דקה או שתיים וניסיונות ההתנגדות המזוינת נמשכים, אפשר לנסות פניה תקיפה: "ליבי, מספיק! עכשיו ישנים! ואם גם זה לא עוזר - סובלים בשקט, וחוזרים על א + ב לסירוגין, עד להרגעת הגזרה.

... מרוב עייפות, הפוסט הזה נותר ללא סיום הולם אתמול, אז אני מוסיף אותו היום. הוא "נכתב לי בראש" בזמן שישבתי בחדר החשוך וחיכיתי שליבי תירדם... יש בדילמה הקטנה הזו איזה חן כי היא קשורה בילדים קטנים - ויש תמיד איזשהו קסם בהתמודדות עם האתגרים שהם מציבים בפנינו. כמעט כל הורה חווה את הדילמה הזו, ובכל זאת... הקסם נשאר.
להת'

נו כבר...

ההורים של קרן חזרו(?) כבר מחו"ל, השבוע נגמר, ואני יושב בעבודה ומתעסק במכוניות! עוד ועוד ועוד מכוניות... אין לי כוח היום. אני הולך הביתה, לליבי, לקרן ולמיצי.

נוצרה לנו מסורת יפה - ליבי ואמא שלה מלוות אותי כל יום לשער הירוק בדרך לעבודה. אנחנו נפרדים בנשיקה (אני מקבל משתיהן - בר מזל שכמותי...), ואני יוצא לעוד יום של קרב. ...אבל בשעות האלה, ההשפעה כבר פגה וכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה, חזרה אל הבנות.
אז הנה אני עף...

שמועות וחרוזים

כמעט ולא ראיתי את ליבי היום. יום ג' הוא יום שבו אני מגיע מהעבודה מאוחר. אם יש לי מזל, אני מצליח לתפוס את המקלחת. אם לא, כמו היום למשל, אני מפספס.
כל מה שיש לי לכתוב היום הוא מיד שניה, מפיה של אמא תשושה שנרדמה לי מול העיניים. לזכותה יאמר, שהיא הצליחה להקשיב (כמו שרק היא יודעת) לקשקושים שלי על היום שעבר עלי... אבל כשביקשתי לשמוע על היום שלהן, התמוססו להם המילים והחלומות למין דייסה מנומנמת...

אני יודע שבוקר רגוע ונעים עבר על השתיים,
שהן עשו טיול לכלבו בלי "על הידיים",
שהן ביקרו אצל אמא שלי (על האופניים),
שליבי ישנה בצהריים שעתיים,
אני גם יודע שהיה קשה יותר אחרי הצהריים.
זהו זה בינתיים...

מקווה שמחר יהיה לי יותר מה לספר...

...עוד פרק בהלכות הפעוט

הבטחות צריך לקיים! כמאמר השיר: "הבטחתי לכתוב כשנסעתי, אבל לא כתבתי מזמן.." (חלון לים התיכון, פוליקר), אנחנו הבטחנו וצריך לקיים.
כמאמר שיר אחר: "חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר" (לילה שקט עבר על כוחותינו, מאיר אריאל) - ובכן, חוץ מציוץ אחד שהתחזה לבכי ואפילו לא הצליח להעיר את קרן, לילה שקט עבר על כוחותינו. איך שהילדה הזו עושה לנו בית ספר! בכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים אותה, אנחנו מקבלים סטירה.. לטוב ולרע.

נתחיל בבוקר - לאור העובדה שישנה לילה שלם ונחה כהלכה, החליטה הנערה החסודה שלנו ללמד את קרן פרק בהלכות הפעוט. במשך כל היום, עד לשעה 14:00 דאגה המלאכית הקטנה באופן יסודי ומיומן לאינספור פעימות לב, שערות לבנות, והפסקות נשימה, כאשר נשקה העיקרי הוא ביצוע תעלולי טיפוס ושיווי משקל ברמת סיכון גבוהה. כדי להוסיף חטא על פשע, כל פעלול כזה לווה בהפסקה דרמטית בשיאו (כשהיא עומדת על השולחן, נניח, או על סוס הנדנדה..), ומחייכת חיוך רחב ומנצח אל מול עיניה הפעורות של אמה הרועדת מפחד ועצבים.


אחה"צ זכיתי גם אני למנת התקפי הלב בזכות טיול שערכנו אל עץ השורשים שליד החדר אוכל (נפילה מסוגננת בין השורשים) ואחר כך במשחק חביב של: "אני אעמוד על הכסא, אחזיק לך באצבע ואפיל את עצמי למטה. נראה אם תצליח להחזיק אותי כך שלא אנגח את הרצפה".

הנה תמונה שמשקפת את הפעילות שלנו היום:


זהו.. עכשיו היא ישנה, ונקווה שתתמיד עד הבוקר.
להת'

פושעים!

לפני הכל, אנחנו פושעים חסרי לב! כן כן, פשוט כך. סבא וסבתא של ליבי (ההורים של קרן) נסעו לצרפת ל- 10 ימים בענייני משפחה. הבטחנו שנכתוב יותר, ולא רק שלא קיימנו, אלא שאפילו בסופ"ש הזנחנו. אבוי לבושה.

ובכן, ראשית, איפה היינו ומה עשינו:
הסופ"ש האחרון היה טוב! ביום ו' בילינו את אחה"צ בטיול מקומי לחצר בראשית, ליבי, גור, קה ואנוכי. אחרי המקלחות נסענו והבאנו אוכל סיני לארוחת השבת. עוד פעם ראשונה לליבי שלנו, וצ'ופר לגור, שחולה על העוף חמוץ-מתוק האדום. בשבת יצאנו לטיול, לא לפני שאכלנו פנקייק לארוחת בוקר עליזה. טיילנו באזור הכרמל הדרומי, ביער שליד מושב עופר, כרם המהר"ל. מזג האויר היה טוב, הנוף מקסים והאויר, הו, האויר...
אחרי התחלה קצת צולעת, העפלנו על הרכס וצעדנו לנו ביער, כשקרן וגור מובילים, וליבי ואני מתרכזים בטיפוס "סלעים" בשביל, וקפיצה מהם. ליבי הלכה לפחות חצי מהמסלול ברגל (עם יד), ונראה שנהנתה מאוד. סיימנו את הטיול ונסענו לאכול על החוף במכמורת. ים, גלים, מלח, וארוחה ישראלית של חומוס/טחינה/צ'יפס/בירה. כמה אושר יש בדברים הפשוטים האלה! "סתם טיול, סתם ארוחה על החוף.. הייתי שם, עשיתי את זה" יאמר לעצמו הקורא המשוכלל והמנוסה - נכון, גם אנחנו היינו שם ועשינו את זה, והעובדה היא שזה היה נהדר! תראו איזה יופי:


סיימנו את היום בביקור אצל יעל - סיום הולם לסופ"ש נהדר... המממ... אולי הולם, אבל לא סיום: הלילות האחרונים שלנו כבר לא כל כך שקטים. ליבי מתעוררת, ודואגת שגם אנחנו נדע שהיא ערה. אתמול לקח כמעט שעה וחצי , בין 12 ל- 2 בלילה, עד שהיא חזרה לישון. יכול להיות שעם הבטחון, באה גם ההרגשה שיש בשביל מה לבכות בלילה? שמישהו יבוא לנחם?

מה עוד למדנו השבוע...
ליבי שלנו תופסת בטחון. היא מעיזה יותר בשבוע האחרון, בודקת גבולות.. ומתפתחת. היא מבינה כמעט כל מה שאומרים לה, כולל משפטים מורכבים כמו "תביאי את הנעלים שלך מהחדר". יש לה גם כבר כמה מילים משלה, ובראשן, המילה "גע", שפירושה עוגיה (או תחליף הולם). ליבי כבר יודעת לעלות לבד על הספות, על הכסאות בחוץ, על הנדנדת גן ואור ליום ה' - גם על המיטה שלה... מה שכמובן הופך את החיים של קה למורכבים יותר, ובעיקר דרוכים יותר - כי הבלונדה הקטנה שלנו עדיין לא מכירה את כל רזיו של כח המשיכה.
יש לה רצון משלה, לגברת. היא "לוחמת" יותר, "מתווכחת" יותר.. אלה סימנים מצויינים לכל ילד בגיל הזה, אבל הופכים את חיי ההורים שלה ל... נו.. מעניינים יותר.
ובנימה אופטימית זו, נסיים להיום - לא לפני שנבטיח לכתוב כל יום (מקסימום יומיים) עד שהסבים חוזרים.
להת'